הטיול הגדול של השנה: לאטקעס נאכט על שום מה? | טור לחנוכה

מוישי הוא ילד קטן, רק בן שמונה. יחד עם הוריו ואחיו הגדולים ובני משפחתו הוא הגיע לבקר את סבו - 'סבא שניאור גרונר' בביתו הקט והנעים, אי שם במושב נוסטלגי בארץ, באחד מימי החנוכה. הסב גרונר, שישב ונח לו בכורסה המרופדת והמרווחת, שמח בבואם והחל לספר בערגה על זיכרונות ילדותו.

"איי, מוישל'ה, מוישל'ה, מיין זיסקינד", סיפר בקול רועד מהתרגשות, "כשהייתי ילד קטן כמוך, הייתי הולך עם אבא שלי, סבא 'ירוחם', ואחי הבחור מנשה עליהם השלום, בחנוכה לסבא רבא - סבא 'תנחום' להדלקת נרות חנוכה." עיניו של סבא של מוישי נצצו כשתיאר כיצד סבו הגדול - 'זיידע תנחום', כך קראו לו, היה מספר להם סיפורי צדיקים, וכיצד פעם אחת זכו לראות את הצדיק הרבי מפלאטשוב זצ''ל מדליק נרות חנוכה.

דמעות זלגו מעיניו של הסב בעודו משחזר את הזיכרונות. לפתע, ביקש בקול חלוש מבנו 'שלמה מאיר', אביו של מוישי, שיעזור לו לקום מהכורסה. באפיסת כוחות, תוך כדי שהוא נתמך על מקלו, הוא ניגש לכספת קטנה שהייתה מוסתרת מתחת לארון בסלון ביתו, המקום בו שמר את חפציו היקרים ביותר. מתוכה הוציא דולר ישן ומקומט אך שמור היטב, שקיבל מהרבי זי''ע בחנוכה לפני כשבעים שנה, עליו היה כתוב ''חנוכה געלט מאת כ''ק האדמו''ר מפלאטשוב שליט"א - חנוכה תשי''א''.

בידיים רועדות החזיק הסב את הדולר, הראה אותו לנכדיו, נישק אותו בחרדת קודש והחזירו למקומו. "קינדערלעך", פנה אל הילדים ברכות, "תנצלו את הימים האלו, די הייליגע חנוכה טעג אזוי לעכטיג און שיין", ושב למקומו לשחק עם נכדיו 'דריידל שפיל' כנהוג, ונפרד מהם לשלום ''א פריילאכן חנוכה'' לא לפני שטעמו מהסופגניות הטעימות שהסבתה 'רחל גרונר' הכינה ובכך הסתיימה ביקור חנוכה השנתי בבית הסבא גרונר, אם תרצו, ''ערב לביבות'' ''לאטקעס נאכט''.

בוודאי הבחנתם בכך, שהשנה התרבו המעוררים בנושא זה, וכרוזים רבים יצאו בעניין, הן בכתב והן בעל פה, הן בארץ והן בחו"ל. בשבוע האחרון נשמעה התנגדות בקרב ההנהגה הרוחנית לתופעת "ערבי הלביבות" המשפחתיים בחנוכה. בחסידות גור פרסמו מכתב האוסר על בחורי הישיבות להשתתף בהתכנסויות אלו, למעט מפגשים משפחתיים מצומצמים של גברים בלבד, עליו חתומים שישה עשר ראשי ישיבות. וזה לשון המכתב: "והננו להודיע שבחורי הישיבות אינם משתתפים בכינוסים אלו, ויש בדבר משום גדרי חסידות". בהמשך המכתב מסתייגים ראשי הישיבה החותמים וכך כותבים: "אין בכלל האמור התכנסויות של גברים בלבד או של משפחה מצומצמת, כגון הורי הבחור עם אחיו, גיסיו וילדיהם".

במקביל, הוועד למען טוהר המחנה בארצות הברית הוציא כרוז תחת הכותרת "ואין מזרזין אלא למזורזין", המזהיר מפני הסכנות שבערבים אלו, בדגש על חובת ההפרדה בין גברים לנשים והימנעות מקלות ראש. וכך לשונם: "ראינו לנכון לעורר על הזהירות בהפרדה והרחקה הראויה בכינוסים אלו בין אנשים ונשים, שלא יבואו לידי שחוק וקלות ראש עם אשה זרה חס ושלום, דהיינו כל אשה שאינה אשתו וכו'... ולמזהיר ולנזהר שלומים תן".

עד כאן דעת תורה, ומכאן לדעת בעלי הבתים. אך קודם לכן, הבה נבחן את מקורו של מנהג קדום זה - 'ערב לביבות'. נראה שמקורו בחסידות חב"ד, כפי שהרבי מחב"ד מסביר ב"שיחות קודש" פרשת מקץ תשי"ח, ש'חנוכה' הוא מלשון 'חינוך', וזהו הזמן המתאים לשבת עם הילדים שגם הם היו באותו הנס.

וכך מובא ב"היום יום" מכ"ח בכסלו: "הנוהג אצל ה'צמח צדק' היה לערוך באחד מלילות חנוכה מעין 'פארבריינגען' [התוועדות] עם בני הבית, אליו היו מגיעות גם כלותיו, והערב נקרא 'לאטקעס-אווענט' [ערב לביבות]. כך נהגו גם אצל רבינו הזקן והאדמו"ר האמצעי. בין הסיפורים שסיפרו האדמו"רים בסעודה זו, היו כאלה שחזרו עליהם בכל חנוכה, אף שכבר סופרו בשנה שעברה."

סביר להניח שברגעים אלו, כאשר אתם קוראים את השורות הללו, אתם יושבים בערב לביבות יחד עם כל בני משפחותיכם, טפכם, נשיכם וכל אשר לכם, באולם שהושכר במיוחד לשם כך, או במרפסת של הדודה המסכנה שנרתמה לארח, או מתנחלים בסלון ביתו של הדוד העשיר אך הקמצן (שקל לא נראה ממנו, לפחות שיתן את הבית). כולכם בדרך לאירוע השנה - "לאטקעס נאכט" (ערב לביבות).

שם אתם צופים בתוכנית עשירה שהוכנה על ידי נערות המשפחה. אתם משחקים במשחק הסביבון המשפחתי 'דריידל שפיל', כאשר המנצח או המנצחת זוכה בכל הקופה של עשרות אגורות (אלא אם כן יש בנמצא דוד בעל יכולת, ואז זה יוחלף בחצאי שקלים).

כל אחד ומעשה ידי אשתו בידו בא להתפאר: אתם נהנים ממבחר ומגוון עצום של מאכלים שהכינו נשות הבית - מבלינצ'ס ועד פשטידות, לביבות וסופגניות, מאפים ולחמים, מטבלים וסלטים, רוגלאך'ים ומיני בורקסים, מיצים ושייקים.

חלקכם, השלימזל'ך מביניכם, תקועים ברגעים אלו ממש בפקקים ומגדפים את זה שעקף אותכם, או עומדים בתחנות האוטובוס, מתוסכלים מהאוטובוס שחמק לנגד עיניכם, כולכם בדרך לאירוע הגדול של השנה ה''לאטקעס נאכט''.

אולם יש שישאלו "מה לנו ולצרה הזאת?" ה'לאטקעס אווענט' שהיה בזמנו של הצמח צדק ושאר הגדולים השתנה מאז וכבר לא נראה אותה הדבר. המשפחות גדלו והתרחבו, הטרחה היתרה נודעת לכל - כבר לא מדובר רק במשפחה מצומצמת וקרובה שגרה בעיירה, בשטעטל. כדי להתכנס יחדיו צריך לנסוע רחוק מעיר לעיר. האם מה שהיה טוב ומתאים לאותה תקופה מתאים לימינו אנו? אולי הגיע הזמן להשתמש ב'לבטלללל' של רבי מיילך גם על מנהג זה? או שמא דווקא להיפך - דווקא בגלל שגרים רחוק אחד מהשני, דווקא בגלל זה כן צריך להרחיב את אחדות המשפחה, ולייעד לצורך זה אירוע פעם בשנה, ושווה כל טרחה, כל שעה של עמידה בפקק?

ומעבר לשאלת המרחק והטרחה, עולה גם השאלה הכלכלית המעיקה.

האם על ראש המשפחה, שגם ככה הוצאות מרובות נופלות עליו מנישואי הילדים, כעת להוציא הלוואה על מנת להכין מעטפות 'חנוכה געלט' לצאצאים הרבים הבאים לבקרו? האם זה המחיר לנחת? והילדים? הם בשאנטי שלהם, באים מצוחצחים ומתוקתקים בידיהם בקבוק 'שייק פירות' מצורף לזה כוסיות מיוחדות קטנות לשתיית שייק - שחלילה לא ישתו בכוסות רגילות פן ייגמר ויתגלה קלונם ברבים שלא הכינו מספיק, זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב - עוגה קנויה שקנו בדרך, וגם את זה לוקחים חזרה הביתה כי אף אחד לא נגע בה (בינינו, מי יגע בעוגה קנויה?).

בפרשתנו, 'וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד' (בראשית מ"ו כ"ט) פירש רש"י: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע". מפרשי המקרא מסבירים שכל עשרים ושתיים שנה שלא ראהו היה יעקב אבינו ע"ה בעצבות, ולא היה חשוב בעיניו כלום ולא היה לו מה למסור עצמו לקדושת ה'. אבל עכשיו שזכה לזה, קרא מיד קריאת שמע במסירות נפש חדשה.

מכאן ניתן ללמוד עד כמה חשוב הקשר ההורי עם הילדים והקשר המשפחתי. כמה מאיתנו מסתובבים בתוכנו - מנותקים ומנוכרים - ונעבעך, אין להם ערבי לביבות לאן ללכת לבלות בימי חג החנוכה. כמה ילדים היו רוצים להשתתף במסיבות עם בני משפחותיהם אצל הסבים והסבתות, אך יד העסקנים מונעת מהם באכזריות ובחוסר רגישות להגיע שמא יפגשו את האבא או האמא. הם חיים בניכור מהוריהם, חלקם לא רואים את ההורה - בדיוק כמו אצל יעקב אבינו - מנוכרים עשרות בשנים. 

אז לבטל מסיבות משפחתיות אלה? להגביל? חלילה!

עם כל הקושי שבדבר (הרוחני והגשמי), את אותם רגעי אושר נוסטלגיים שהסבא שניאור גרונר העביר לנכד מוישי (זוכרים?) אף אחד לא יכול להעביר. את החינוך מבית שהילד מקבל, שבו ההורים יושבים עם ילדיהם ומספרים על נס חנוכה, נס פך השמן, ניצחון האור על פני החושך, כמו שהרבי מחב"ד אמר שחנוכה זה זמן חינוך - אין אף בית יוצר לחינוך שיכול להחליף. אז נכון, יש אולי מקום לתקן תקנות בעניינים שונים, בפרט כדי להקל על ההורים, הכל כפי מנהג המקום, אבל חלילה לא לבטל מנהג ישראל זה.

וכאן, כשיושבים כולנו יחד במסיבות והתוועדויות, אל לנו לשכוח את אחיותינו ואחינו הנתונים בשביה, מאה החטופים והחטופות הנמקים בשבי בעזה. אל לנו לשכוח את בני משפחותיהם שמצפים לשובם ולא ראו את יקיריהם למעלה מארבע מאות וארבעים יום. "חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה" - בתפילה שבקרוב ממש ישובו הביתה לחיק משפחותיהם. "הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם", ושנזכה לראות את האור ולהודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל ישועתך במהרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!