בשורה לחולים במחלות רשתית ניווניות: טיפול חדש אושר לשימוש בישראל

בשורה לישראלים החולים במחלות רשתית ניווניות: טיפול חדש אושר לשימוש בישראל, שמאפשר לצמצם באופן ניכר את מספר הטיפולים הנדרשים להם מדי שנה – שכוללים זריקות תוך עיניות. הטיפול נקרא אילייה 8 מ"ג. שורת מחקרים מראים כי עבור שיעור ניכר מהחולים, הטיפול מצליח לצמצם משמעותית את מספר הזריקות שניתנות מדי שנה.

ניוון מוקולרי גילי (age related macular degeneration, AMD) היא מחלה שגורמת לניוון של מרכז הרשתית ונקשרת, כפי שמשתמע משמה, לגיל מבוגר. שכיחות המחלה עולה עם הגיל: היא קיימת בכ-2% מבני ה-50-60 אך עולה ל-30%-40% מבני ה-85. בקבוצת הגיל הזו הסיכוי ל AMD חמור עולה ל-10%. במצב הראשוני שלה, שנקרא "מצב יבש", הפגיעה בראייה היא איטית. אולם בצורה המתקדמת יותר של המחלה, שנקראת "AMD רטוב", מתחילה צמיחה של כלי דם לא תקינים במרכז הרשתית הגורמים לדליפה של נוזלים בתוך ומתחת לרשתית, שגורמים לבצקת וכן לדימום. לציין, המחלה הינה דו-עינית אך לא חייבת להיות סימטרית, כך שייתכן שבעין אחת יהיה מצב יבש ובשנייה רטוב.

"המצב הרטוב במיוחד עלול לגרום לירידה מהירה ומשמעותית באיכות הראייה, בשל התפתחות כתם במרכז הראייה וראייה מעוותת. אם המצב מתפתח בשתי עיניים הוא פוגע ביכולת לזיהוי פנים וקריאה ועוד פעילויות יומיומיות שונות, וכך גורם לפגיעה משמעותית באיכות החיים", מסבירה ד"ר קרין מימוני, מנהלת יחידת העיניים בבית החולים שרון, מרכז רפואי רבין. בגילאים המוקדמים יותר שכיחות ה-AMD הרטוב היא 10%-15% מבין כלל הסובלים מהמחלה, ושיעור זה עולה ל-30% בגילאים מעל 85. למעשה, זו המחלה השכיחה ביותר שגורמת לעיוורון בגיל השלישי בעולם המערבי ובישראל.

סוכרת יכולה גם היא לפגוע ברשתית העין, מצב שנקרא רטינופתיה סכרתית. כתוצאה מכך, מצטברים נוזלים במרכז הרשתית ונוצרת בצקת מקולרית (diabetic macular edema, DME). כ-650 אלף בני אדם בישראל סובלים מסוכרת, מטופלים עם סוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים) מפתחים את המחלה עם השנים במידה והסוכרת שלהם לא מאוזנת. במטופלים עם סוכרת סוג 2 ניתן למצוא את הפגיעה ברשתית כבר באבחנה של מצב הסוכרת. DME היא הסיבה הנפוצה ביותר לירידה בחדות ראיה בקרב אנשים סוכרתיים בין הגילים 30 ל-65 בארץ, שהינו עיקר גיל העבודה.

שתי המחלות מתאפיינות בעלייה ברמות הורמון בשם VEGF (vaso endothelial growth factor). הורמון זה מעודד דליפת נוזלים מכלי הדם וגם גדילה לא תקינה של כלי דם בעין. בהתאם, הטיפול בפגיעה ברשתית בשתי המחלות זהה: תרופות שמשבשות את הפעולה של ה-VEGF. עיכוב הפעולה שלו גורם להסגת כלי הדם הלא תקינים ומונע דליפה של נוזלים נוספים, וכך מאפשר למנגנונים הטבעיים של העין לנקז את הבצקת. "אלה תרופות יעילות שבמחקרים הראו שהן מסוגלות למנוע לאורך זמן המשך הידרדרות במצב הראייה בשתי המחלות ואף לשפר את הראייה", מסבירה ד"ר מימוני.

הבעיה עם התרופות הללו בעולם האמיתי היא שהן ניתנות בהזרקה תוך עינית, שהיא הליך שאמנם נסבל לחלוטין, אבל כרוך באי נעימות, ומחייב הגעה לטיפול אצל רופא מומחה. "כשנותנים את הזריקות כל חודש או חודשיים באופן קבוע יש שיפור בראייה, אבל בעולם האמיתי המטופלים מתקשים להיצמד לתוכנית הטיפולית. הטיפול גורם לעומס קשה על המטופלים עצמם ועל המטפלים בהם - כשמדובר במבוגרים שצריכים ליווי – ועל הצעירים שחולים בסוכרת ונמצאים עדיין בגיל העבודה ומפסידים עקב כך ימי עבודה", מוסיפה ד"ר מימוני. "מסיבה זו המאמץ המחקרי העיקרי מוקדש למציאת טיפולים שניתן לתת בתכיפות נמוכה יותר מבלי לאבד מהיעילות בהשוואה לטיפול שניתן בתכיפות גבוהה יותר".

זה הרעיון מאחורי הפיתוח של התרופה החדשה: המינון הגבוה גורם לכך שהחומר הפעיל נשאר יותר זמן בעין וכך מאפשר תדירות יותר נמוכה של ההזרקות. "במחקרים של הטיפול החדש, 8 מכל 10 מטופלים מצליחים להגיע לרווחים של 12 שבועות ומעלה. אחד מכל שניים מצליחים להגיע לריווח של 20 שבועות ומעלה בין זריקה לזריקה, ועדיין לשמור על חדות הראייה", מספרת ד"ר מימוני. "יש תרופות אחרות שפועלות בכיוון הזה, אבל פה לוקחים תרופה ידועה, בשם אילייה, שאנחנו מכירים את היעילות שלה ואת ההשפעות שלה. יש לה פרופיל בטיחות טוב ויש לנו ניסיון רב בשימוש בה. אין פה חתול בשק כי יודעים איך זה מתנהג בעולם האמיתי".

בכנס האחרון של האגודה האמריקאית לאופטלמולוגיה (AAO) הוצגו תוצאות מחקר שעקב אחר חולי DME למשך לפחות שלוש שנים. לפי התוצאות, המטופלים שמרו על השיפור בחדות הראייה ובאנטומיה של העין גם בסוף שנת הטיפול השלישית וכמחצית מהמטופלים שמרו על מרווח טיפול של זריקה כל 5 או 6 חודשים גם בשנה השלישית בלי ירידה באיכות הטיפול.

נקודה חשובה נוספת במחקר היתה שהטיפול מועיל גם למי שקיבל קודם את הטיפול במינון הנמוך יותר. בסוף השנה השלישית, 83% מהחולים שהחליפו בין התרופות הצליחו לשמור על שגרת טיפול עם פחות זריקות מבעבר – זריקה פעם ב-12 שבועות (כ-4 פעמים בשנה), תוך שמירה על מצב הראייה, ואצל מטופלים אלה אפילו נמצא שיפור במצב האנטומי של העין לאחר ההחלפה בין התרופות. "תמיד טוב שיש עוד אפשרויות. אין תרופה שכולם מגיבים לה. היכולת להוסיף עוד אמצעי טיפולי הוא מבורך", מסכמת ד"ר מימוני.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!