אפרת ברזל לא האמינה: מה שחיפשה כל הבוקר עמד על גדר אבן ירושלמית

יומני האלמוני

קיצור תולדות הפרקים הקודמים:

מה פתאום.

זה רק המשך אחד, של טור אחד, משבוע אחד, על ענין אחד.

איזה פרקים, ואיזה קודמים?

ולמה לדבר ברבים?

כי זה כן נכון. כי אל כל רגע בחיינו אנחנו מגיעים עם כל הפרקים הקודמים שלנו ועם כל מה שיש לנו במחסן האישיות.

עם העבר, והנסיון, והנסיונות, ואלה שצלחנו ואלה שפחות. אז באמת של האמת? כל פגישה בין שני בני אדם, בין אם היא נעשית פנים מול פנים, טלפונית, בקריאה, בשמיעה, בראיה, לכל כזה צירוף אנושי באים ומתקבצים יחד כל סיפורי החיים אל נקודת ניקוז אחת, משותפת, שגם ממנה תיכף יוולד משהו חדש, אצל כל אחד ואחת.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על 'סינכורוניות' ו'סרנדיפיטי', *לקוראינו החדשים, נא להשלים את החומר אצל השכנים.

דיברנו על הכוח שבא רק מה', על 'אין עוד מלבדו' השולט על כל הסיפורים כולם, שולט על כל מפגש בין חומרים, בין אנשים, לנו נותר לבחור איך אנחנו גדלים ומגדלים אחרים דרך ספוג המידע המצטבר שאנחנו.

הנה סיפור ה'מקרה', שרציתי לשתף אתכם בו. כסלו. זמן. השגחה. הודיה, הלל. וגדר. גדר אבן ירושלמית טובה.

השבת, שבת מברכים את חודש כסלו.

השנה, שעברה.

המקום, שכונת דניה בירושלים.

הבית, של חברים שלנו.

האירוע, בת מצווה למילא, בת שנולדה אחרי שלושה בנים, "מי לד' אלי", ככה זה להיות ילדה של בעלי תשובה. זכינו.

מזג האוויר, הכי נעים שיש בשנה, קצת כבר קר, אבל שמש של שבת בבוקר, כזו שמלטפת בחורף באומנות השמורה רק לה.

השולחן, ערוך.

הגברים בבית הכנסת.

אני, מתעוררת.

מסביב, שקט.

הבנות עוד ישנות, זרי הפרחים ניצבים בפינות, סבתא אחת של הנכדה החוגגת, מסתובבת בסלון עם תה קינמון.

"את יודעת מתי ראש חודש כסלו?"

אני שואלת אותה, "לא",  היא עונה, "את צריכה לדעת את זה עכשיו?"

"כן. עכשיו", אני מחדדת בפניה את הסיבה, לוחצת טיפונת עם איזה דבר תורה קטן, משתדלת לא להקשות מדי, גם ככה היא שורדת פה יפה את השבת עם כולנו.

אני קולטת עוד ילדה מקומית מתוך הבית שמתעוררת, היא כבר בת יעקב שיודעת, אז אני שואלת אותה בטבעיות, "את יודעת מתי ראש חודש כסלו?"

"לא", אומרת לי הקטנה, "יש לכם כאן אולי איזה לוח שנה?"

"לא", היא אומרת.

"מה לא", אני שואלת.

הסבתא מציעה שהיא תסתכל שניה בטלפון שלה, ואני בתגובה אינסטנקטיבית מבוהלת קופצת כאילו ברוגע אגבי ואומרת לה, "לא לא, זה בטח שלא, עזבי, אני מסתדרת".

מלקה את עצמי שתי שניות, כי ידעתי שאם אני אשאל אותה שאלה כזאת, היא תרצה לעזור ותחלל לי על חשבון התשובה שבת, קיויתי שלא, והיא הציעה שכן, הורדתי אותה מזה. די, זה נגמר בשלום.

אני לוחשת לקטנה היחפה עם הפיג'מה, "יומן לתלמיד יש לך? יומן חוגים, משהו?"

היא מושכת בכתפיים, ואני מחליטה שאם ברכת החודש ועם מוסף, אני כבר אחכה לאחרי שהבנים יחזרו הביתה.

אז אני יוצאת לי לטיול ירושלמי קטן. אלו שעות קסומות להיות בהן בשקט לבד.

אני פונה שמאלה לרחוב, יורדת לכוון פארק דניה או איך שקוראים למקום היפה והירוק הזה, שוב נצבט לי הלב שאני לא גרה בירושלים, מתלבטת אם כשאחזור הביתה לקידוש, שוב להתבכיין על 'רוצה לגור בירושלים' בפני בעלי, או שמספיק עם זה כבר. יורדת לעבר שביל בלתי סלול, מחפשת על האדמה מי ממשפחת הפרחים כבר פורח או מי מודיע שהוא אוטוטו עומד לצאת.

בסוף הרחוב, לפני השביל ישנה גדר. אבן. עירונית. חיפשתי פרחים אבל העיניים שלי נעצרו עליו.

יומן קטן, מקומט, אופייני לאנשים מבוגרים שקונים כזה, עם מעטפת פלסטיק בחום, נכנס טוב לכיס הפנימי של הז'קט.

"יומן קטן?" אני מדברת לעצמי, "זרוק? נראה שהוא כבר עומד שם זמן מרובה, אין סיכוי שהוא של השנה, זה לא יעזור לי", אבל גם זה חסד מד', אני ממשיכה לחייך לעצמי.

משהו עוצר לי את הרגליים, ואני חוזרת אליו. מציצה בזהירות. אני פותחת, יומן עדכני!

אני מתרגשת. רואה מתי ראש חודש כסלו, זה כל מה שהייתי צריכה. לדעת.

בסעודה, סיפרתי לכולם על ההשגחה שהייתה לי, היו מי שדאגו לדון לי מול הפנים בשאלות של מוקצה ומחמת מה, וגם בהלכות השבת אבידה. בכל אופן יומני הקטן והנאמן, כאן. עשה עליה לבני ברק.

אני אצלם לכם אותו. פיתחנו מאז קשרים נהדרים, היום אקטוף לו חמציץ ורוד, ובהמשך, אחשוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!