המחירים בשמים: לאן נעלמה הסופגנייה הנוסטלגית של פעם?

אברמל'ה, מלמד דרדקי מומחה הוא בתלמוד תורה "עץ חיים" בשכונת מקור ברוך בירושלים. השבוע, יום שני ב' ד'ראש חודש כסלו', אברמל'ה מסיים את מלאכת הקודש בחיידר בחצות היום, מוקדם מהרגיל, כנהוג בירושלים מקדמת דנא. בדרכו לביתו התקשרה אליו רוחל'ה אשתו וביקשה: "אברמל'ה, תעשה טובה, לך תקנה לחם. יש עכשיו מבצע - ארבע כיכרות לחם פרוס של 'מאפיית דוידוביץ' בעשרים שקלים. תקנה שיהיה כבר לכל השבוע".

אברמל'ה עשה כדבר אשתו - הוא הלך לכיוון המכולת השכונתית - 'המכולת של נתנאל'. בדרך הוא הבחין בהמונים מתושבי השכונה - אנשים, נשים וטף העומדים אחד אחרי השני בתור ארוך שהשתרך לכל אורך המדרכה, בתור שלא רואים את תחילתו ולא את סופו. אברמל'ה לא חשב פעמיים; כך ראה אצל אבותיו וכך קיבל מרבותיו - דור אחר דור: 'הרואה תור יצטרף גם הוא לעמוד ולחכות' מבלי לשאול שאלות למה ועל מה מחכים. בדעתו עברה מחשבה: "בוודאי יש כאן איזו 'חלוקת מצרכים' לקראת חג החנוכה הקרב ובא, מה כבר יכול להיות? 'תור לבקו"ם?' לא במחוזותינו!"

אברמל'ה עמד בתור יחד עם עשרות, אם לא מאות, תושבים. וכאחד שיש לו ניסיון בעמידה בתורים מעין אלו, הוא ידע איך לעקוף את התור וכיצד להתקדם בערמומיות עם דחיפות קלות פה ושם. כנראה גם זאת למד מאבותיו ורבותיו, עליו נאמר: 'זכות אבותיו מסייעתו בידו - בידו ממש'.

כשהתקרב לקצה התור, פנה לחברו שלצידו ואמר: "משהו מריח לי לא טוב, משהו כאן לא מסתדר לי. זו לא חלוקה ככל החלוקות. אני לא רואה כאן אחד שחוזר עם תבניות ביצים בידו. איפה הארגזים העמוסים מלאים בכל הטוב? וראית כאן אחד משנע עגלה כנהוג בחלוקות מעין אלו? או שזו 'א שוואכע חלוקה'?"

חברו האופטימי ניסה להרגיעו: "אל תדאג אברמל'ה, אולי המארגנים סידרו כך שכל מי שקיבל יוצא מהצד השני, למען הסדר הטוב". אברמל'ה, שידע דבר או שניים בהלכות קמחא דפסחא וחלוקות, לא קיבל את דברי ההרגעה מחברו, וביקש ממנו: "האלט מיר די תור" (שמור לי את המקום), "אני הולך לבדוק מה קורה."

דחיפה לכאן, דחיפה לשם, הוא הוסיף "אנטשולדיג, אנטשולדיג" מתוך נימוס - ואברמל'ה מצא את עצמו בחנות קטנה ויפה שמכרה סופגניות. "וואס טיילט מען דא? מה מחלקים כאן?" הוא שאל את הנוכחים בתמימות. "מחלקים? (גיחוך קל) כאן מוכרים סופגניות!" הם ענו, מתאפקים שלא להתפוצץ מצחוק.

אברמל'ה לא ידע את נפשו מרוב בושה. אך לצאת בידיים ריקות גם לא יכול היה - אין זה לפי כבודו. אז לקח סופגנייה, ניגש לדלפק ושאל: "כמה זה?" "שבעה־עשר שקלים" ענה המוכר באדישות. "מה?!" נדהם אברמל'ה. הוא שלף שטר של עשרים שקלים, שילם ויצא. כשהגיע הביתה, הניח את הסופגנייה על שולחן המטבח, ופנה לאשתו וילדיו שישבו וציפו ללחם כדי ליטול ידיים לארוחת הצהריים של ראש חודש: "אם אין לחם - תאכלו סופגנייה!"

שבעה־עשר שקלים שילם אברמל'ה על סופגנייה אחת! האם זה נורמלי? במילים אחרות - שומו שמים! או כמו שאברמל'ה אומר: 'א הימל געשריי'! על מה ולמה? יש שיגידו: מה לכם כי תלינו? זה לא כזה יקר. אם תחצו את החומה, בצד השני של שכונת 'מקור ברוך', שם תיפרדו מהרבה יותר כסף על סופגנייה פשוטה עם ריבת תות בתוכה. ואם תרצו להתפנק בסופגניית המבורגר - מושחתת ומוגזמת, למעלה אורואו, למטה נוגט, מגדל קצפת גבוה ומרשים, במילוי גבינה טעימה, סוכריות קופצות מפוזרות מעליה - על תענוג זה תצטרכו לקחת משכנתא או לחילופין לשבור חיסכון, כאשר סופגנייה זו קטנה וזעירה בהרבה מזו שעליה שילם אברמל'ה שבעה־עשר שקלים, ורחוקה ואינה דומה ולו במעט לסופגנייה המסורתית הנוסטלגית של פעם.

הסופגנייה של פעם - מישהו זוכר את הסופגנייה ההיא של פעם? הסופגנייה ההיא שהכניסה אותנו לאווירת חג החנוכה. כשהרבי בחיידר פתח את הגמרא שבת (דף כא עמוד ב) והחל בלימוד "מאי חנוכה", האסוציאציה הראשונה שעלתה אצל כל הילדים הייתה סופגנייה מטוגנת בסיר עמוק בשמן. כאשר לומדי התורה ובני הישיבות משתעשעים ומתעמקים בסוגיית "כבתה אין זקוק לה" ו"קושיית הבית יוסף", גם להם עולה הסופגנייה ההיא של פעם - הריקה מבפנים, אך גנוזים בה כל הטעמים והסודות הרוחניים.

את הסופגנייה הנוסטלגית ההיא התחלנו להריח בכ"ה בכסלו, לא יום אחד לפני ולא רגע אחד לפני. באסרו חג סוכות ובימים הראשונים של החורף הסתפקנו בעוגות דבש ותפוחים שנשארו מהחגים. הסופגנייה של פעם, ההיא המסורתית - לא היה בה לא שוקולד, לא נוגט לא אוראו וימי מדבר על מגדלי קצפת. היו לה ארבעה מרכיבים לכל היותר: קמח, סוכר וריבת תות שדה, ושמן - אוחח כמה שמן (לזכר נס פך השמן יש שיאמרו).

אפרופו נס פך השמן: השבוע שוחחתי עם חבר על הגישות החדשות הקיימות היום בחינוך הילדים. החבר 'שמרן' באופיו יש לומר, תהה בזעם: "מה רע בחינוך הישן מה שהיה פעם, למה 'להמציא' טיפולים, שיטות, וגישות שונות?" ניסיתי להסביר לו מתוך העולם שלו: "כולנו מתקדמים, תסתכל על עצמך, על איזה רכב אתה יושב, הרי גם אתה לא מסתפק במועט, לא מזמן עברת לדירה נאה גדולה ורחבת ידיים, הילדים שלך? איזה בגדים הם לובשים? כולם מדוגמים אופנתיים - כמו שצריך. למה דווקא ברוחניות אתה נתקע וטוב לך בגישות 'מיושנות' של פעם? שם אתה נגד המודרניזציה כביכול".

בדיעבד, אני חושב שאין שום מקום להשוואה. דווקא ברוחניות אנחנו צריכים את הגישות החדשות ואת הכלים החדשים והטובים שיש לדור הזה להציע לחינוך הצאצאים. בגשמיות? אפשר עוד להסתפק במה שהיה פעם - בחיים של פעם, מה רע בסופגנייה הנוסטלגית ההיא של פעם המטוגנת עמוק בסיר שמן על פני מגדלי הקרמים מלאי סוכר?

הסופגנייה ההיא המסורתית הנוסטלגית תפחה והתפתחה וקיבלה וריאציה חדשה ושונה לגמרי, כמעט שכחה מאין באה, את מקורה ושורשיה, וזה בסדר. האם אנחנו צריכים ללכת שבי אחריה? לא בטוח (כמעט בטוח שלא) למרות שהיא טעימה. מה רע בגוש בצק שאכלנו ואכלו אבותינו שמונה ימים בשנה ותו לא? אכן, היו מחמירים ומדקדקים במצוות (כמו אותו אברמל'ה מלמד מיודענו) שנהגו לכבוד ראש חודש כסלו, שלושים יום קודם החג, לאפות עם הילדים סופגניות - אבל מגדלי קרמים ושוקולדים? מאן דכר שמיה?!

אברמל'ה המלמד כוונתו הייתה טובה - הוא יצא מהחיידר, ובשליחות אשתו הלך לקנות לחם במבצע לצאצאים היקרים לו מכל. בדרכו נקלע לתור, לתומו חשב שהוא מחכה לחלוקה (שזה יקל עליו בהוצאות המחיה). הוא לא העלה בדעתו ולו לרגע שבסופה של המתנה ארוכה בתור הוא ימצא את עצמו בקונדיטוריה יוקרתית, ושם ייפרד מאותו שטר יחיד שהיה לו בכיסו לקנות לחם לילדיו. אברמל'ה נפל, הוא שילם טבין ותקילין על סופגנייה אחת ויחידה מבלי שרצה בכך. אבל אנחנו, למה אנחנו הולכים ביודעין ומבזבזים כסף רב על אותן סופגניות? אם בכלל אפשר לקרוא להן ''סופגניות''.

אברמל'ה נעבעך טעה בדרכו כאשר חשב שהוא עומד בתור לחלוקה כנהוג בשכונה. אבל לא ירחק היום שבו מחיר הסופגניות יעלה עוד ועוד, וקילו סופגניות יעלה כקילו מצות. טעותו של אברמל'ה תהפוך למציאות כואבת - אנשי החלוקה'ס יצטרכו לדאוג לחג החנוכה לא פחות מלחג הפסח, כדי שכלל ישראל יוכלו לחגוג את חג החנוכה בהרחבה בשמחה וטוב לבב, ושכל בית ישראל יוכלו להודות ולהלל על הניסים כיאה, שווה בשווה ובדרך כבוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!