התמונה הושלמה: מה שראיתי בחתונת שמוליק סוכות

מתי בפעם האחרונה הלכתם לפוטו כדי לפתח תמונה? נדמה לי שהפתעתי אתכם בשאלה הזו. אם בעבר בילינו לא מעט זמן בפוטו – ואני לא מדבר על ימי הפילם הרחוקים – גם בשנים האחרונות, כשהיינו שולפים את הכרטיסי זיכרון הקטנים מהמצלמות הדיגיטליות כדי לפתח תמונות. היום זה כבר כמעט לא קורה. הכול עבר לדיגיטל, ושם זה נשאר. ואם להודות על האמת, מה שצילמנו היום כבר לא רלוונטי למחר. 

ובכל זאת, ישנם 'רגעים בלתי נשכחים'. לכל אחד מאיתנו יש את התמונה הזו שהוא צילם – הרגע המכונן שתפס בעדשה, "לפרופיל" כמו שאומרים, כזה שחייבים לפתח, להפוך למגנט ולהדביק על המקרר בבית. ולפעמים גם נשלח לסבא וסבתא כדי לעשות להם טוב על הלב.

היבנתם נכון, בשורות הבאות אני רוצה לדבר על תמונות, על רגעים מיוחדים/מכוננים בחיינו. בואו איתי:

במרכז הארץ עומד בניין משרדים ענק, גבוה ורב-קומות. מרחבי דשא וגינות אותו מקיפים. ועמודי תאורה את הדרך מאירים. כדי להיכנס, יש להזדהות ולציין את מטרת הביקור ואת שם האדם שאיתו נפגשים.

לפני שבוע הגעתי לפגישה עם מכר בבניין הזה. נכנסתי דרך דלתות הזכוכית המסתובבות. רחבות ומרשימות. את היוקרה והאסתטיקה של המקום הן משקפות. על הדלתות מודעות גדולות מודבקות, אדום על גבי שחור - הכיתוב הבולט: "BRING THEM HOME NOW".

המשכתי פנימה ללובי המפואר. הכרתי מעט את הבניין מביקורים קודמים, ואני יודע שביומיום אין בו אפילו מודעה קטנה על הקירות – הכול מצוחצח ונקי למופת. אבל בימים אלו, היום ה-410 למלחמה, יופיו של הבניין נעלם מאחורי שכבות של סיפורים, מספרים ותמונות.

על הקיר הימני התנוסס שלט ענק – "קיר הנופלים". בקיר זה היו תמונות רבות של חיילים ואזרחים רובם צעירים, שנפלו במלחמה - מלחמת השבעה באוקטובר ("התקומה" בשבילך, ביבי). ולצידן מילות הספד קצרות על כל חייל וחייל השם יקום דמם. התעכבתי שם דקות ארוכות ושקטות, קראתי בכאב את המילים שהוקדשו לכל אחד מהם. בקיר השמאלי התנוסס הכיתוב "קיר החטופים – שובו הביתה", לצד סרט צהוב גדול. שם הופיעו תמונות החטופים הנמקים בשבי בעזה: 101 חטופים, 101 סרטים צהובים, 410 ימים ולילות. ליד כל תמונה סיפורו האישי והיכן נחטף. כל מי שעבר שם - עובדי המקום והמבקרים, עצר לכמה דקות דומיה והתייחדות עם הנופלים הגיבורים,  ותפילה לשלום החיילים והשבת כל החטופים במהרה. 

לפני כשבוע נרצח בלבנון חקלאי בשם חנוך זאב (ז'אבו) ארליך הי''ד, ארכיאולוג בעל שם, שנכנס ללבנון לבקשת אל"ם (במיל') יואב ירום, ראש מטה חטיבת גולני, שביקש ממנו לסייע באיתור המחבלים, ושם נפל בהיתקלות. כמה דקות לפני כניסתו צילם אותו בעדשתו הצלם המוכשר חיים גולדברג. וכך צייץ חיים לאחר פטירתו של זאב: "את זאב ארליך ז"ל פגשתי לראשונה בחיי היום, לפני שנכנס ללבנון. היה נראה איש מיוחד, צילמתי תמונה שלו והמשכתי. בדיעבד זו התמונה האחרונה, כמה עצוב."

כוכב הרשת דודי קפלר, "הפרופסור", ביקר לפני שבוע באיחוד האמירויות בדובאי. שעות לפני שעזב את המקום, הוא קפץ לסופרמרקט הכשר 'רימון מרקט' בניהולו של צבי קוגן ז''ל הי"ד, עוזרו של הרב הראשי לקהילה היהודית באיחוד האמירויות, לוי דוכמן. צבי ליווה אותו וקיבל אותו במאור פנים, תוך כדי שמספר לו ולקהל העוקבים ברשתות החברתיות על הסופר וכשרות המאכלים. צבי לא חשב לרגע שאלו ימיו האחרונים עלי אדמות, ודודי שצילם לא העלה על דעתו, שלא הסופר הכשר עליו הם מדברים האישיו כאן, אלא האיש שעומד מולו - צבי קוגן הוא זה שיהפוך בעוד ימים ספורים לכותרות - בנסיבות טראגיות.

ובתוך ים התמונות הקשות האלו, בין תמונות הנופלים הנרצחים והחטופים, מצאתי את עצמי השבוע מהרהר בתמונה אחרת לגמרי – שונה, שמחה, מרגשת ומלאת תקווה. ביום שני נערכה בכפר סבא חתונת השנה – חתונתו של הזמר ובעל הרגש שמוליק סוכות.

סוכות, שהחל את דרכו כ'קומזיצר', פרץ לתודעה הציבורית עם השיר המרגש 'עברתי בחושך', שהוציא יחד עם המלחינים בנצי שטיין ואלי קליין. סיפור חייו של שמוליק מלא אתגרים – ילדות קשה, ניכור הורי ומכשולים לא פשוטים. אך מתוך הקשיים הוא הפך את סיפורו למסע מעצים, מעורר השראה ומחזק עבור אלפי בני נוער.

אלפים נהרו לשמוח בשמחתו של שמוליק. בני משפחה, מכרים וידידים באו לאחל מזל טוב לחתן האהוב, צעירים ומעריצים רקדו ללא הפסקה עד אור הבוקר, הם שלפו טלפונים, צילמו את החתן עם החיוך הכובש, וניסו ללכוד את הרגעים הבלתי נשכחים - הרגעים שלהם. אבל מבין כל הרגעים הללו היה אחד שתפס אותי במיוחד, בעיניי – זה "הרגע". 

לא הייתי שם, אבל חבר שלח לי את הסרטון: החתן שמוליק עומד מתחת לחופה, לוקח את המיקרופון ושר את השיר שהכי מזוהה איתו – 'עברתי בחושך'. הקהל שר איתו, מתרגש עד דמעות: "ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברתי בחושך ואזכה לתקן.. ". ואז, ברגע אינסטינקטיבי, מבלי צורך במילים – שמוליק ואביו מנחם החליפו מבט. חיוך של אושר על פניהם, מעין קריצה כאומרים זה לזה: "עשינו את זה. תיקנו. זכינו לחדש."

שמוליק ואביו הגיעו יחד לחתונה. אביו, ר' מנחם, איש עתיר זכויות, זכה להוליך את בנו תחת חופה וקידושין. זהו, התמונה הושלמה. הרגע הזה היה רגע מכונן ומרגש. אך לצד השמחה העצומה של משפחת סוכות, בין מאות, ואולי אלפי הנוכחים שעמדו שם, היו גם כאלה שמחכים לרגע שלהם: בחורים בודדים, משפחות מפורקות - כאלה שממתינים שמישהו יראה אותם, יזהה אותם וירכיב את הפאזל של חייהם - יחבר את התמונה על סך כל חלקיה.

כמו בבניין יוקרתי וכמו אצל אומנים מוכשרים, אפשר שיהיו לך הכלים הטובים ביותר – לעמוד בראשות ישיבה טובה ואיכותית או להיות המשגיח הטוב ביותר. אבל אם הלב אינו פתוח והעין אינה רואה, התמונה תמיד תהיה חסרה, החלקים לא יתחברו, והרגע המכונן – והבחור הטוב, המוצלח והגאון ככל שיהיה – יישאר מחוץ למסגרת, אי שם עזוב בחור נידח – רחוק מהבית, רחוק מהלב. ולעיתים, אף יישאר אי שם מאחור, רחוק מהיהדות. עליך, הרב המחנך, לזהות את הרגעים הנכונים, את הפוטנציאל, ללכוד אותם בעדשתך, וחלילה לא לפספס אותם.

אומה שלמה מחכה כבר למעלה מ 400 ימים ולילות שהתמונה הלאומית שלה תושלם. לא עוד תמונות של חטופים מודבקות על בניינים, אלא תמונה אחת גדולה של ניצחון, תמונה של "שובו בנים לגבולם", תמונה של שלום ויציאה מאפילה לאור גדול, וגאולה אמיתית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!