דוח הדיור החרדי • טורו של יעקב ריבלין

פרק א': הציון אפס
במדינת הגמדים רעש ומהומה. מבקר המדינה מפרסם דוח, והתקשורת במלחמה. לא משנה שאין שורה אחת בדוח הדיור שפורסם אמש שלא הופיעה קודם לכן באלף מאמרים ודוחות פנימיים שנכתבו במהלך כמעט העשור האחרון על משבר הדיור. אם היה חסר עוד משהו השלים אותו דוח ועדת טרכטנברג שעסקה במצוקת הדיור ערב הקמתה של הממשלה קצרת הימים האחרונה. למבקר המדינה לא נותר אלא לעשות גזור-הדבק ולפרסם חיש קל לפני הבחירות, למרות שתכנן לעשות זאת רק בעוד חודש, למען לא יתלשו לו נוני מוזס וכתביו את שערות זקנו.

גם למי שלא קורא דוחות אלא אם כן חותם האמינות של מבקר המדינה חתום עליהם, מי צריך בכלל דוחות כשהמציאות בכבודה ובעצמה מתנפצת בפנים? תשאלו את לוי מהחמוצים והוא יספר לכם כמה עלה לו לרכוש דירה לבת שלו לפני שבע שנים ולמה לזוג הצעיר שחיתן השנה הוא נאלץ לשכור מחסן עלוב בשלושת אלפים שקלים לחודש כי על דירה אין בכלל מה לחלום. אם יש לו זמן לקרוא קצת עיתונות כלכלית הוא יידע גם לכמת את זה באחוזים. זינוק של חמישים וחמישה אחוז באופן רשמי ושמונים אחוז ויותר באופן מעשי. ההבדל בין השניים הוא בגלל שיטת החישוב הכלל ארצית המשקללת התייקרויות מתונות יותר בכפר ירכא ובערד. בתכל'ס, מחיר דירה שפויה במקום שפוי כמעט הכפיל את עצמו.

אלא שלא צריך חידושים והפתעות כדי לנצל את העיתוי, שלושה שבועות לפני הבחירות, כדי לכופף לראש הממשלה את הראש. ובנושא זה לפחות בצדק מוחלט. אם יש עילה אמיתית שרק בגללה נתניהו צריך ללכת הביתה זה נושא הדיור. לכל אחד מהכישלונות המוחצים שלו בשתי הקדנציות האחרונות אפשר למצוא נסיבות מקלות. הוא לא הכריע את החמאס בעזה כי חשש שכיבוש מחדש של הרצועה הארורה הזאת יפיל על ישראל את האחריות לפרנס מיליון וחצי אנשים רעבים. הוא לא הפציץ באיראן אלא רק דיבר, כי הפרסים הערמומיים לא המתינו למטוסי חיל האוויר שיעשו להם מה שעשו לכור העיראקי, והטמינו את הכור שלהם במנהרות בעומק של מאות מטרים שנחפרו בהרים. הוא לא הצליח לעצור את התחזקות החיזבאללה בגבול הצפון כי אי אפשר להילחם בשתי חזיתות.

אפילו לקלקול היחסים עם ארה"ב יש הסבר שיכול להניח את דעתה של מסעודה משדרות. אובמה הוא כושי מוסלמי שונא ישראל ואין מה לעשות אלא לחכות שיסיים סוף סוף את הקדנציה שלו וילך הביתה. את הנזקים שיגרום עד אז כתוצאה מההתגרויות של נתניהו (למשל: אי הטלת ווטו במועצת הביטחון על החלטה הדורשת מישראל לפנות את השטחים בתוך שנתיים עם הסדר או בלי הסדר) אפשר יהיה לתקן במאה השנים הקרובות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. עוד אבינו חי.

למצוקת הדיור לעומת זאת אין תירוץ אחד מתקבל על הדעת. הרוב המוחלט של הקרקעות בישראל נמצאות בבעלות המדינה. אין חובה למכור אותן ברווח עצום ובשיטת מכרזים לכל המרבה במחיר. אין בעיה של ויתור על תשלומי מיסים הכרוכים בבנייה, כי רק השנה הנוכחית הסתיימה בעודף תקציבי של ארבעה עשר מיליארד שקל. אין כל מעצור להפעיל את כוחם של משרד הפנים והאוצר נגד רשויות סרבניות שלא מאשרות תכניות בנייה עממיות ואין כל מגבלה חוקית לפשט הליכי תכנון כמו שעשה אריאל שרון בזמן העלייה הגדולה מארצות חבר העמים.

מה שחסר היה זה רק הרצון לעשות זאת באמת. המיליה של נתניהו וכל שרי האוצר שכיהנו תחתיו זה מעמד הביניים הגבוה בישראל והאליטות הכלכליות. את הקולות מקבלים מהעם שבשדות אבל על האוזן לוחשים ראשי הבנקים החוששים מירידת ערך הדירות המשמשות לביטחונות למשכנתאות הענקיות שהעניקו לזוגות הצעירים החנוקים. אל האוזן השנייה לוחשים היועצים הכלכליים הטוענים כי ירידה מהירה של מחירי הדירות תגרום זעזועים קשים בבורסה, ויכולת גיוס ההון של החברות הגדולות והטייקונים עלולה להיעלם. מצד שלישי לוחשים היועצים הפוליטיים שמצב הדיור המחמיר עלול לגרום לאבדן השלטון בקדנציה הבאה.

מרוב לחישות עשה נתניהו את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכולם: לא לעשות כלום, ולסמוך שבסוף הכול יסתדר. הנה, האישיו של הבחירות הקודמות היה המחאה החברתית. בלי לעשות כלום הצלחנו, כך מן הסתם אמר נתניהו ליועציו, לזכות אז בבחירות עם הבטחות לפתרונות שייושמו בממשלה הבאה. זה מה שנעשה גם עכשיו.

אך הפעם ממש לא בטוח שזה יעבוד. לא בגלל ההפתעה שבממצאי הדוח הידועים זה מכבר לכל העם הבוכה בציון. במערכות בחירות ישנו אלמנט הרה גורל הנקרא אפקט מצטבר. נתניהו דווקא מכיר אותו היטב. הוא הפסיד בגללו את הבחירות בשנת 96. הוא לא היה אז ראש ממשלה גרוע כל כך אבל כמה פרשיות שפורסמו לפני הבחירות יצרו תחושה של 'די, נמאסת'. גם אז זה היה צירוף של התנהגות נכלולית אישית: פרשיות קטנות של חשדות לקמצנות וחמדנות, הכישלון של אירועי מנהרת הכותל, הסכם חברון ופליטת הפה האווילית בחצר הגר"י כדורי זצ"ל על השמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים. ברק שרץ מולו לקח את הבחירות בענק.

דוח הדיור שהתפרסם אמש הוא כל מה שהרצוג ומתנגדי ביבי היו זקוקים לו ליצירת האפקט המצטבר. פרשיות הבתים ברחוב בלפור בירושלים ובקיסריה עוררו בחילה קלה אך לא מעבר לכך. הן נתפסו כזוטות שנופחו לצרכי הבחירות והוצאו מעבר לכל פרופורציה כדי לפגוע בראש הממשלה שאף לא הואשם בהן ישירות (האשמה כרגע מוטלת על הגברת ומנהל משק הבית עזרא סיידוף. בברנז'ה מסתובבות שמועות על תחקיר נוסף הקושר ישירות את נתניהו למסע השחיתות לכאורה. אם יש תחקיר כזה הוא ייצא בערך מתי שאנשי אלי ישי יוציאו את הקלטת האחרונה שלהם, יומיים-שלושה לפני הבחירות). הציבור הליכודי מוכן לסלוח על סרחונות קטנים כאלה כל זמן שנותנים לו ביטחון שבכל הנושאים החשובים באמת יושב אדם אחראי ליד ההגה.

וכאן מגיע דוח הדיור המגלה שבאמת אי אפשר לסמוך על האיש בשום דבר הנוגע לחיי היום יום של האזרח הקטן. זה שיושב בבית השכור או חנוק המשכנתא ואומר לעצמו: שיחיה ההוא מקיסריה איך שהוא רוצה, שיחליף ריהוט גן על חשבוני ושאשתו תאסוף את הבקבוקים ותיקח את הכסף הקטן לכיס שלה. אבל שייתן גם לי לחיות קצת.

האפקט המצטבר של פרשיות נתניהו ודוח המבקר ייבחן בסקרי סוף השבוע הנוכחי. כבר עתה, עוד לפני הפרסום, ניתן לזהות עליה מדאיגה ליאיר לפיד וכחלון, מה שעשוי לאפשר להם לכפות ממשלת אחדות בלי החרדים ובלי הבית היהודי. על האחרונים אין מה להצטער, על הראשונים צריך להתריע ולזעוק זעקה מרה. ולא באצטדיון ארנה.

פרק ב': מוכים בכפליים
דוח המבקר יפגע בנתניהו בליכוד אך עשויות להיות לו השלכות רוחב גם על המפלגות הנוספות שהיו שותפות איתו בקואליציה האחרונה. לפיד יטען כמובן שהפריעו לו לממש את תכנית מע"מ אפס ולכן לא נרשמה הירידה במחירי הדיור כפי שתכנן. הבית היהודי יטען שלפיד טרפד את תכנית מחיר המטרה וסירב להוריד את מחירי הקרקעות, וליברמן לא יגיד כלום כי מחירי הדיור במולדביה נשארו כפי שהיו.

דווקא הבית היהודי יכול היה לחגוג על נושא הדיור אילו רק חפץ בכך. נכון שהמצב במגזר הכללי אינו שפיר כלל ועיקר, ולכן כדאי לשתוק ולא להרגיז חלק נכבד מהבוחרים הפוטנציאליים, אבל לחבר'ה עם הסנדלים מהשטחים היו אלו 22 חודשים של שכרון חושים. הבנייה בהתנחלויות הקטנות והבינוניות פורחת כפי שלא הייתה מעולם. הדגש הוא על הקטנות והבינוניות, ולא על הגדולות שסבלו מהקפאה עמוקה. הסיבה לכך ברורה: הערים הגדולות הן חרדיות, וקהל היעד של אריאל נמצא בבית אל, עלי ואלקנה.

אריאל עבד מתחת לראדאר ובשקט מוחלט. רק לאחרונה החלו להתפרסם נתונים המלמדים שמה שהבחור עשה בעשרים ושניים חודש לא עשו המפלגות החרדיות בארבע שנות הזהב שלהן בקדנציית נתניהו השנייה (תשס"ט-תשע"ג). הוא שחרר חסמים בירוקרטיים, הזרים תקציבי עתק דרך החטיבה להתיישבות יהודית, ובעודף שנשאר לו הוא אפשר לגרעיני התיישבות ד"לים בתוך הקו הירוק לרכוש דירות במחירי אפס.

ביום שלישי השבוע פרסם ידיעות אחרונות נתונים מדהימים על פעילותו של אריאל למען המתנחלים. הנה המדהים שבהם: אחת מכל שש דירות שתוכננו בשנים האחרונות ממוקמת בשטחים. חזור שנית: אחת משש. מאחר וידוע לנו שהן לא נבנו בערים החרדיות הגדולות אפשר להבין היכן הן נמצאות: במחוז הבחירה הטבעי של אורי אריאל. אכן, אם יש שר מצליח בממשלה הזאת הוא שר השיכון והבינוי. אבל רק לציבור שלו, לכל היתר הוא עשה מה שעשו האחרים: גורנישט מיט נישט.

ההצלחה של אריאל מחייבת להציב את הזרקורים מול המפלגות החרדיות שאף להן יש ציבור בוחרים המשווע לבנייה. בקדנציה האחרונה הן ישבו אמנם על ספסלי האופוזיציה אבל דוח המבקר הכללי מתייחס לשש השנים האחרונות שמתוכן בארבע הן ישבו בקואליציה. ועוד איזו קואליציה: שר אחד בשיכון, שר שני בפנים, אחד יו"ר ועדת כספים. שלושתם מייצגים ח"י מנדטים התופסים את ראש הממשלה בגרון. בלעדיהם אין לו שום אפשרות להמשיך לתפקד ואין גם שום אופציה להקמת ממשלה חלופית. חלום בהקיץ.

הישגיה של קואליציית הזהב הזאת התבטאו בעליה מתונה יחסית, שבעים אחוז בלבד, במחירי הדירות בערים החרדיות החדשות, ושמונים אחוז בלבד בערים הוותיקות. לפני התיאור החגיגי של הנסיבות לכך מתחייבת סקירת רקע קצרה על ההבדלים שבין המצוקה בכלל הציבור למצוקה החרדית. המצוקה של הראשונים מתבטאת בעיקר במחירים. זוגות צעירים נקרעים תחת המשכנתאות ורבים מהם מתגוררים בשכירות מעיקה או אצל ההורים.

אבל למצער יש להם היכן לקנות. מי שיעשה מאמץ פיננסי גדול יגיע לדירה. בכל רחבי הארץ נבנות כיום עשרות אלפי יחידות דיור הממתינות לרוכשים. ההקפאה של חצי השנה האחרונה, בגלל ההמתנה חסרת התוחלת למע"מ אפס, הופשרה ואלפים גודשים היום את משרדי המכירות. מבאר שבע עד באר יעקב. מגדרה ועד חדרה.

אין כמעט ישוב, למעט ישובי מרכז גוש דן, שאין בו נוף זרוע עגורנים של בנייה ושלטים מאירי עיניים של קבלנים המציעים את מרכולתם. השאלה מדוע השפע הזה לא מתבטא בירידה במחירים היא נושא הראוי לדיון פיננסי במקום ובהזדמנות אחרת. יצוין רק כי מנתונים שפרסם משרד השיכון לפני שלושה חודשים עלה חשש שקבלנים רבים עלולים להיקלע לקשיים בעקבות מצאי הדירות הלא מכורות הגדול ברשותם.

לעומת זאת, סיור בערים ובריכוזים החרדיים יחייב משקפת כדי למצוא משרד מכירות המציע דירות זמינות או בהליכי בנייה מתקדמים. אפילו על הנייר היינו מתפשרים אם היה מלאי של ממש מסוג זה. בערים כמו ביתר ומודיעין עילית הבנייה היא בעיקר ספוראדית, הרחבות ויחידות דיור צמודות המיועדות להשכרה לזוגות צעירים. התחלות של בניית בניינים חדשים אפשר לספור על אצבע אחת. כנ"ל באלעד, בירושלים (ותודה לניר ברקת ושותפיו הנרצעים) ובבני ברק. יוצאת מן הכלל בתחום זה היא בית שמש, שבאחת מרמותיה יש בנייה ללא הפסקה. אבל זה יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל ואין הקומץ משביע את הארי. עוד כמה מאות דירות בג'בל הנידח של הר יונה ועוד כמה פרויקטים בקרית גת ואופקים.

וכל זה לא מסתכם בשורה תחתונה של יותר מאלף דירות לשנה - כאשר הרוב המוחלט הוא בבית שמש - המיועדות לציבור המשיא ארבעת אלפים זוגות לשנה, מה שאומר שאין בעצם היכן לגור, ולא רק בגלל המחיר. כמובן שמי שנמנה על המעמד העליון החרדי (להלן יוסבר מה חלקו ברשלנות הפוליטיקאים החרדים בתחום זה) ומסוגל לרשום המחאה של מיליון ושלוש מאות אלף פלוס יוכל תמיד למצוא דירה מתוך האלף הנבנות עדיין. היתר ייאלצו לרכוש דירות ישנות בפריפריה, להשכיר אותן ולהתגורר במחסן או יחידת דיור צמודה לדירה קיימת בעיר חרדית. אין פתרון אחר וגם הוא יסתיים כאשר מצאי הדירות הניתנות להרחבה בריכוזים החרדיים ייגמר. בלי בנייה חדשה אין חמצן וקיום לטווח ארוך.

מה עשו המפלגות החרדיות להקלת המצוקה בארבע שנות הקואליציה של הקדנציה השנייה בראשותו של נתניהו? התשובה נמצאת ברמת המחירים הגבוהה ובמלאי העלוב של הדירות לרכישה הקיים היום: כמעט כלום. חלום שנגוז בחריש, חזון מגורים תקוע באחיסמך ודמיונות הבל ורעות רוח על פתרון מקיף בהר יונה ג' בנצרת עילית. הרשימה הזאת היא אות קלון שאם הייתה מסורת של הענשה על כישלונות בקלפי במחוזותינו הייתה גורמת לרוב המוחלט של המצביעים לשבת בבית. בפועל כולנו צועדים בשמחה לקיים הוראת מרנן ורבנן אבל הלב צובט. אוי צובט. לא בגלל הציות אלא בגלל מי שאנחנו צריכים להכניס לכנסת כדי לעמוד בו.

פרק ג': האחריות הכוללת
שורש כל הצרות בתחום הדיור, אמרו בשעתו ואומרים היום במפלגות החרדיות, הוא הקפאת הבנייה בשטחים בגלל הלחצים המדיניים. ההקפאה החלה בתקופת אולמרט ונמשכת עד היום ברמות עולות ויורדות עד עצם היום הזה. מה אפשר לעשות, פוכרים הח"כים ידיים בעצב, מול הבית הלבן והמכבש האדיר שהוא מפעיל? ההקפאה חסמה את שני מאגרי הבנייה המרכזיים של הציבור החרדי ומאז החלו המחירים לזנק אף יותר מבמגזר הכללי.

אבל ראו זה פלא: דווקא בתקופת אולמרט, עם מפלגה חרדית אחת בקואליציה ואחת באופוזיציה - ש"ס בפנים, יהדות התורה בחוץ - הושגו הפשרות בנייה בביתר ובמודיעין עילית יותר מתקופת נתניהו עם כל המאסה של מנדטים חרדים בקואליציה. תשאלו את ה"ה רובינשטיין את גוטרמן בשיחות סגורות. כלפי חוץ הם לא יכולים לנשוך את היד המאכילה אותה בצמרת המפלגות (גוטרמן אולי כן) ולהאשים אותה במחדל והזנחה. שלא כלפי חוץ הם אומרים מה שאומרים ומתגעגעים לימי אולמרט העליזים.

זה קרה כשיהדות התורה באופוזיציה לחצה על ש"ס שבקואליציה וזו בתורה לחצה על אולמרט ואיימה שלא תעמוד יותר בלחץ הפנים חרדי. במדור זה לפני כחמש שנים תואר כיצד בערב פורים תש"ע התקשר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ישירות לאולמרט וביקש להפשיר דירות בביתר עילית. הבקשה התקבלה ויום לאחר מכן נערך סיור של ראשי ש"ס החוגגים בעיר הקדושה שליד חוסאן. ככה ידעו לעבוד אז.

בימי נתניהו השני פסק הלחץ החרדי בנושא הפשרת הבנייה כמעט לחלוטין. כששתי המפלגות החרדיות מסבות ליד אותו שולחן אין מי שילחץ על מי, כל אחד מתרכז בנחלת השלל שהעניקה לו הקואליציה ומנסה להפיק ממנה את המקסימום. היחיד שהיה לו אינטרס בכך הוא שר השיכון דאז אריאל אטיאס, אך זה העדיף למצות את יכולותיו בתחום הבנייה בתוך הקו הירוק. ועל כך בהמשך.

פרק ד': הבוסים האמיתיים
האישיו המרכזי של יהדות התורה בקדנציה האמורה היה תקציבים למוסדות החינוך החרדיים. הפליא לעשות בתחום זה יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שהעלה לפסגות של כמעט מיליארד שקל את תקציב הישיבות ואף הצליח להשיג הנחה בתחבורה ציבורית לבנות הסמינרים כמו לסטודנטים. מעבר לזה לא עניין אותו שום דבר. אני עוסק בתקציבים, היה נוהג לומר לנו בהזדמנויות שונות, בדיור שתעסוק ש"ס עם משרדי הפנים והשיכון שברשותה.

מעבר לנימוק הרשמי הזה מסתתרת תפיסת עולמו הפוליטית של גפני כפי שבאה לידי ביטוי במישורים רבים אחרים (בעצם לא רק של גפני אלא של מרבית ח"כי יהדות התורה, אלא שרק הוא כיו"ר ועדת כספים יכול היה להחצין אותה כל כך). בתפיסת עולם זו היעד המרכזי של ח"כ חרדי הוא להשיג כספים למוסדות ולארגונים. יש כאלה שדואגים רק למוסדות והארגונים של החצרות אליהן הם משתייכים, ויש כאלה, כמו גפני למשל, שדואגים לכל עולם המוסדות בישראל בהזרמת תקציבים כוללת ממנה נהנים כולם. כך או כך, היעד הראשון הוא המוסדות. רק כאשר מסיימים לדאוג להם, אם בכלל ניתן לסיים, מרימים את הראש ובודקים מה הם צרכי הפרט החרדי. האם יש לו בעיות של תעסוקה, האם קורעים אותו בארנונה והאם יש לו היכן לגור.

אצל גפני וחבריו דוחות פעילות נמסרים לשני מוקדים: לחצרות ה'חלונות הגבוהים' ולמנהלי המוסדות הפוקדים את לשכותיהם. מנהלי המוסדות הם הם חברי מרכז המפלגה ואוי ואבוי למי שלא ימלא את רצונם. בעבר הם, המנהלים, הוכיחו כבר שיש להם כוח והשפעה בחלונות הגבוהים למנות ולהדיח חברי כנסת מכנים. רק לפני חודש וחצי צפינו בח"כ חרדי אחד שכמעט איבד את מקומו לאחר שהדרג הפוליטי בחוג אליו הוא משתייך טען שהוא לא מספק להם את הסחורה. רק לאחר שהצליח להוכיח שהוא בכל זאת מביא משהו, ולאחר שהבטיח לפעול יותר בנושא זה, ניתנה לו הרשאה לקדנציה נוספת.

ההשלכות למצב זה בתחום הדיור ברורות. לחברי המרכז האמורים אין ולא הייתה אף פעם מצוקת דיור, לא להם ולא לזרעם אחריהם. ה'מחוברים' של הציבור החרדי יושבים על תקציבי מוסדות של מיליוני שקלים ומטבע הדברים הם מסוגלים לדאוג יפה מאוד גם לעצמם. האמת, מגיע להם, הם עובדים קשה להחזיק את המוסדות ומי שעובד צריך להיות מתוגמל, או בידי אחרים או בידי עצמו, והמהדרין יוצאין ידי שניהם. בכל מקרה דיור זה לא הנושא שעומד בראש מעייניהם, וממילא גם לא בראש של חברי הכנסת הכפופים למוצא פיהם ועסוקים בעיקר בהשבעת רצונם בסדר עדיפות ראשון, ורק אחר כך בנושאי הפרט הקטן.

זו הסיבה שנתניהו לא אוים מעולם על ידי המפלגות החרדיות בהפלת ממשלה או בזעזועים קואליציוניים אם לא תהיה הפשרה של ממש בריכוזים החרדיים הגדולים. הם אפילו לא עשו מה שאורי אריאל עשה בלי לחצים ואיומים: לשבת עם ראש הממשלה ושר האוצר ולסגור איתם דילים שקטים בתמורה להפשרה. ראו כמה הבחור הזה הצליח להשיג בתיאום עם שר האוצר (הכה בחרדים, שלם להתנחלויות) וראש הממשלה בתקופה מדינית לא פחות קשה מאשר בממשלת נתניהו השנייה. הכלל הוא: כשרוצים משיגים. השאלה היא מהו סדר העדיפויות, שהרי אי אפשר לאיים כל הזמן. בסדר העדיפויות של גפני וחבריו הבנייה החרדית הייתה בתחתית.

פרק ה': משרד כושל
בעוד שהאחריות להקפאה בערים החרדיות מעבר לקו הירוק משותפת לכל המפלגות החרדיות, הרי שבכל הקשור לבנייה בשטח החוקי של מדינת ישראל הכתובת היחידה היא ש"ס של פעם. זו שאלי ישי עמד בראשה ובראש משרד הפנים וזו שקיבלה מנתניהו את תיק השיכון בהבטחת ערב בחירות מוקדמת. עם שני המשרדים האלה אפשר היה להפוך את המדינה ועל הדרך לפתור כליל את מצוקת הדיור החרדית.
הצצה אל הדוח המשמים של מבקר המדינה מגלה שהוא תולה את האשמה במצב הדיור בשלושה מישורים: תחום התכנון הארצי והמוניציפאלי, תחום שיווק הקרקעות והמדיניות המוניטארית של בנק ישראל שהציפה את השוק בכסף זול ודחפה את מחירי הדיור כלפי מעלה. לש"סניקים לא היה קשר למדיניות המוניטארית אבל היה להם הרבה מאוד מה לעשות בתחום משרדיהם. התוצאה ידועה. מן הראוי גם לדעת למה.

מה שקרה במשרד הפנים הוא שבעצם לא קרה שם שום דבר במשך ארבע שנים תמימות. העיסוקים הבולטים היו בתחום המלחמות נגד הרחבת שעון הקיץ, מכתב התראה ודרישות למלחמה בתופעת המהגרים מאפריקה לישראל (דרישה שאכן התקבלה והיום קיימת שם גדר שבלמה את התופעה. שאפו) וכמובן התמודדות עם אסון הכרמל שגזלה במצטבר מהנאשם המרכזי כמעט שנה.

על מה שנעשה מעבר לזה יעיד הסיפור הבא: ביום מעונן אחד יצאנו לביקור שגרתי במשרד הפנים ובלשכת השר הממונה, לאסוף קצת חומרים לטור השבועי. במדרגות העולות לקומה השניה פגשנו את כבוד שר השיכון אריאל אטיאס מחלץ את עצמותיו בעלייה מהירה. שאלנו על מה ולמה. אני בא לכאן, כך אטיאס, כדי לחלץ חתימה של אלי ישי על תכנית בנייה במקום פלוני ששוכבת אצלו כבר שלושה חודשים. הכול מוכן על ידי הדרג המקצועי של משרד הפנים וצריך לעבור אליי למשרד לביצוע, אבל לשר שלנו - כך אטיאס - לא היה עוד זמן לחתום.

בשעתו נשמעו הדברים על רקע מערכת היחסים הלא תקינה בין השניים. מערכת שבאה לידי ביטוי בעריכת מסיבות עיתונאים נפרדות לרגל איזו רפורמה בבנייה שהוכרזה על ידי הממשלה ובהשמצות הדדיות בשיחות סגורות, אבל אז באה פרשת אחיסמך והוכיחה כי במשרד הפנים יושב באמת אחד שאכפת לו מכל מה שחשוב ליהדות הנאמנה - מחוק הגיוס, דרך מינויים של רבנים ודיינים ועד ייעוץ בטחוני לראש הממשלה איך לנהוג במלחמות עם החמאס - אבל לא כלום מקידום תכנית בנייה.
אפשר לקבוע קטגורית שאם עד לרגע זה לא נוצקו היסודות לבניין אחד באחיסמך, שכונת ענק של ארבעת אלפי יח"ד שהייתה אמורה להיות הפנינה החרדית של איזור המרכז - הרי שלאוזלת היד של משרד הפנים דאז והעומד בראשו יש לכך אחריות של תשעים אחוז.

מי שעיכב את תכניות הבנייה ומנע את אישורן במשך שנות כהונתו של ישי היה יו"ר הוועדה הקרואה בעיר אילן הררי והגזבר שלצידו ציון הדר. השניים לא התלהבו לקלוט אוכלוסיה חרדית בעיר היהודית-ערבית מוכת הפשע שנקראת לוד, ובהתאם לכך הם עשו כל מה שראש עיר שרוצה לתקוע תכניות עושה. הוא פשוט לא חותם, ואי אפשר לזוז צעד אחד נוסף.

האבסורד הוא שבלוד לא היה ראש עיר מכהן שאין מה לעשות נגדו דבר וחצי דבר אלא יו"ר ועדה קרואה שתלוי במשרד הפנים כמו אוויר לנשימה לתקציבים שוטפים. אם הוא גם כושל בתפקידו, לדעת משרד הפנים, לא צריך ועדת הדחה מיוחדת כדי לשלוח אותו הביתה ולמנות במקומו מישהו אחר. מספיק מכתב אחד של השר הממונה. שר פנים שאכפת לו ממשהו היה קורא ליו"ר הוועדה הסורר והגזבר שלו אליו ללשכה ודורש לחזור תוך שבועיים-שלושה עם החתימות הדרושות. וזה מה שאלי ישי לא טרח לעשות. היזמים הלחוצים התקבלו אצלו לשיחה פעם או פעמיים והגיעו למסקנה שאין טעם להיפגש יותר. את יהבם הם השליכו על שר השיכון אך זה טען שבלי חתימה של העירייה על תכניות הפיתוח הוא לא יכול להוציא קרקעות לשיווק. ככה זה נתקע שלוש שנים תמימות.

בפברואר 2011 נקרית הזדמנות פז לקדם את השכונה החרדית. אילן הררי סיים את תפקידו והיה צורך למנות יו"ר ועדה קרואה חדש. נתניהו החליט שמי שהכי מתאים לתפקיד הוא מאיר ניצן, מי שהיה ראש עיריית ראשון לציון ואיש ליכוד מובהק. אלי ישי משום מה לא רצה להצניח לעיר יו"ר ועדה מטעם ש"ס, כנראה בהעדר מועמד נאמן מספיק, ואישר לנתניהו את המינוי בלי להניד עפעף. בלי חתימה של שר הפנים אין תוקף למינוי של יו"ר ועדה קרואה, וישי חתם בלי לבקש כלום. הוא לא זימן אליו את המועמד ודרש ממנו להתחייב לקדם את השכונה החרדית התקועה, הוא אפילו לא דיבר איתו על הנושא הזה לפני שמונה. בפועל התברר שניצן היה דווקא בסדר אבל הגזבר שלו המשיך לעשות בעיות והחתימה התעכבה עד סיום הקדנציה של ישי.

מי שחילץ את השכונה התקועה היה דווקא אורי אריאל. ביחד עם משרד הפנים בנה תכנית הטבות לעיר שבגינה הסכימה מועצת העירייה (היו בחירות בעיר לאחר שניצן עזב) לאשר סופית את תכניות הבנייה והפיתוח והפרויקט יצא סוף סוף לדרך. דא עקא שאריאל לא פעל לשם שמים כמובן, את הקופון שלו הוא גזר כאשר שינה את תכניות השיווק במקום וייעד בכך כשליש מהישוב לאוכלוסיה דתית לאומית.

ישי לא נקף אצבע גם בזירוז תכניות בנייה בישובים חרדיים אחרים למרות שהיו לו כל הסמכויות לכך. בעקבות דו"ח ועדת טרכטנברג אחרי המחאה החברתית הוקמו ועדות תכנון לאומיות (וד"לים) שתופסות מקום של אי כבוד בדוח מבקר המדינה. הוועדות, קובע המבקר בשפתו הדיפלומטית, לא מילאו את יעדן. ובמילים ברורות יותר: לא עשו כלום. ולמה שיעשו אם לשר הממונה עליהן יש עיסוקים חשובים אחרים?

במהלך כהונתו של ישי נרשמו מספר מינויים חשובים בראשות הוועדות המחוזיות ורשויות התכנון הארציות. כל המינויים נחתמו על ידי שר הפנים ואף אחד לא התחייב לו קודם לכן, אפילו לא בשיחות הכי פנימיות, שהוא יקדם למען השר תכניות בנייה לציבור שלו. ואכן, אחרי המינוי הם עשו את ההפך הנדרש. תקעו בכל מקום שאפשר לתקוע. שאלו את יזמי רמת שלמה החדשה ואת מי שרצה להרחיב את גבולות העיר אלעד כדי שתוכל לקלוט אלפי משפחות חרדיות חדשות. אין במשרד הפנים עם מי לדבר בכלל, אמר לנו ראש עיר אחד שהלך בסופה של קדנציה הביתה.

לו חפץ בכך ישי היה מפעיל לחצים על ראשי ערים סרבנים שמיאנו לקלוט חרדים בתוכן ועשו זאת באמצעות תכניות בנייה שלא מאפשרות מגורים חרדיים. עשה זאת ראש עיריית קריית מלאכי בצורה הגסה ביותר. ראשי ערים אחרות, כמו ניר ברקת למשל, עשו זאת בצורה מעודנת יותר. ומעל כולם אין את מוראו של שר הפנים שראשו ורובו נתון דרך קבע בנושאים אחרים.

פרק ו': בלי דירות
עמיתו של ישי, השר דאז אריאל אטיאס, עסק אמנם בדיור כללי וחרדי מבוקר עד ערב, אך טעה קשות בקריאת המציאות והדרכים להתמודד איתה. בשנה הראשונה לכהונתו הוא יצא בקריאה לזוגות הצעירים לא לרכוש דירות, ולחכות לירידת מחירים. מאז ועד שעזב את המשרד נרשם הזינוק הגדול ביותר במחירי הדירות מאז קום המדינה. ארבעים אחוז מתוך החמישים וחמישה אחוזי התייקרות אותם מונה המבקר נרשמו בתקופתו של אטיאס.

חלק מחוסר קריאת המציאות נבע מתחושה של 'אני יכול לעשות הכול לבד ואל תגידו לי מה לעשות'. אטיאס בילה את מחצית זמנו בקטטות עם שר האוצר יובל שטייניץ וראש הממשלה על מינויים במנהל מקרקעי ישראל ובוויכוחים סביב שיטת המחיר למשתכן בה דגל (מבקר המדינה קובע נחרצות שהשיטה נכשלה לחלוטין). מרוב קטטות הוא שכח שאי אפשר לעשות שום דבר במדינה הזאת בלי ראש הממשלה ושר האוצר ולכן לא הצליח לקדם אף אחד מהנושאים שנלחם עליהם. לא מחירי הקרקע, ולא היקף השיווקים. עד שתפס את הפרינציפ הפשוט הזה עברו שלוש שנים שבמהלכן יצאו כל שבועיים הודעות על שיווקים חדשים בכל רחבי הארץ. אטיאס שכח ששיווקים זה לא דירות למגורים והלך על פתרונות היקפיים לטווח ארוך. המחירים לעגו לפתרונות והמשיכו לעלות.

ממשיכו של אטיאס, אורי אריאל, הזוכה כאן למרבה הצער לשבחים, ידע את הסוד הגדול. הוא התחבר עם שר האוצר לפיד והרגיע את המתנחלים בשביל נתניהו. משניהם גם יחד הוא קיבל כמעט את כל מה שרצה. אלמלא המשבר הקואליציוני הוא היה מקבל גם את מחיר המטרה ונרשם כשר השיכון הראשון בעשור האחרון שהצליח לעשות משהו.

אבל היו גם הישגים: אטיאס הצליח לשחרר את רמת בית שמש ג' וכפה על ראש העיר לבטל את תכנית החלוקה לכל המגזרים. הוא קבע שיווק אחיד לכל עם ישראל וכצפוי זכו בו החרדים. הוא גם עבד קשה מאוד על העיר חריש ואלמלא הטעות המשפטית הגדולה של ועד הדיור החרדי שהתאגד בניגוד לתקנון הייתה קיימת שם היום עיר חרדית לתפארת.

מה שנותר לאור המסכת העגומה המתוארת זה רק להתרפק על העבר הרחוק. היו ימים שהמפלגות החרדיות קיבלו פחות מנדטים והיו להן פחות עמדות כוח. לסגן שר השיכון הרב אברהם רביץ לא עמדו שבעה מנדטים, ולהבדיל בין המתים והחיים, גם לא לסגן שר השיכון הרב מאיר פרוש. בלי הצגות הם הצליחו לבנות את רמת שלמה בירושלים והעיר אלעד מהמסד עד הטפחות. כנ"ל גם את גבעה B בביתר עילית ואת הישוב תל ציון שרק מסיבות פנימיות לא צמח להיות עיר חרדית חדשה. כן, היו ימים שנציגים חרדים דאגו יותר למעשים ופחות לכותרות. וחבל על דאבדין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!