עוד יותר טוב: כך התחברו הצעירים לר' שלוימל'ה קרליבך

יום שני בבוקר, ירושלים מתעוררת לגשם ראשון של חורף, טיפות עדינות רוקדות על גגות חצר "השטיבלא'ך המרכזי". המוני המתפללים, כולם באים ונכנסים אל תוך היכלי השטיבלא'ך פנימה - גם הממהרים לעיסוקיהם, אותם קבועים העושים תפילתם למחצה לשליש ולרביע - ובחוץ אנה ואנה מתהלכים, ואלו אשר מניחים יום-יום, תמידים כסדרם, את התפילין על הגדר מסביב לשטיבלא'ך במקום המיועד לכך. כולם, כולם מצאו את עצמם בפנים תחת קורת גג.

חדר השטיבלא'ך מתמלא. "מי רוצה לגשת?" שואל הגבאי הוותיק, כשבידו האחת קופת צדקה ובידו השנייה מפתחות ארון הקודש - יום שני היום וקוראים בתורה (יום שקוראים בו בתורה הוא יום חג אצל הגבאי, הוא מוכר וגובה עליות, זה אחד הימים שחווים את היותו גבאי והוא מכניס עוד כמה שקלים לקופה). בחיוך המתוק המסתתר מתחת לשפמו הוא מכבד אחד מבני השלוש-עשרה - בחור חסידי: "בחור'ל גיי צו - מאך די זאך". הבחור ניגש לעמוד: "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו". הוא ממשיך ומוביל את התפילה בקול דק ובנעימות עד אחרי תפילת שמונה-עשרה, ואז עוזב את העמוד ומסמן בידו לציבור כאומר: 'זה שלכם, תעשו אם זה מה שאתם רוצים, אני לא פה'.

אברך ליטאי, בעל מראה רציני, כקופץ על ההזדמנות, נראה שחיכה כבר מתחילת התפילה שהחסיד יפנה את מקומו, מתקרב לגשת לעמוד, אך לא לפני שבודק, סופר ומונה אם יש מניין של עשרה שסיימו שמונה-עשרה. הוא עובר בין המתפללים ושואל וחוקר כל אחד מהם ב''עינויים'': "אתה סיימת? אתה איתנו?" ורק אז ניגש, פוסע שלוש פסיעות לאחור ומתחיל: "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". תיבה תיבה לאט ובמתינות.

הוא ממשיך: "נקדש את שמך", "לדור ודור נגיד גדלך" כנהוג בקהילות אשכנז, "ברכת כהנים", ומסיים "המברך את עמו ישראל בשלום". וכאן: תדהמה גדולה נפלה על חלק מהציבור ואילו בחלק האחר שמחה והתרגשות - ביום רגיל מתחילים כאן תחנון, אבל לא היום, היום אומרים סליחות ל'שני תנינא' - מדובר ביום ב' האחרון של תענית בה"ב, ובקהילות מסוימות נוהגים לומר סליחות, כך גם בקהילות ליטאיות-בני אשכנז.

האווירה בשטיבלא'ך הייתה לא פחות מראש חודש ב'בית החסידים', אך הפעם הם היו הליטאים שחגגו, ובדרכם. הם פצחו ב"סלח לנו אבינו כי ברוב איוולתנו שגינו, מחל לנו מלכנו כי רבו עוונינו" יחד כבמקהלה, והתמוגגו על כל 'קל מלך יושב רחמים והוזילו דמעה. החסידים, שהיוו חמישים אחוז מהמניין, הסתכלו אחד על השני, לא ידעו מאין זה נפל עליהם. הם, שכל כך חיכו לבשורה על ברית מילה או על חתן שנמצא בקהל שיוכלו לדלג על אמירת תחנון, קיבלו את הידיעה קשה מאוד. כמה קשה? רבים מהם יצאו משם וחיפשו מניין אחר, חלקם אף ויתרו על קריאת התורה וסמכו על "המצטער פטור".

אני, למרות היותי חסיד, נשארתי עם הליטאים לומר סליחות. באותם רגעים חלפה בראשי מחשבה - הן רק אתמול חל יום ההילולא של הרב שלמה קרליבך זצ"ל (המכונה הרבי המרקד), הלוא הוא רבי שלוימה'לה. אחח, רבי שלוימל'ה, מי היה מעלה על דעתו שהיום, שלושים שנה אחרי לכתו מהעולם, אלפים ורבבות בכל רחבי תבל, מכל גווני קשת היהדות - מסורתיים ודתיים, ליטאים וחסידים - כולם יתאספו לזכרו להעלות על נס את מורשתו - מורשת המוזיקה ואהבת ישראל, בסיפורי הוד, בסעודות וקומזיצים, למרות התנגדות מסויימת שהייתה לו אז בימים ההם.

על ציונו, בהר המנוחות בירושלים, נאספו ובאו צעירים לצד זקנים, כיפות סרוגות לצד שחורות, מגבעות וחליפות ארוכות לצד קסקטים וחולצות צבעוניות, מוזיקאים לצד מבקשי ודורשי השם. כולם כאחד בצימאון לעוד קצת קרליבך, לעוד יותר טוב - מהטוב הזה של פעם, לעוד רבי שלוימה'לה.

תפילת מנחה נערכה עם רדת החשכה, אבל שם - מעל קברו - אף אחד מהנוכחים לא חש באפלה, לא במובן הפשט של המילה ולא במובן הרוחני. כולם מקשה אחת של אור, הדמעות זולגות, העיניים בורקות, מתמזגים הלבבות, והנשמות מתעלות. עם חיוך מרוח על פניהם, שרים ועפים בעולמות עליונים, רוחו של רבי שלוימה'לה מרחפת שם.

אלו עם גיטרות ואלו בגרונם, כל אחד בפינתו שלו, וכולם יחדיו במעגל אחד גדול, מתקרבים ומתחברים מעלה מעלה אל אבינו שבשמים. הבעל תפילה, לא צעיר ושערו מאפיר, נראה שזכה להכיר את רבי שלמה, מאריך ומשלב בתפילתו את נוסח אשכנז וספרד: "לדור ודור נגיד גדלך, ואתה קדוש ושמך קדוש". הציבור איתו - לא נותן לו להמשיך, ומלווה את קטעי התפילה בנוסח קרליבך ומנגינותיו - "אי דיי די דיי דיי" - והם מתרפקים על כל תנועה ותנועה. ובהגיע החזן ל"וכל החיים יודוך סלה", השמחה בוקעת רקיעים - הציבור מתרומם טפח ואף שלושה טפחים מעל הקרקע ויוצאים בריקודים סוערים, צועקים וצורחים את נשמתם: "עוד אבינו חי, עוד אבינו חי, עוד אבינו, עוד אבינו, עוד אבינו חי!" - מילים אלו שנחרטו גם על מצבתו.

"מורנו ורבנו רבי שלוימל'ה, שלושים שנה מאז - תורתו, תורת הנגינה ואהבת כל יהודי נשמרת - והיא נצחית! מי היה מאמין?" מסכם אחד ממעריציו שעוד הכירו בחיים חיותו.

איפה הייתי? איפה אחזתי? איך הגעתי לרבי שלוימל'ה? אה, בשטיבלא'ך. התחילו סליחות בה''ב, החסידים פרשו. מה חשבתי? אולי, אם רק היינו מנרמלים תפילות הלל, סליחות וכל הדומה להן בליווי כלי זמר ונגינה. עזבו, בלי גיטרות - רק במנגינות נוסח בית קרליבך. החמישים אחוז מתפללים החסידים שעזבו הם אלו שהיו מארגנים את מנייני הסליחות בה"ב, ואולי הליטאים היו עוזבים בהמוניהם את השטיבלך. לא ככה?! אבל למה שמי מהם יצטרך לעזוב? הרי יש מקום לכולם ולכל הנוסחאות והסגנונות. 

וזה גם מה שרבי שלוימל'ה לימד  - שהמנגינה היא מה שמקרבת היא שמאחדת. וכמו המנגינה שהחלה לנגן השבוע מחוץ להיכלי השטיבלך - מנגינת החורף, הלוא הוא הגשם והטיפות על הגגות, שאיחדה את כל מתפללי השטיבלך אל תוך ההיכל פנימה. חסידים וליטאים, כולם, כולם פנימה, כי היא, המנגינה, היא פשוט חודרת ללבבות ומפעילה את המנגינה האמיתית הן פעימות הלב.

רבים מהנוכחים הצעירים בכינוסי ההילולה וערבי שירה לזכרו של רבי שלמה קרליבך זצ"ל לא הכירו אותו אישית. הם לכאורה נולדו הרבה אחרי שרבי שלוימה'לה הלך לעולמו, אך למרות זאת חיים הם את רבי שלוימה'לה בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם - 365 ימים בשנה, בימות החול, בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ומועדים ובימי הסליחות. זוהי כוחה של נגינה, כוחה של נגינה טהורה.

וכאן אפשר להוסיף עוד זווית: לעיתים נשמעות, בעיקר בקרב הצעירים מבינינו, אמירות כמו "אתם לא מבינים, זה דור חדש, צריך לעדכן גרסה". דווקא ההתחברות של הצעירים לדרכו וסגנונו של קרליבך, האיש מהעבר הרחוק (שלושים שנה - לכאורה מי מהם זוכר?), היא ההוכחה לכוחה של מסורת, שהיא דרך נכונה - כל אחד והנכון שלו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!