30 שנה לרבי של הילדים האבודים | משה ולדר בטור מרתק

ליל שישי ירושלמי קר אחד בשנת תשע"ב, חבר לקח אותי לאחד הזיצים הבלתי רשמיים המוכרים ביותר בקרב אוהדי הז'אנר ויודעי נגן - 'הזיץ ליד הכותל'.

הזיץ הנ"ל, שהיה מתחיל בשעה 12 בלילה ונמשך כמה שעות טובות, היה אחד הדברים הכי יפים ונעימים שחוויתי ושמעתי מעודי, והסיבה לכך היתה דווקא תחושת הארעיות והעממיות שהוא הביא איתו. כל מי שרצה להגיע הגיע, הבחורים שרו בהתרגשות עצומה בשניים ושלושה קולות, היו שם בדרך כלל קרוב לעשרים כלי נגינה מגוונים, כל אחד פשוט הביא איתו, את הגיטרה, הסקסופון או את הכינור שלו מהבית והצטרף לחבורה.

מיותר לומר שרוב השירים ששרו שם היו שירים של ר' שלמה קרליבך אותם שרו כולם בהשתוקקות רבה משך קרוב ל-10 דקות כל שיר.

כל מי שקצת מנגן בגיטרה, יודע שהשירים האלה הכי עובדים בזיצים, מרגשים את כולם וגורמים לקהל להשתתף.

לא לחינם המניין היחיד אי-פעם שנקרא על שם אדם ספציפי הוא "מניין קרליבך".

אני אפילו לא מגיע לתופעות הקצה של החסידים הגדולים שמכירים כל תיו וכל פסיק שאי פעם הושר על ידי קרליבך, אלא לאמצע, למיינסטרים של המוזיקה החסידים שם קבע לו ר' שלמה קרליבך מקום של כבוד לדורי דורות.

מה יש בשירים הפשוטים האלה של קרליבך שעובדים כל כך טוב ולא נס ליחם גם כיום 30 שנה לאחר פטירתו? האם יש משהו בצלילים הללו? או שמא באישיות של ר' שלמה כאדם ובעל נפש? ומנין שאב קרליבך את ההשראה ואת רוח היצירה שהביאו איתם תנועה גדולה של קירוב לבבות שבמידה רבה מתקיימת גם היום דרך תלמידיו שיריו ויצירותיו?

אני יודע שנכתב הרבה על קרליבך ועל דמותו המרתקת, אבל בכל זאת רציתי לכתוב את הזווית האישית שלי על האישיות רבת הגוונים הזו של 'הרבי המרקד' כפי שכינו אותו בכל מיני מקומות.

שלמה קרליבךצילום: ארכיון

אלה שזוכרים את המנגינה

כמדומה, שאחד המפתחות להבנת דמותו של ר' שלמה קרליבך, הוא הרקע התרבותי ההיסטורי שממנו צמחה.

השנים הם שנות השישים, ברקע התאוששות כלל עולמית מ-2 מלחמות העולם שהותירו צלקות מדממות בקרב האנושות כולה.

בתרבות הכללית, הדבר גרם לסוג של התפרקות חברתית. אנשים בתרבות המערבית, החלו לבוז לרעיונות ולזרמים השונים שניווטו את הלך הרוח, נמאס להם ממלחמות, הם רצו שלום, רצו שהעולם יתפרק מנשקו, רצו שלא יאמרו להם מה לעשות ועל מה להילחם, הם רצו גם את מה שהם קראו לו 'חופש', אך למעשה היה התפרקות מוסרית.

לתוך הוואקום הנפשי הזה, הבלבול והמבוכה, צמחה תנועת 'ההיפים'.

מדובר באנשים ששידרו בוז לכל התרבות האמריקאית, הם בזו לכסף, בזו לבורגנות, ובעיקר דיברו על שלום ועל חיים כחברה שלא מוכתבת על ידי ארגונים גדולים ותאגידים.

נכון שאנחנו מדברים על גויים מופקרים, אך עם ההתבוללות הנוראה שכבר החלה לפשות באמריקה באותה התקופה, לדאבוננו היו גם יהודים שנסחפו לאותם המקומות הנמוכים ומי שהלך לשם, הותיר את יהדותו מאחור.

ההיפים גידלו את שיערם, הסתובבו יחפים ולסיכומו של דבר, היו מעין אסופה של ילדים אבודים שמחפשים משמעות בחיים. בקהילה האמריקאית השמרנית, הסתכלו עליהם כמו מוזרים וחסרי בית, שמביאים איתם רק צרות ותרבות של ריקנות והידרדרות לצריכת סמים - מה שהם אכן היו - אבל אין ספק שהחבורה הזו הלכה וגדלה ואף הותירה את חותמה בתרבות האמריקנית של אותם הזמנים.

לתוך הבור השחור הזה של הריקנות וחוסר המשמעות, הגיע נר גדול ומאיר באור יקרות שנקרא ר' שלמה קרליבך.

זה כמעט נשמע מגוחך, לאור העובדה שקרליבך נולד במשפחה של בני תורה ואנשים רציניים מאד שאין כל קשר בינם ובין התרבות האמורה לעיל.

ר' שלמה, שהיה מבוגרי ישיבת תורה ודעת של הגאון ר' שלמה היימן זצ"ל (עליו גם סיפר בחלק מהופעותיו ושיחותיו ובין השאר סיפר שהיה בן-בית אצלו תקופה ארוכה, שהיה 'גאון הגאונים' ושלמד ממנו הרבה) ולאחר מכן בישיבת לייקווד למד אצל הגר"א קוטלר זצ"ל.

לכאורה זהו מסלול שמכוון את האדם באופן ברור מאליו להיות תלמיד חכם מופלג או ראש ישיבה. ואכן בשנים אלו ר' שלמה למד ברצינות ובהתמדה רבה.

אבל כאן חלה תפנית.

ר' שלמה החל להתקרב לחסידות ולרב'ה מחב"ד הריי"צ זצ"ל, שזיהה כבר אז את הפוטנציאל הגדול שהיה בו לקירוב רחוקים וליצירת קשר עם סטודנטים בקמפוסים, מסירת שיעורים והפצת חסידות. כחלק מהפעילות הזו, ר' שלמה, החל לעסוק במוזיקה ולמד לנגן על גיטרה עד שיצר מעין סגנון ייחודי של שיעורים המלווים בשירה חסידית.

בשלב מסויים, הוא יצא מהקונספט החב"די של הקירוב, והחל לעשות הכל בכוחות עצמו ובסגנון שלו. הייתי מסתכן ואומר שקרליבך הרגיש את הנשמות ההולכות ותועות בחושך. הנשמות שמתרחקות לאט לאט מהמסורת שלהם ונחלץ לעזרתם.

לכן הוא יצא לשליחות חשובה ומסוכנת - להיכנס לתוך הבור של הנשמות האבודות הללו ולמשות אותן מתוכו החוצה אל האור, אל התפילה והדבקות בה' יתברך.

חז"ל אמרו "במקום שאין איש השתדל להיות איש". ואם נחשוב על זה רגע, יש דברים שאף אחד מאיתנו לא אוהב לעשות משום שהוא מצפה שמישהו אחר יעשה אותם וכך, אף אחד לא עושה שום דבר ומה שדרוש תיקון, נותר חרב ומיותם.

במקרה הזה, השאלה היא מי יכול להוציא את בני ישראל ממצרים? מהמקומות החשוכים והגסים הללו?

מי יכול לשים נפשו בכפו, להיפגש עם אסירים בבתי הכלא, פושעים ובעלי חטא למרות המורכבות שבדבר?

ר' שלמה קרליבך, לקח על עצמו את התפקיד, ובחור הישיבה התלמיד- חכם שהיה, אט אט גידל שיער, החל ללכת ממקום למקום ולנגן בגיטרה לשיר שירים פשוטים מהמקורות עם מסרים יהודיים מובהקים כמו 'ישראל בטח בה'' 'עם ישראל חי' ו- 'כי בא מועד' ולחבק בחום דווקא את האנשים שאף אחד לא מתעניין בהם. את אלה שנפלו בצד הדרך.

מבחינה חיצונית, קרליבך היה נראה כעת כמו היפי עם כיפה.

אבל בפנים.

בפנים בערה אש יוקדת.

שלמה קרליבךצילום: ארכיון

התנועה של הלב

החיבור של אדם כמו קרליבך, עם אותם צעירים חילוניים ריקניים, הוליד דבר מדהים - תלמידים רבים נהו אחריו, כדי לשמוע את שיריו ומסריו והוא הצליח להפיח בהם חיים להצית איזו שלהבת נעלמה.

אחד הדברים המיוחדים ביותר שהיו לר' שלמה קרליבך, זו היכולת לעמוד מול כל אחד ללא תנאי. הוא קיבל כל אחד כמו שהוא, בלי ביקורת ובלי אגו. הלב שלו היה יוצא לכל אחד בלי שום הבדל או סינון ראשוני.

ניתן לומר שזהו גם הדבר שהצליח לקנות לו כל כך הרבה מעריצים ואוהדים.

לעיתים בעת ביקורו בבתי כלא, הוא זכה לחיבוקים מאסירים גויים שבכו בדמעות ואמרו שהוא נגע בלב שלהם.

מה לאסיר גוי כושי גברתן ולרב יהודי?

מה למסרים חסידיים מלאי הוד אצל אותם אנשים גסים ונבערים?

התשובה היא שקרליבך דיבר מהלב. וזו שפה שכל אחד יכול להבין.

או כמו שקרליבך אמר פעם על 'ההיפים הקדושים' כפי שכינה אותם (בציטוט לא מדוייק) - "בחיבור שלנו לקב"ה יש מילים ומנגינה. וכיום, לפעמים אתה מוצא אנשים שיודעים היטב את המילים אך שכחו את המנגינה. ההיפים הקדושים, אולי שכחו את המילים, אבל הם זוכרים היטב את המנגינה".

אגב מילים ומנגינה, מכלי ראשון שמעתי סיפור על בחורי ישיבה שראו פעם את קרליבך בשדה התעופה ובאו לדבר איתו כי חשבו שבטח ישיר להם משהו או ישמעו ממנו איזה סיפור מעניין ופיקנטי. אבל זה הראה להם פנים רציניות ושאל אותם היכן הם אוחזים בלימודם, והאם זה בסוגיה הזאת והזאת בדף פלוני... וכך הראה להם שאף על פי שמבחינה חיצונית היה נראה כפי שנראה, מכל מקום הוא זכר היטב גם את המילים וגם את המנגינה.

לאלה שביקרו אותו על פעולותיו, אמר פעם בראיון "זה כמו רופא שבא לניתוח לב קריטי ומבקש מהצוות להתחיל להתעסק דווקא בציפורניים... הרי החולה הולך למות בכל רגע, קודם כל צריך להציל אותו! הצעירים הללו יאבדו את היהדות שלהם אם לא אנהג כך!"

חשוב לציין, שהאנשים שאותם קרליבך רצה להציל ואליהם כיוון כשאמר את הדברים, אכן היו בשפל המדרגה ואילולי הוא, בודאי היו נותרים במחשכים ואור יהדותם היה כבה.

בית אהבה ותפילה

במובן מסויים, קרליבך ייסד מעין 'חבורות שירה' שהיה מסתובב איתם ממקום למקום. הוא כמובן היה עושה גם קונצרטים רגילים, אבל לרוב היה צועד ברחובות עם אנשים סביבו, שר ומנגן ביחד, מהמלון שבו התאכסן, אל ההופעה הקרובה ולאחר מכן מההופעה אל המלון... הכל בשירה וריקוד ובסיפור חסידי ממעמקי הלב.

יש מספרים שאת הכסף שהרוויח בהופעות, היה נותן מייד לאנשים מסכנים שהיו פונים אליו והוא לא היה מסוגל לראות בצרתם.

כך, מתוך אמת פנימית פשוטה, חוסר הערכה לכסף - עניין שהתחבר עם התרבות ההיפית הנ"ל - והרבה מאד אמונה בטוב שבאדם, קרליבך החל ליצור תנועה של ממש, תנועה שינקה מתוך החסידות עצמה.

תנועה שכיוונה לאהבת הבריות ולהתקרבות לקב"ה דרך שירה ותפילה.

כך פתח קרליבך בית מכספי תרומות וכינה אותו 'בית אהבה ותפילה', שם כל מי שלא היתה לו קורת גג, יכול היה לבוא ולקבל אוכל מחסה וגם חיוך מאיר עיניים וטפיחת שכם מהרבי המרקד "כדי שכשהוא מגיע ירגיש בבית, וכשהוא ייצא, מישהו יתגעגע אליו" (ציטוט מתוך דבריו של אחד מתלמידיו של קרליבך. מ.ו.).

בית אהבה ותפילה, אמנם היה רעיון שהדגיש את משנתו של קרליבך, זו המקבלת כל אחד ללא תנאי, אך למעשה הבית הזה היה צריך להיסגר לבסוף משום שנגמר הכסף והמקום הפך לבית שאליו התקבצו הומלסים וטיפוסים שאין להם מקום אחר ללכת אליו, דבר שהכביד את העול הכלכלי.

הנקודה הזו, מאד ממחישה את דרכו של קרליבך, שבעיקרו היה אדם שנשמתו והחזון הרוחני שלו העפילו על החומריות שבו, כך שהצרכים הגשמיים פחות עמדו לנגד עיניו. כל מיני חשבונות כלכליים ומסגרות כאלה ואחרות, לא היו בראש מעייניו, ורק הרצון להיטיב ולקרב כל אדם, דבר שבדרך העולם הרגילה, לא יכול להחזיק מעמד זמן רב.

מזמור שיר

השירים של קרליבך יצאו גם בתקליטים מסחריים, ולמרות שמאות רבות מהם נותרו בהקלטות ביתיות בלבד, השירים הידועים ביותר הם אלה שיצאו לאור בצורה מסודרת.

'ממקומך', 'אליך ה' אקרא' 'אשא עיני' ו- 'למען אחי ורעי' 'שפכי כמים' כולם שירים פשוטים של עד 4 אקורדים ומהווים את ההוכחה שלחן מוצלח לא צריך להיות מורכב מבחינה מוזיקלית.

עם זאת, אין ספק, שהחלק החשוב ביותר בשיריו של קרליבך, היתה ההגשה.

אינו דומה מישהו ששר מהלב למישהו ששר באופן טכני.

קרליבך הגיש את שיריו בצורה מסויימת, שייתכן שאם לא היו מוגשים כך, או לא היו מושרים על ידי קרליבך עצמו, כנראה לא היו חודרים אל הלבבות בצורה הזו.

לא מדובר בזמר עם הקול הכי מיוחד, להיפך, היה בקולו משהו מחוספס וכבד, אבל הרגש... הרגש זה היה כל הסיפור.

כותב השורות, משה ולדרצילום: באדיבות המצלם

החסידות במשנתו של קרליבך

בתוך שיריו של קרליבך, לא ניתן למצוא יותר מדי מסרים, אך בקטעי הקישור ובסיפורים, אנחנו מגלים עולם תוכן עשיר ומיוחד שמשתייך ברובו לחסידות.

קרליבך, היה מספר סיפורים נפלאים ביידיש, אנגלית ועברית. ויותר מאשר היה יודע לנסח אותם, הוא פשוט נתן לנשמה שלו לצאת יחד איתם וזה היה היופי שבדבר.

סיפורי קרליבך, מדברים הרבה על הנקודה היהודית שבכל מאיתנו, על האיש הפשוט שהוא בעצם נשמה גבוהה ועל יוסל'ה קמצן קדוש שכל חייו חשבוהו לאכזר וערל-לב ובסופו של דבר התברר כי הוא בעל חסד גדול מאין כמותו...

הוא דיבר על המסורת שעלינו לשמר, על היהודים המתבוללים שעדייו זוכרים את אבא שלהם לוקח אותם על הכתפיים בהכנסת ספר תורה.

גדולי החסידות מופיעים בסיפוריו של קרליבך, אדמ"ורים מובהקים לצד יהודים פשוטים. על השואה הארורה, היה מספר גם כן, על האדמו"ר מפיאסצנה בעל 'חובת התלמידים' שנהרג בשואה על קידוש השם וכתביו נמצאו והובאו לדפוס ועל הילד שלמד אצלו, ניצול שואה חסר כל, שהפך להיות מנקה רחובות גיבן, תשוש גוף ונפש, שכאשר ניסו לדלות ממנו דבר אחד ממשנתו של רבו הצליח לזכור את המילים "קינדרלך טיירע קינדרלך, הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר" וכן, אם זה מזכיר לכם משהו, זה השיר המיוחד והמרגש של אהרון רזאל - אחד מאלפי תלמידיו של הרב קרליבך, המושפע גם הוא ממשנתו ותורתו - "הגיבן הקדוש" המבוסס על סיפור זה.

הרעיונות שקרליבך הביע בסיפוריו, היו גאוניים בפשטותם. הם דיברו על הפעולות הפשוטות שלנו, על התמימות שבילדות ועל האמונה היוקדת בבורא העולם.

כל זאת, יחד עם נגינת גיטרה שמתחזקת ונחלשת לפי הצורך, יוצרים חוויה מיוחדת במינה ומלאה ברגש יהודי אמיתי.

ואכן המאמץ של קרליבך הוליד גם פירות.

רבים מתלמידיו חזרו בתשובה שלימה והקימו בתים נאמנים בישראל.

בין תלמידיו נודעו גם זמרים שהמשיכו את מורשתו, בצורה כזו או אחרת, משום שר' שלמה קרליבך יש רק אחד, ואת המלאכה שהוא עשה בקירוב רחוקים, מעטים יכולים לעשות וגם אז מן הסתם יהיו לכך מחירים גדולים, רוחניים, משפחתיים וכלכליים כאחד, מכל מקום ביניהם ניתן למנות את ר' חיים דוד סרצ'יק, האחים שלמה ואיתן כ"ץ, יהודה גרין ועוד.

ר' שלמה קרליבך היה תנועת תשובה שלימה של אדם אחד שהלך לבדו, חמוש בגיטרה ובשם ה', אל המקומות שאליהם אף אחד לא רצה ללכת.

הוא טמן את ידיו בבוץ ושלף משם אלפי נשמות אבודות, גאל ניצוצות של קדושה דרך ניגונים שנובעים היישר מהנשמה.

זהו סוד לחניו המיוחדים, וזוהי דמותו המיוחדת שכעת אנו חסרים ממנה כבר 30 שנה - וזהו מחסור אמיתי.

האם יש מישהו שיודע לעשות כיום את מה שקרליבך עשה? כנראה שלא.

הציבור צמא לאמת, הנוער מייחל למישהו שיבין לליבו, שבורי הלב, אינם יודעים כיצד לאסוף את השברים וכל מה שנותר לנו זה את השירים והניגונים של האיש הגדול הזה שכל חייו שר וייחל 'ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך'.

ת.נ.צ.ב.ה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!