הדיבורים הקשים של הצינות הדתית על החרדים הם איום אסטרטגי | ידידיה מאיר

ביום ראשון האחרון הנחיתי אזכרה לציון שנה לנפילתו של סרן אורי מרדכי שני. בטקס העלייה לקבר פגשתי את בני משפחתו, חבריו ורבותיו, שסיפרו על אישיותו המיוחדת ועל רוח הגבורה שלו, המשלבת עומק של תורה עם תחושת שליחות. במהלך הביקור בהר הרצל, נקלעתי בטעות להלוויה של גלעד אלמליח, עוד קדוש שנפל בקרב על הגנת העם והארץ. רק מאוחר יותר גיליתי על אישיותו המיוחדת – תורתו, הארת פניו ושאיפתו לפשטות וענווה. מפגשים אלה המחישו לי מהי גבורה יהודית אמיתית – כזו שמעוגנת בקדושה ולא רק במיומנות צבאית.

בשבועות האחרונים אני חש דאגה גוברת לאור הקרע המעמיק בין הציבור הציוני-דתי לציבור החרדי, לאור הקמפיינים העוסקים בגיוס החרדים. השיח העכשווי מציג את החרדים באור שלילי כמי שמתחמקים ממאמץ לאומי, אך האמת מורכבת הרבה יותר. יש חרדים הרוצים לשרת ולהתגייס, אך צה"ל, במובנים רבים, אינו ערוך לקלוט אותם בתנאים המתאימים. יתרה מכך, קמפיינים פוליטיים מנצלים את המצב כדי להעמיק את המתח בין הציבורים השונים, כאשר המטרה העיקרית היא פוליטית – ולא פתרון אמיתי לסוגיית הגיוס.

סוגיית גיוס החרדים היא בעיה שדורשת פתרון מדורג ומובנה, ולא התערבות חפוזה או גיוס בכפייה. צריך להכיר בעובדה שהחרדים, כמו כל קבוצה, מונעים מתוך מערכת ערכים אידיאולוגית יציבה ורבת שנים. ניתן לראות זאת במבנה הקהילתי שלהם, המלא בערכי תורה, חסד וצניעות, שממשיך להנחיל את ערכיו לדור הצעיר. הגיוס לצה"ל דורש כבוד והבנה של הערכים הללו, ולא אכיפה שתיתקל בקושי מהותי מצד בג"ץ.

המתח המתפתח סביב סוגיית הגיוס פוגע גם בלכידות הפנימית של החברה הישראלית. אנו רואים אנשי ציבור ועיתונאים, גם מהמגזר הדתי, שמשתמשים בשיח חריף ונוקב כלפי החרדים, תחת הכותרת "אחיי החרדים". אך האם שיח כזה באמת יביא לפתרון, או רק יגרום להסתגרות והתבצרות מצד החרדים? קמפיין של שנאה וקיטוב לא יביא לשינוי; הוא רק ירחיק אותנו זה מזה.

עלינו ללמוד מהציבור המסורתי, המשלב באהבה בין התורה לצבא ומכיר בערך של אחדות ישראל. ברגעים כאלה, ישנה חשיבות עליונה לגלות סובלנות, לקיים שיח מכבד ולבנות אמון – כדי שנוכל יחד לשאת את הנטל הלאומי ולחזק את אחדותנו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'