שמחת תורה בצל הטראומה, ומציאות חרדית מורכבת | טור דעה

לפני שנה, בבוקר שמחת תורה תשפ''ד, יחד עם כל תושבי מדינת ישראל, התעוררתי לקול אזעקת צבע אדום. לרגע חשבתי שמדובר באזעקת שווא. אני לא גר בעוטף - מה למקום מגורי, ירושלים, וצבע אדום? אז, באותו בוקר, זה היה נדיר, אם בכלל. וזה ממשיך - אזעקה ועוד אזעקה ועוד... לא ידענו מה לעשות, הסתכלנו אחד על השני במרחב המוגן ''משהו גדול קורה פה במדינה'' אמר המבוגר שבחבורה. האיש כבר עבר כמה דברים בחייו. בין אזעקה לאזעקה יצאנו החוצה לרחוב לחפש פיסת מידע, להבין מה קרה. חג היום - המכשירים דוממים - ואין לנו איך להתעדכן, אך התחושה אמרה הכל: זו פתיחת מלחמה! 

שנה אחרי, בוקר שמחת תורה תשפ"ה. הטראומה עדיין מרחפת באוויר, ונוספה צרה על צרותינו - אם לפני שנה הפיצוצים הגיעו רק מדרום, הפעם החששות הן שיתקפו אותנו מדרום ומצפון, מהחות'ים בתימן, מעיראק ומאיראן. שנה לאסון, שנה בתוך המלחמה, התעוררתי לדממה מתעתעת. לא, האזעקות לא העירו אותי, לא הפעם. אך צעדיי הובילו אותי גם הפעם, משל עצמם, באותו מסלול משמחת תורה תשפ"ד - אל הרחוב, לחפש אנשי ביטחון והצלה, לברר מולם מה חדש והאם קרה שוב. "איך עבר הלילה? כמה ואיפה?" שאלתי בסקרנות, כאילו היה ברור שההיסטוריה תחזור על עצמה, שאתעורר שוב לקול אזעקות ופיצוצים. זאת הטראומה שלנו - טראומת שמחת תורה תשפ''ד שכנראה תלווה אותנו עוד שנים רבות.

בין כותלי בית המדרש, בתוך ההיכל פנימה, המציאות שונה - שונה ומנותקת - כמו מרחפת בבועה משלה. כמו אז לפני שנה, גם היום לא נשמעה שם מילה על אירועי ה''שבעה באוקטובר''. ההקפות ממשיכות כרגיל. אך מחוצה לו, במבואות ובפאליש, הזיכרונות והכאב מצאו להם מקום: בלחישות חרישיות, בדמעה חבויה ובסיפורים כואבים, גם אם הם לא אישיים ולא ממש קרובים. אלו הזכירו את צערם של החטופים והחטופות שעדיין נמקים בשבי בעזה, אחרים ציינו סיפור מהשבעה באוקטובר שנגע לליבם, ומי בשתיקה רועמת על הזוועות שקשה מדי לבטא במילים. והיה גם אותו אחד שהגיע מוכן מראש עם רשימת הנופלים, חללי צה''ל השם יקום דמם, להזכירם בתפילת 'יזכור'.

הדיון על מקומנו - מקומה של החברה החרדית במערכה הנוכחית - הוא עמוק ומורכב, ותופס גם הוא מקום שם בחוץ בעת ההקפות. מצד אחד עומדת המציאות הברורה: החרדים, ברובם המוחלט, אינם חלק מהמאמץ הצבאי. נכון, אין חולקין, החרדים נוטלים חלק בנטל המדינה בהתנדבות בשירותי הצלה, בארגוני החסד, בשמירה על כבוד המתים - אם זה במד''א, איחוד הצלה, זק''א, יד שרה ועוד אינספור ארגוני חסד ויזמים פרטיים - ומקומם במקומם מונח. אבל הם לא חלק מהמלחמה; הם מחרפים נפש על לימוד התורה, אך לא מוסרים את גופם בהגנה פיזית על המדינה - זאת המציאות, והיא כואבת ומבלבלת.

לצד ההתבדלות וההתנגדות הנחרצת לגיוס בני הישיבות מטעמי ''אידיאולוגיה'' המושרשת עמוק בהווייתם, ''וכך הורו לנו גדולי הדור ואין להרהר אחריה'', במגזר החרדי מתגאים ומייחסים לעצמם כל לוחם חבוש כיפה שחלילה נפצע או ל''ע נהרג כאחד "משלנו", כביכול הוא חרדי מלידה, גם אם מדובר במגזר הסרוג. הם מספרים בגאווה על גבורתם של חיילים שצמחו בישיבות, גם אם עזבו את דרך החיים החרדית - 'אחרי מות קדושים אמור'. ומנגד, הבחורים הצעירים שבוחרים להתגייס - אלה שהם "ממש" חרדים, בני ישיבות אותנטיים - אותם הם מנדים ומוקיעים מהחברה בבוז.

בראש השנה פגשתי חייל כזה, חרדי במלוא הדרו: שמונה בגדים, כובע חסידי, וטלית צמר מבצבצת לה מהבעקיטשע הפתוח. הוא מספר לי שבעבר שירת במערך הדוברות וההסברה של צה"ל, בניסיון של הצבא לשכנע באמצעותו עוד חרדים להתגייס. ''אך התוצאה הייתה הפוכה'', הוא מספר בחיוך נבוך, ''הדמות שלי רק העמיקה את הריחוק'', ומוסיף בכאב: ''בעיני הממסד, אני סמל לכל מה שהורים חרדים מפחדים ממנו - ה'חרד"ק', ה'מודערנער'''.

מכאן ללוחם החרדי חיים טרייטל, בחור חסידי, תושב בני ברק, שבחר מיוזמתו להתגייס לצבא, ומשפחתו וחבריו תומכים בו, מחבקים אותו ומלווים אותו בכל התהליך. בחול המועד סוכות, טרייטל נפצע מירי צלף בעזה, ותמונתו והידיעה על הפציעה - חייל חרדי, חינני, פצוע עם פאות מסולסלות - עשתה הד תקשורתי רב-עוצמה. ראשי מערכת הביטחון, השר יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, עלו לבית החולים תל השומר לבקרו והצטלמו עם חיים, ואף צייצו על כך. טרייטל הכריז שוב ושוב שהוא מצדיע למפקדיו, והצהיר על רצונו לשוב ללחימה בקרוב ממש, עם החלמתו מהפציעה. על פניו נראה סיפור תמים - חייל נפצע, המפקדים עולים לקיים מצוות 'ביקור חולים' שאין לה שיעור, וגדול מבקר אצל קטן. אבל לא, בעיני חוץ, בפרט בציבור החרדי, הדבר הזה נתפס כניסיון לנצל את סיפורו - סיפור הפציעה - למנוף לגיוס חרדים. 

שיחה עם חבר חשפה את עומק הנתק: "מיהו הבחור חמד עם הפאות שנפגע בתאונת דרכים היום?" שאל בתמימות, והוסיף בתמיהה: ''למה שרים וחברי הכנסת החרדים הזכירו אותו ופרסמו את שמו לתפילה 'חיים מרדכי בן שרה איטה' לרפואה?'' כששמע שמדובר בחייל שנפצע בהגנה על הגבול הדרומי, נשאר ללא מילים בפיו. 

אך יחד עם זאת, למרות המציאות החרדית המנותקת, הכואבת והמבלבלת, אפשר לומר שרוב הציבור החרדי זז באי-נוחות על הכיסא כאשר מדברים על נושא גיוס בני הישיבות. בשמחת תורה תשפ"ה, שנה אחרי, לא הייתי צריך לנדוד רחוק כדי למצוא איש ביטחון או הצלה להתעדכן על מה שקרה או שלא. גם בתוך המגזר, רבים מתגייסים מעצמם בדרך זו או אחרת, וכבר לא מפתיע המחזה של אברכים חסידים חמושים בנשק ארוך, ולרבים האקדח הקטן אותו הם נושאים על גופם, בולט מאחורי הבעקיטשעס והקאפוטות. 

וכאן הלקח העיקרי לפוליטיקאים ולראשי הצבא הוא: שסיפורים מרגשים של חיילים חרדים בודדים, מרשימים ככל שיהיו, לא ישנו את התפיסה החרדית המושרשת. דווקא התמונות של חיילים צעירים חרדים הגאים במדים ומעריצים את מפקדיהם, מחזקות את החששות העמוקים בחברה החרדית מפני השפעת הצבא על אורח החיים המסורתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!