הלכה שבועית: באלו חומרות אסור להחמיר

באלו חומרות אסור להחמיר

נושאי השיעור

אכילת עראי חומרא בסוכה • אימתי כל המחמיר נקרא הדיוט • אימתי המחמיר עובר ביוהרא • מדוע רב מישא הקפיד על חומרתו של רב שמואל • ברכה על סוכה ולולב באשה • מדוע גדול המצווה ועושה • המקיים ראשית הגז בחו''ל • אונן שעשה הבדלה • אכילה בסוכה בזמן שיורד גשם • המיסב לפני רבו • המתקרב להקב''ה ע''י חומרתו • העושה תפילין עם שירטוט • מהי חומרא שמביאה לידי קולא • מהי בדיקת צומת הגידים בעופות • האם מחובתנו לקנות עופות בהכשר הבד''ץ בגלל בדיקת צומת הגידים • מהו מיעוט המצוי • מה הכלל שעלינו בני התורה לדעת לפני שעושים חומרא

חומרות שאין להם מקור

היום נדבר על חומרות שאדם רוצה להחמיר על דעת עצמו, שאינם כתובות בהלכה, האם מותר או אסור לעשות כן. ואם תשאלו אותי מה הבעיה להחמיר, בשלמא להקל במצוות אסור, אבל להחמיר מה הבעיה.

אשר הקלת החמרתי

לפני שבועיים התוודינו בוידוי הגדול לרבינו ניסים 'את אשר התרת אסרתי ואת אשר הקלת החמרתי'. הנה רואים שגם אדם שמחמיר במקום שלא ציוה אותו ה', זה איסור, וכן מה שה' התיר לנו, אסור לנו לאסור.

על מה חייב בוידוי

ועל כן עלינו ללמוד באיזה מקומות יהיה מותר לנו להחמיר ונקבל שכר על כך, ובאיזה מקומות אסור לנו להחמיר ונתחייב בוידוי אם נחמיר בהם.

אכילת עראי בסוכה

הגמ' בסוכה (כו.) מביאה חילוק בין אכילת קבע לאכילת עראי. דאכילת קבע חובה לאכול בסוכה בכל חג הסוכות ואילו אכילת עראי אין חיוב לאכול בסוכה. ובמשנה שם (כו:) מביאה מעשה שהביאו לרבי יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר''ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. שאלה הגמ' והרי זה מעשה לסתור. שהרי הגמ' אמרה שאכילת עראי אינה חייבת בסוכה ומדוע החמיר רבן יוחנן בן זכאי ואמר העלום לסוכה. תירצה הגמ' חסורי מיחסרא והכי קתני אם בא להחמיר על עצמו מחמיר, ולית ביה משום יוהרא.

הפטור נקרא הדיוט

הר''ן (שם) מוסיף ואומר דאין בזה משום יוהרא וכן אין בזה את הכלל שכל הפטור מן המצוה ועושהו נקרא הדיוט.

יש מקומות שמקבל שכר

הנה מצינו שיש מושג של חומרות שמי שמחמיר אותם הוא נקרא הדיוט, ובכל אופן יש מקומות שמותר להחמיר ואינו נקרא הדיוט ואף מקבל שכר על כך כמו מי שמקפיד על אכילת עראי בסוכה.

אימתי חומרא נקראת יוהרא

וכאן עלינו לחקור אימתי נאמר הכלל שמי שמחמיר על עצמו נקרא הדיוט ויש בו משום יוהרא, ואימתי המחמיר אינו נקרא הדיוט ואין בו משום יוהרא.

מעשה בירושלמי

בירושלמי (פ''א דשבת הל''ב) מביא מעשה בר' מישא שישב בסעודה עם רב שמואל, ובאמצע הסעודה קם רב שמואל והתחיל להתפלל, שאל אותו ר' מישא מדוע קמת להתפלל באמצע הסעודה והרי מי שהתחיל בסעודה קודם זמן המנחה אינו חייב להפסיק באמצע אלא יכול לגמור את סעודתו, והרי כתוב כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אמר לו רב שמואל והתניא חתן פטור מקריאת שמע, וכתוב שאם רוצה לקרות קורא. אמר לו רב מישא דוקא בקריאת שמע התירו לקרות אע''פ שפטור מכיון שרוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים.

כשיש סיבה מותר להחמיר

מצינו בדברי הירושלמי דלא בכל מקום התירו לאדם להחמיר על עצמו לעשות מצוות שפטור מהם אלא א''כ יש לו סיבה לעשייתם כמו בקריאת שמע שרוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים אבל בסתם אם רוצה לעשות מצוות שאינו חייב בהם אינו אלא הדיוט.

ברכה על סוכה ולולב לאשה

ישנה מחלוקת מפורסמת בין ר''י לרבינו תם גבי מצוות שאדם פטור מהם ורוצה לעשותם, כגון אשה שפטורה מסוכה ולולב ורוצה לקיים ישיבה בסוכה או לנענע בלולב, האם יכולה לקיים המצווה עם ברכה או לא. דעת רבינו תם שיכולה לברך, ואף שיש לה פטור מן המצווה, אבל מעלה יש לה בעשייתה ולכן תברך.

שטן מקטרג למחויב במצווה

הריטב''א בקידושין (לא.) מבאר דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ופירש טעם הדבר שזה המצווה ועושה, שטן מקטרגו ומפריע לו בעשיית המצווה וזה שאינו מצווה אין שטן מקטרגו, ולכן אמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

מקיים מצוות המלך

ומביא הריטב''א דברי רבינו הגדול (הרמב''ן) שהמצוות אינם להנאת הקב''ה ניתנו לנו, אלא כדי לזכות את ישראל, ולכן מי שהוא מחויב במצווה הוא עושה ציווי המלך ולפיכך שכרו גדול, אבל מי שאינו מצווה אינו קיים מצוות המלך ולפיכך שכרו מועט.

העושה מצווה מאליו

מכל מקום סבר רבינו תם דאף אשה תברך על עשיית המצוות שפטורה בהם, שהרי מטוב לבב וחסידות עושה המצווה. ודוקא בדבר שציווה ה' יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מצווה מאליו שלא ציוותה תורה בהן כלל, זהו שאמרו כל שאינו מצווה ועושה נקרא הדיוט.

יד על הראש לחומרא

ופשט הדברים דדוקא מצווה שה' ציווה לאחרים לעשותה יכול הפטור להחמיר על עצמו לעשותה אבל דבר שאדם ממציא מעצמו לעשותה אין זה אלא הדיוט. כגון אדם שמחמיר על עצמו כל יום לעמוד שעה עם יד על הראש, וכי יש משהו בדבריו, אין זה אלא הדיוט.

כלל בידינו

ולפי''ז כלל בידינו מצווה שקיימת בעולם והאדם פטור מלעשותה, אפשר להחמיר בה ולקבל עליה שכר, אבל מצווה שאינה קיימת בעולם, והאדם ממציא אותה אין זה חומרא אלא מעשה הדיוט בעלמא. יסוד זה מצינו בדברי הריטב''א שהביא בשם הרמב''ן וכן הביאו המאירי ועוד ראשונים.

עדיין קשה

אלא שצריך להבין דלפי כלל זה מדוע במעשה שהביא הירושלמי כעס ר' מישא על רב שמואל שעמד להתפלל באמצע הסעודה והחשיבו להדיוט, והרי חומרתו אינה מצווה שהמציא מעצמו, שהרי אחרים מחויבים בתפילה בשעה זו שעמד להתפלל, ורק רב שמואל שהיה באמצע הסעודה היה פטור, ומדוע לא יקבל שכר על חומרתו.

ראשית הגז בחו''ל

החיד''א בברכי יוסף (יו''ד סימן שלג סק''א.) וכן בשער יוסף מביא בדין ראשית הגז שהרי חיוב ראשית הגז אינו אלא בארץ ישראל ואילו בחו''ל פטורים ממצווה זו. ומביא המהרש''ל שבן חו''ל שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים מצוות ראשית הגז נקרא הדיוט. ושוב צריך להבין שהרי אם הכלל כמו שראינו בדברי הראשונים דכל מצווה שקיימת בעולם מותר להחמיר בה, מדוע בן חו''ל שקיים מצוות ראשית הגז נקרא הדיוט, והרי מצווה זו קיימת בעולם בציווי של ה' יתברך לבני ארץ ישראל.

דברי החיד''א

מתרץ החיד''א, מתי נאמר הכלל שאם אדם רוצה לחייב את עצמו מותר לו, כל זה דווקא במצוה שמי שנמצא במצב של אותו אדם יהיה לו חיוב, אבל אם כל אדם ואדם שנמצא במצב שלו יהיה פטור מן המצווה והוא מחמיר על עצמו ומקיים המצווה, אין זה אלא הדיוט.

פטור מסיבה אישית

ביאור הדברים, אם הפטור אצל האדם הוא בגלל סיבה שלו ואינה כללית למי שנמצא במצב שלו, אז יכול להחמיר על עצמו ולקיים המצווה ככל שאר האנשים, אבל מצווה שכולם פטורים ממנה במצב שלו, והוא מקיים אותה אין זה אלא הדיוט.

כשכולם פטורים אין להחמיר

ולפיכך ראשית הגז שחיובה אינו אלא לבני ארץ ישראל, אבל בני חו''ל כולם פטורים מהמצוה, לכן נאמר שמי שמקיים המצווה בחו''ל אינו אלא הדיוט. שהרי כל שאר האנשים במצב שלו הם פטורים ומה שעושה מצווה לעצמו אינה אלא המצאה, ולכן קראו לו הדיוט.

הבדלה לאונן

וכן הדין באדם שנפטר לו קרובו בשבת והוא אונן, לכשיצא שבת הוא פטור מהבדלה, ואם הבדיל אינו עולה לו הבדלה, ולכן לאחר שיקבור מתו, צריך להבדיל שוב. ואע''פ שרצה להחמיר על עצמו בהבדלה שזו מצווה שאחרים מחויבים בה, כיון שכל מי שיהיה במצב שלו הוא פטור מהמצווה, אינו אלא הדיוט עם עשאה.

אוכל בסוכה ויורדים גשמים

הרמ''א בסימן תרל''ט פוסק דמי שירדו לו גשמים בסוכה, ואוכל ויושן בסוכה, נקרא הדיוט. ואע''פ שלא בכל העולם יורד גשם וישנם אנשים שכעת מחויבים במצוות סוכה, כיון שכל אדם שנמצא במצב שלו הוא פטור מהמצווה, אם ישב בסוכה הוי הדיוט.

הסיבה לפני רבו

המג''א אומר שתלמיד אצל רבו לא יסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות, ואם הסב נקרא הדיוט. כי כל אדם שיהיה במצבו מול רבו יהיה פטור מהסיבה. ולפי''ז מובן מדוע ר' מישא העיר לרב שמואל, שהרי כל אדם במצב שלו שהתחיל לאכול קודם זמן תפילה, והגיע זמן התפילה פטור מתפילה ולכן קראו הדיוט.

קשה מאכילת עראי

אלא שלפי דברי החיד''א צריך להבין מדוע מי שמחמיר על עצמו לאכול אכילת עראי דוקא בסוכה מקבל על מצוותו שכר, והרי כל אדם ואדם שאוכל אכילת עראי פטור מהסוכה, וכיצד שייך להחמיר בדבר שכולם פטורים בו.

מתקרב להקב''ה ע''י חומרתו

המאירי כותב שיש הבדל בין מצווה חדשה לבין מצווה קיימת שהוא פטור ממנה, ומסיים אבל אם עושה מצווה להכנעת הלב או כדי סלסול עם הקב''ה דעל ידי מה שעושה הוא מתקרב להקב''ה, ומודה שזה אינו ממצוות הקב''ה, אין בזה איסור ואינו נקרא הדיוט.

אכילת עראי להתחסד עם הקב''ה

ולפי''ז אפשר לומר שאדם שאוכל אכילת עראי בתוך הסוכה ויודע שזה אינו עיקר המצווה אלא התחסדות עם הקב''ה אינו נקרא הדיוט ויש לו שכר על כך.

תפילין עם שירטוט

וכן ראינו בדברי הבית יוסף בהלכות תפילין בסימן לב. דאף שמצוות שירטוט אינה אלא במזוזה ולא בתפילין, ואם מחמיר על עצמו לשרטט בתפילין אינו אלא הדיוט, בכל אופן אם עשה כן הסופר כדי שיהיה לו יותר קל, מותר, דכל שאינו למצווה אינו נחשב הדיוט.

מצוה לבד מראה גאוה

בספר אורחות חיים מבאר הטעם שמי שאינו מצווה בדבר ועושה נקרא הדיוט, כיון שמעשהו מראה על יוהרא, שהרי אם אחרים עושים המצווה ואתה מצטרף אליהם זה בסדר, אבל אם אתה ממציא מצווה לעצמך בדבר שאמרו לך שאתה אינו מחויב, זה מעשה גאוה, ולכן נאמר דמי שנוטל ידיו על הפירות הרי זה מגסי הרוח, שהרי זה מעשה יחיד. ולכן מי שעושה לשם כוונת מצווה אינו אלא הדיוט דמראה בזה גאווה, אלא אם כן עושה זאת להכנעת הלב בינו לבין הקב''ה, מותר.

דברי הירושלמי קשה

ועדיין צריך להבין מדוע כעס ר' מישא על רב שמואל והרי לפי הכלל שכל שאין העושה את המצווה מכוון לשם עיקר המצווה, אלא לדבר אחר כגון שעושה כדי להתחסד עם הקב''ה, מותר לו להחמיר, א''כ נאמר דמה שרב שמואל עמד להתפלל באמצע הסעודה כי חשש שמא תימשך הסעודה וישכח מהתפילה. וא''כ מעשהו אינו משום יוהרא ומדוע קרא לו ר' מישא הדיוט.

חומרא שמביאה לידי קולא

באחרונים ביארו את ר' מישא בירושלמי, דכל ההיתר לעשות חומרא שמביאה לידי הכנעת הלב זה דוקא בחומרא שאינה מביאה לידי קולא אבל חומרא שמביאה לידי קולא היא אסורה. ולכן סבר ר' מישא שתפילה באמצע הסעודה אינה בכוונה גמורה, וכיון שכך אמר ר' מישא לרב שמואל שהפסקתו לתפילה באמצע סעודה אינה אלא מעשה הדיוט.

מבטל מצות ושמחת בחגך

וכעין זה כתב הביאור הלכה (סו''ס תרל''ט) דמה שאמרו שמי שיורד לו גשמים בסוכה והוא יושן ואוכל בסוכה נקרא הדיוט, כיון שחומרתו באה על חשבון קולא שהרי מבטל מצוות ושמחת בחגך.

סיכום הדין

לסיכום הדין, אדם שרוצה להחמיר על עצמו. אם זה מצווה חדשה שלא כתובה בתורה, זה ודאי אסור והוא נקרא הדיוט. מצווה שהיא קיימת בעולם, תלוי אם כל שאר האנשים במצב שלו פטורים מאותה מצווה, אסור לו לעשותה בשונה מכולם. ואם כל שאר האנשים במצב שלו יהיו חייבים ורק לאותו אדם יש פטור מיוחד, אם החמיר אינו נקרא הדיוט. אלא אם כן עושה המצווה ויודע שזה אינו מעיקר המצווה ועושה אותה רק כדי להתקרב להקב''ה.

חומרות מבלי ידיעה

כלפי מה הדברים אמורים, יש כל מיני חומרות שעושים אותם אנשים והם אינם יודעים שכל מעשיהם זה רק חומרא לפעמים עם טעם ולפעמים בלי טעם, והם אינם יודעים שמעיקר הדין אין בזה צורך, ועוד משלמים הרבה כסף על חומרות שמעיקר הדין אינו צריך כלל לעשותם.

הכשר על עופות

הנה לכם דוגמא בעופות, יש שלש סוגי הכשרים בעופות, יש בד''ץ, יש מהדרין ויש רבנות.

צומת הגידים

הכשר הבד''ץ בודקים בכל עוף את צומת הגידים, וכן את הריאה בודקים אחד אחד. לאחמ''כ פותחים את כל העוף ומולחים אותו. הכשר מהדרין, אינם בודקים עוף עוף, אלא עושים מדגם לצומת הגידים או מישוש, ואם יש ספקות פותחים לבדוק, וכן במליחה אינם פותחים העוף, אלא ממלאים אותו מבית ומחוץ. הכשר הרבנות, עושים מדגם בצומת הגידים, וכן את כל החששות מכל הבדצי''ם הם לוקחים.

מה חובתינו

עלינו לדעת האם מחובתינו לקנות ולשלם על עופות עם הכשר הבד''ץ בגלל שהם מקפידים לבדוק עוף עוף בצומת הגידים או שזה אינו לפי הדין ואין בזה צורך.

בדיקת ארבעה גידים

נבאר, בצומת הגידים ישנם 16 גידים שאם אחד מהם קרוע, העוף טרף. ולכן מכניסים אצבע ומושכים שלוש או ארבע גידים ובודקים אם הם קרועים, ואם הם אינם קרועים, זה כשר. אף בד''ץ לא בודק את כל השש עשרה גידים אלא רק ארבעה מתוכם, וטעמם מכיון שאין הדבר מצוי כ''כ שהגידים קרועים, לכן סגי בבדיקה חלקית.

מיעוט המצוי

מהתורה צריך לבדוק כל דבר שיש ברובו בעיה, אבל אם ברובו אין בעיה ל''צ לבדוק. מדרבנן כל דבר שאינו מיעוט המצוי לא צריך לבודקו.

דעת הריב''ש

הריב''ש אומר דמיעוט המצוי זה קרוב למחצה, דהיינו בעיה שהיא נמצאת בדרך כלל בארבעים אחוז מהעופות חייביים לבדוק, אבל אם יש בעיה רק בעשרים או שלושים אחוז מהעופות א''צ בדיקה. וכן דברי הר''ן בהלכות תולעים כל דבר שדרכו להתליע צריך בדיקה, ואפשר לומר דדבריו כדברי הריב''ש. וכן דעת הרמב''ם והשו''ע בהלכות תולעים.

חמישה אחוז

הרב וואזנר כותב מיעוט המצוי היינו חמשה אחוז מהעופות. דאם הבעיה קיימת בחמשה אחוז מהעופות, חייבים לבדוק כל עוף אחד אחד. הרב וייא כותב בהלכות תולעים שיש מחלוקת מהו מיעוט המצוי ופוסק שמיעוט המצוי זה חמישה אחוז. (ושם כותב שהמחלוקת היא בין הריב''ש לבין הרב וואזנר... ופוסק הלכה כהרב וואזנר).

3 אחוז ביום הכי גרוע

על כל פנים, היום בכל משחטה יש פירוט על כל שחיטה כמה טריפות היו. תבדקו בכל המשחטות, במקרה הכי גרוע מצאו בעיה בצומת הגידים בשלוש אחוז מהעופות. בדרך כלל יש בעיה ב 0.7 אחוז מהעופות בצומת הגידים, ובמקרה היותר גרוע יש בעיה ב 1.5 אחוז מהעופות.

הבדיקה בגדר הדיוט

נמצא לפי''ז שאין צורך כלל בבדיקה בצומת הגידים לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וא''כ האדם שרוצה לקנות דוקא הכשר הבד''ץ בגלל ששם בודקים צומת הגידים וחושב שכך הדין וזו המצוה, אינו אלא הדיוט.

בדיקה בראש הבהמה

ואני בטוח שיום יבוא ויקום איזה בד''ץ ויאמר שהוא בודק את הראש שגם שם יכול להיות טריפות, ואחריו יבואו עוד בדצי''ם ויפתחו כולם את הראש, ומשם ואילך יאמרו שמי שלא פותח הוא בדיעבד.

אכילת ביצים על סמך הרוב הכשר

והנה עלינו לדעת שאם באמת רוב העופות לא היו כשרים, לא היינו יכולים לאכול ביצים כלל שהרי היוצא מן הטמא טמא. וכן לא היינו יכולים לשתות חלב מכיון שהיוצא מן הטמא טמא. אלא שאנו מסתמכים על רוב העופות והבהמות שהם בחזקת כשרות, ולכן אוכלים ביצים ושותים חלב.

אנו בני התורה

על כן עלינו בני התורה לדעת, כשיש חומרא צריך לדעת מהי עיקר ההלכה ומהי חומרא, במה יש טעם ובמה אין טעם. במה החומרא היא כדי להתחסד עם הקב''ה ולהכניע את ליבנו ובמה יש עניין מספק להחמיר. ואם אנו בני התורה לא נדע, ונחשוב שכל מעשינו זה עיקר המצווה, אין אנו אלא הדיוטות, שהרי הפטור מן המצווה ועושה אינו אלא הדיוט.

הבהרה

ושוב נדגיש ונאמר, לא כוונתנו שאפשר לאכול רבנות, שם יש בעיות אחרות, שאין השגחה על הגידול. וגם מכיון שאת כל הספיקות של כל ההכשרים זורקים לרבנות, וזה מגיע אליהם בחזקת ספק, ואין להם דרך לבדוק את העופות אחר שהוציאו משם את הריאה. וכן בהכשרי מהדרין לא כולם טובים, אבל לקנות בד''ץ בדווקא בגלל בדיקת צומת הגידים וחומרות יתירות, צריך לדעת מה הטעם כדי שלא נקרא הדיוטות.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!