בשביעי לאוקטובר, אפשר כבר לחזור? | טור אישי

6:00 | לא מחכה לשעון המעורר, הזהרתי את הילדים שייתכן ותהינה אזעקות. אני חייבת לקום, להיות מוכנה לפניהם.

בערב החג גם הייתי מוכנה. היו אלו הרגעים בהם ניסיתי להתחבר בתפילת ראש השנה למלכי. שמעתי סילון מאיים בשמים והמתנתי לאזעקה, היא אכן הגיעה ואף ריחפה מעלינו דקות ארוכות. (למחרת בבוקר החג, הסתבר לנו שזה היה כטב"ם שהובס אל הים וכן, הוא ריחף מעלינו).

"אמא איך ידעת להעיר אותנו לפני האזעקה?" נדהמו הילדים, שניה אחרי שהתאפסו במסדרון הבית. כנראה שפיתחתי חוש של אימהות. חוש מיוחד של הורים. שלא מפקירים אף אחד בשום מקום.

06:45 | "אמא אפשר לחזור לישון?" ילדה בתלבושת קמה מוקדם מדיי. בסוף לא היו אזעקות במרכז, בצפון כן, גם בעוטף עזה.

יש לנו דגלים בכל פינה שם, שנה אחריי. בערב חג שני, כשפסענו יחד לתפילת ערבית. ילדון עם חולצה לבנה וכיפה בהירה שהלך מחובק באצבעותי, הצביע בידו השניה על בחור שחור שיער שהלך לפנינו: "אמא תראי, אין לו כיפה אבל יש לו ציצית!" הוא קלט מה שראיתי גם אני.

"אתה יודע", אמרתי, "מאז מלחמת שמחת תורה, כל חייל שלנו יוצא עם ציצית, אולי הוא חייל ששוחרר…" ואולי הוא יהודי ששוחרר, שחזר אל המקורות שלו אחרי הזוועה שטילטלה אותנו קשות. כך או כך, הרגשתי כמה אחדות חמה מלכדת אותנו, ותודה להשם על העם היפה שלנו.

08:00 | מוודאת שכולם נכנסו לכיתות ולגנים, בדרך לרחוב שלנו אני רואה פועלים שלא ממחוזותינו. הלב שלי מתכווץ.

לא יכולה להפסיק לחשוב על החטופים שלנו. על ההורים של. הילדים של. האחים של. כל אלו שהיו אמורים להיות פה מזמן. לא יכולה שלא להשוות זאת אלינו, החטופים נפשית. אלו שרוצים כל כך לשוב למקור החום. להתחבר לימים האלו, לשתות את המים האלו, אבל הנפש שלנו בשבי.

השבי של הסביבה שלא מבין למה בדיוק עכשיו צריך ללכת אחורה בזמן. השבי של תלאות החיים, שמעדיפים להשאיר אותנו באיזור הנוחות שלנו, עסוקים בקריירה, ברכישת דירה, ברשתות המרתקות, לספק את יצר הסקרנות שלנו שרק גבר מרוב בהלה. שרק רוצה לוודא מה ההתפתחות הבאה.

10:00 | ניגשת לקלף תפוחי אדמה, השואה מכה בי, הראשונה, השניה, חשבנו שלא תהיה עוד. אז חשבנו.

ארוחת צהריים תמיד מאחדת לבבות. גם אם זה פירה פשוט שמישהי עמלה לקלוף ולמעוך ולערבב חרישית עם שמן זית. איך יכול להיות שנוקפות הדקות וכלום לא קורה? ברגעים אלו מלאו 365 ימים למתקפת השביעי באוקטובר.

ככה מתנוסס על בניייני עזריאלי, ככה מתנוסס על הלב של כולנו. גם אם ברמה הבטחונית ומדינית אנחנו לא מתקדמים, אפשר בהחלט לחוש שמשהו קורה לעם שלנו מן אחדות על רקע לאומני שהיא, איך לא, היהדות שלנו.
אני מנסה להבין אם כל זה מתרחש גם בתוך תוכינו. בתוך תוכי כשומרת מצוות.

סיבוב ארוך בחדרי הלב, מגלה לי שדווקא להפך… החרדה הביאה אותי ואולי אחרים כמוני, להיות מנותקים רגשית. להתסובב סביב הטכני ולחפש השתדלות מעשית. יודעת מה יכול לעורר לי את הלב, אולי שיר קטן ומרגש, הולכת להדליק ניגון שיפתח לי את הלב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!