בתו של חיים פרי מספרת: האירוע שקרה לראשונה בערב הזה לפני שנה

הערב (ראשון) נערך בכיכר החטופים ״סלון עוטף״ – פאנל לציון שנה של מציאות קשה מנשוא, בה שיתפו בגילוי לב שורדת השבי ספיר כהן ונציגות משפחות חטופים זיו עבוד, נעם פרי וחגית חן, את סיפוריהן האישיים והכואבים מהשנה הקשה בחייהן, על המציאות הבלתי אפשרית אותה הן חיות כבר שנה שלמה והגעגועים הבלתי נגמרים ליקיריהן שנמצאים בשבי החמאס כבר שנה.

נעם פרי, בתו של חיים פרי ז״ל, שנחטף מניר עוז, נהרג בשבי וגופתו חולצה באוגוסט, סיפרה: "הערב בדיוק לפני שנה, אירחתי בבית שלי את כל המשפחה. אנחנו משפחה גדולה; ההורים שלי, חמישה אחים, שלוש עשרה נכדים. כולם באו מכל רחבי הארץ וישבנו יחד ערב שלם. אבא שלי סיפר לנו את הסיפור שלו בפעם הראשונה, ממלחמת יום כיפור. והערב הזה היה ערב עצוב, אבל ערב מרגש שבו היינו כולנו ביחד. בשעה הזו, שנה שעברה עוד ישבנו והקשבנו לו, לערב הראשון שליווה אותו בהגעה מניר עוז לעומק סיני ב-6.10.1973. הקשבנו לו וככה נפרדנו ממנו בסוף הערב הזה, באהבה גדולה".

ספיר כהן, שורדת השבי ששוחררה לאחר 55 ימים: ״חצי שנה בערך לפני השבעה באוקטובר התחלתי להרגיש חרדות. בחיים לא הרגשתי דבר כזה. התחלתי להימנע מלעשות דברים שיש בהם סיכון, הייתי בטוחה שמשהו רע עומד לקרות לי. כשראיתי ששום דבר לא קורה הייתי בטוחה שאני חולה במשהו, החלטתי לראשונה בחיי להתפלל.

"יום אחד במקרה הופיע לי באינסטגרם פרק בתהילים, תפילה לרפואה שלמה, ״תקראי את זה 30 יום ותהיי בריאה״. קראתי את זה 30 יום. היום ה-30 היה השבעה באוקטובר. 

"בשבוע של החטיפה בפעם ראשונה שמתי לב על מה התפילה מדברת. היא לא קשורה למחלה היא קשורה למלחמה. המילה חמאס אפילו הופיעה שם. אלוקים מאיזו מלחמה אני מתפללת להינצל? בשבעה באוקטובר הבנתי את משמעות התפילה שלי. 

"בשבעה באוקטובר חוטפים אותי ואת סשה בנפרד. אני זוכרת שאני רואה אותו על הרצפה, ידיים מאחורי הראש, פנים מדממות וזה נראה היה כמו הסוף. מעלים אותי על אופנוע, מסיעים אותי לעזה, אני עוברת דרך ארוכה כשהמון אנשים מגיעים לחבוט בי. אני מגיעה לשם יחסית במצב בסדר, עוברת תקופה קשה בדירות, במנהרות, בתנאים מאוד קשים. מה שעבר לי בראש זה שאם הייתי מתחבאת במקום אחר אולי הייתי ניצלת. שאם הייתי מקשיבה לסשה זה לא היה קורה לי. 

"שם ראיתי בחורה סביבי יושבת כמו עובר רועדת, גבר שיושב עם עינים עצומות שעות, לא מוכן לפקוח אותן, לא מוכן להיות חלק מהסיטואציה הזאת. באותו רגע אני מבינה שאלוקים שלח אותי למקום שבו אני יכולה לעשות את הדבר הכי משמעותי, אני יכולה לעזור לחטופים. מאותו רגע שאני מחליטה שזו המשימה שלי כבר לא אכפת לי אם אני אמשיך לחיות, או מה יקרה לי. אני פשוט שמה את כל הבעיות שלי בצד ואני הופך להיות בן אדם חזק עם ביטחון, מבן אדם פחדן עם המון חרדות".

זיו עבוד, שורדת ״מיגונית המוות״: "אנחנו נכנסים למיגונית, בלי דלת, בלי משהו שסוגר. משהו שמספיק אולי ל-10 אנשים, היינו 29 אנשים בתוך המיגונית. האחרון שנכנס למיגונית היה ענר שפירא. הוא הגיבור של הסיפור שלי. וכשהוא נכנס למיגונית הוא הסביר לנו שיש אלפי מחבלים בשטחי ישראל ושזה תכף מגיע אלינו. שתי דקות אחרי כבר שמענו אותם.

"כשהם הגיעו עם האטרף, המוזיקה בערבית התחלתי להיפרד מעצמי. לחשוב על המשפחה, על הבית. הכנסתי את הראש בין האנשים הרועדים, כשאז מתחילה תקיפה. הם זורקים שמונה רימונים לתוך המיגונית ובשלב הזה אני לא מצליחה להבין למה אני לא נפגעת. רק מרגישה את האדים של הפיצוצים.

"הרימון התשיעי מתפוצץ בתוך המיגונית, אותו אנחנו מצליחים להרגיש. המיגונית פשוט זזה, כולם עפים עליי, אני מרגישה חום, כובד. כמה דקות אחרי, המחבלים במיגונית. אחר כך אני מתחילה להרגיש את הגוף שלי נרדם לאט לאט לאט אני חושבת שאני לא בחיים, שככה מרגיש המוות. הפעם הבאה שאני מרימה את הראש זה ב11 בבוקר, כשאני מבינה שאני בבור של גופות. אני עם עוד 6 ניצולים בתוך המיגונית, מתוך 29 אנשים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!