בטקס צנוע

התחיל בנובה והסתיים במוסקבה: ספר תורה לעילוי נשמת הקדושים

ספר תורה שכתיבתו החלה ב'נובה' הוכנס ברוב רגש לבית הכנסת המרכזי במוסקבה בראשות רבה הראשי של רוסיה. כערבות יהודית כתיבתו החלה במקום בו נרצחו 383 יהודים הי"ד. כל ישראל ערבים זה לזה

יענקי פרבר
י"ט אלול התשפ"ד 22.09.24 | 11:50

התחיל בנובה והסתיים במוסקבה: ספר תורה לעילוי נשמת הקדושים

הכנסת ספר תורה לבית הכנסת המרכזי במוסקבה צילום: אלכסיי לאפיסקי

כשעה לפני כניסת השבת הקדושה, נערך טקס צנוע אך מרגש ביותר, של סיום כתיבת ספר תורה מהודר, באולם הראשי שבמרכז היהודי "מארינה רושצ'ה" במרכז מוסקבה; ועם כניסת השבת, הוכנס ספר התורה אל ארון הקודש שבבית הכנסת הגדול, לקול שירה וזמרה של המתפללים והמשתתפים הנרגשים.

האותיות הראשונות של ספר התורה החדש, נכתבו לפני כשמונה חודשים באתר 'נובה' שליד עזה, במקום בו רצחו המחבלים הערבים ימ"ש 383 אנשים בשמחת תורה בשנה שעברה, כערבות הדדית יהודית למען אותן נשמות קדושות ה' ייקום דמם. וזאת ביוזמת רבה הראשי של רוסיה הגאון רבי בערל לאזאר, שהשתתף בתחילת הכתיבה יחד עם התורם הנגיד מר דן צ'ערניק ומשפחתו, וידידו מנהל הקהילה הרב מרדכי ויסברג, שליווה את תהליך כתיבתו והכנסתו של ספר התורה המיוחד.

ספר התורה החדש, שכתיבתו החלה כאמור במקום האסון המחריד, הושלם והוכנס בהשגחה פרטית בערב שבת קודש פרשת שופטים, שהקריאה וההפטרה הראשונות בספר זה עסקו בעניינים השייכים לאותו מאורע טרגי.

וכך אמר הרב הראשי במהלך הדברים שנשא בפני נאספים: "פרשת שופטים מסתיימת בפרשת 'עגלה ערופה', בה נאמר "כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה". במצב כזה מוטל על הגדולים והחשובים ביותר בעם ישראל - חברי הסנהדרין הגדולה בירושלים - לבחון על מי מוטלת האחריות למצב, וזקני העיר הקרובה מקיימים את מצות עגלה ערופה בנחל הקרוב ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

הרב המשיך: "רש"י שואל "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?" והוא מסביר, כי הכוונה היא שלא ראו תחילה את ההרוג, ולא שלחו אותו בלי צידה לדרך ובלי ליווי. התועלת בצידה לדרך לכך שאדם לא ייהרג מובנת, כפי שהמפרשים מסבירים, שייתכן שמחמת הרעב התנפל על אדם אחר שהיה לו מזון והלה הרג אותו. אך מהי התועלת בליווי, כאשר מצוות הליווי היא הליכה של ארבע אמות בלבד? אך ההסבר הוא, כפי שהרבי מליובאוויטש מסביר, החיוב של לוויה בהכנסת אורחים, שהוא נועד לתת לאדם הרגשה שהוא חשוב ומכירים בקיומו. ולכן לא זו בלבד שמאכילים אותו, אלא אף מלווים אותו כדי להראות לו כי נוכחותו רצויה ואכפת לנו ממנו"

לסיום אמר הרב לאזאר: "כאשר אדם יוצא לדרך במצב כזה, הוא אינו חש בודד ואבוד לבדו, ותחושה זו יכולה להעניק לו כוח להתמודד עם סכנות הדרך. פרשת עגלה ערופה ממחישה לנו את חשיבות הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבים זה לזה", ואף כאשר יהודי רח"ל נופל בשדה - הוא מנותק ממקור החיות והאור ואינו נמצא בעיר ובדרך המלך, אלא בשדה לא זרועה - הרי האחריות מוטלת על הסנהדרין ועל זקני העיר, על מי שבכוחו לדאוג ולסייע ברוחניות ועל ידי זה להציל גם בגשמיות. גם פסוקי ההפטרה הזכירו לנו את השבר הנורא, בהם פסוקים שכמו נכתבו על מאורע זה ממש: "בנייך עולפו שכבו בראש כל חוצות". אך הפטרה זו מביעה את הנחמה הגדולה והאמיתית מעם ה', כפתיחתה "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ובה מובטחים ישראל "לא יבוא בך עוד ערל וטמא. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב. וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".