באלול היא עוד יותר כאן: הרגע שבו הנשמה מבקשת רוחניות // אפרת ברזל

היא לא שאלה אותי. היא ממש הפעילה אותי, ואני ממש נתתי לה.

היא לא היתה אגרסיבית אבל בהחלט החלטית, כזו שיודעת מה היא רוצה.

יש לה כוח זאתי. אסרטיבית משהו.

מהרגע שההתנעה הפנימית הזו החלה, ממש עקבתי אחריה, בשקט. זה ריתק אותי, החיבור הזה. בינה לביני. השליטה שלה עליי.

לרגע קצת חייכתי, כי הנוכחות החזקה שלה כן היתה נעימה לי. משום מה.

לא התווכחתי. לא התנגדתי לה. הרגשתי כמה שהיא חזקה ממני, ממילא.

מה יש לי להילחם בה?

כבר שנים לא חוויתי דבר כזה. זוכרת רגעים דומים של לחש, אולי לפני שנים, כילדה, כנערה.

משהו בהתבגרות האישיותית שיודעות לעשות השנים לנשים, משהו בעבודה מאומצת של מודעות חסרת פחד מרגשות שבאים בנו, משהו בתוכי שיודע להעריך תהליכים רוחניים, גרם לי ממש ליהנות מכל זה.

להתבונן מהצד וללכת אחריה. להאמין.

לדעת שהיא נוכחת כל הזמן, אבל זה לא תמיד שאני יכולה לשים לב אליה, לא תמיד שהיא מאירה לי את היותה חלק אינטגרלי מהיום יום שלי, חול שבתות וחגים. הרעש מפריע.

זו לא השוואה טובה, אבל זה הדימוי שעולה לי עכשיו; באותו יום היא היתה הבעלים של איזו חיה שטיילה לידה עם קולר, היא היתה העוצמתית, היא החליטה לאן הולכים. היא החליטה על הכוון. מזרח.

אני לא התנגדתי. היא החזיקה בתוכנית מסלול ברורה.

אפס מאבק. אפס תירוצים, אפס מכשולים בדרך. מחוברת להנהלה אחרת.

מתוקה כזו. מה היא כבר מבקשת?

אני לא זוכרת שהיא עשתה לי את זה בזמן האחרון בכלל, כך שקצת הופתעתי מנוכחותה,

עצם הבקשה המפתיעה שלה, עשתה עליי רושם.

הנשמה שלי ביקשה כותל.

היא לא צעקה, היא לא נדנדה מאה פעם. היא ביקשה ברוגע, "את יכולה לקחת אותי בבקשה לכותל?".

לא. זה לא קורה לי כל פעם.

לא. לא אשחק כאן דמות שאינה אני. אני לא צדיקה גדולה שבשני וחמישי הולכת לכותל.

לא. זה לא משהו של 'בדרך כלל', לא משהו על בסיס מוכר.

יש לי חברות, מרעננה למשל, שכל, או לקראת כל, ראש חודש, הולכות לכותל על בסיס קבוע. אני מאלה שצריכות להקנות בגדים לפני שאני נכנסת לשער האשפות.

אני לא מחשיבה פה הרצאות בבניין 'אש התורה' שיש לי מול האמריקאיות שבאות פעמיים בשנה לארץ, כי אני תמיד מסיימת וממהרת הלאה. אני לא מחשיבה פה הגעה לבנין החדש של הקרן למורשת הכותל כדי לפגוש בו בהרצאה בנות יעקב שמדריכות נערות במנהרות, אני לא מחשיבה כאן גם גלידה משפחתית בממילא, שבסיומה אנחנו אומרים לעצמנו, נו אנחנו כבר פה, אז לא נתפלל בכותל?

זו לא היתה הליכה אגבית כזו.

זה היה הפעם משהו אחר.

זה היה כזה גלצ'יק קטן בתוך הלב פנימה, תוך כדי עשיית משהו אחר, באותו היום. גלצ'יק כזה שאת מזהה בתוכך, קצת כמו דרכו של רעיון, ברגע שהוא בא בך. רעיון טוב. שה' שולח.

היא קראה לי קריאה נעימה, קצת כמו ילדה עם צמות שמושכת חלש יחסית לאמא בחצאית ומבקשת בנימוס עונג. ארטיק טעים. טוהר. נקיון. היא ביקשה תפילה.

"אל תאכזבי אותי", היא סימנה לי, "את יכולה שלא, אבל כדאי לך שכן". היא לא הכריחה, אבל ביקשה בהסכמה.

מכאן, הכל המשיך באופן מוזר. מוזר טוב. מוזר קדוש.

התקשרתי לבעלי ואמרתי לו, "מה קורה? אני נוסעת לכותל".

"בסדר", הוא אמר.

 זה לא מתאים לו ה'בסדר' בלי עוד משהו לידו. לא מתאים לו.

הוא לא שאל אותי, "קרה משהו"?

לא אמר לי, "מאוחר", לא הסביר לי, "בואי ניסע יחד איזה יום כולם", לא העיר, "איך תחזרי?" כלום.

וזה לא שהוא היה עסוק ולא יכול היה להתרכז. הוא שמע בדיוק, הוא היה ברוגע גמור.

ומכאן, התנתקתי. ממי שמחפש אותי, ממה השעה. רק הלכתי והלכתי ברגל, מרגישה את הרוח הירושלמית הקרירה, מחייכת. מחייכת.

ניהלתי איתה שיחה כל הדרך. עם נשמה שנתת בי.

הערצתי אותה. "יש לך אומץ", אמרתי לה, "לא בטוחה שלי יש כאלה כוחות של החלטיות בחיים", המשכתי, "את רוצה כותל, אז את רוצה כותל, זהו, אה?".

והגעתי לרחבה. נטלתי ידיים. הכותל עצמו היה עמוס, "לא משנה", היא אמרה לי, "זה לא משנה לי, פשוט תתפללי ערבית פה איפשהו",

"אוקי", עניתי לה, "עוד משהו?"

מפה, היא לא ענתה.

התפללתי ערבית, בכיתי, ניגבתי, הלכתי אחורה, הלכתי הביתה.

מאז, היא לא ממש דיברה איתי, אבל אני יודעת באלול שהיא עוד יותר, כאן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!