הרב שאול יורוביץ': בין 'אשת יפת תואר' ל'בן סורר ומורה'

פרשת כי תצא מלאה וגדושה בציוויים רבים ושונים הנוגעים כמעט לכל חלקי החיים, בכל זאת בתחילת הפרשה בולטים שתי פרשות יוצאות דופן אשר תופסים תשומת לב מיוחדת. הפרשה הראשונה היא פרשת אשת יפת תואר, מדובר על לוחם שיוצא למלחמה החושק באישה נכריה שהתורה מתירה לו לבוא עליה בשעת מלחמה (לרוב המפרשים הרמב"ם ורבינו תם ועוד) למרות האיסור החמור לבעול ארמית, (מדברי חז"ל אנו למדים על איסורים נוספים שהותרו במקרה זה, עיין קידושין כא:), הנימוק להיתר זה מבואר בדברי רש"י (ד"ה ולקחת לך לאשה)  "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור", כלומר התורה כביכול מתפשרת עם קשיי היצר.

זה מעורר כמובן פליאה רבה היכן מצאנו בתורה כולה דבר כזה, שהתורה תתגמש ותתיר איסור חמור מתוך התחשבות ביצר הרע, ואם נקבל עקרון זה לכאורה היה ראוי לבטל איסורים רבים נוספים, ולא מצאנו כזאת בשום מקום אחר, אדרבה השקפת התורה כולה מבוססת על כך שעל האדם להתאים עצמו לתורה ולא ההיפך.

הפרשה השנייה יוצאת הדופן בפרשתנו הראויה גם היא לעיון מדוקדק נקראת כמעט מיד אחר פרשה זו והיא פרשת בן סורר ומורה, מדובר במקרה קיצון הפוך, נער אשר לכאורה לא עושה שום דבר נוראי מלבד רעבתנות מופרזת ביותר וחוסר קשב להוריו, כך רש"י (ד"ה ויסרו אותו) מתאר אותו: "בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין שנאמר זולל וסובא", התורה מחמירה אתו מאוד והוא נסקל למוות (אין צורך להזכיר את דברי חז"ל שכל פרשה זו אינה ישימה כלל ואף לא נועדה לכך וכעין משל הוא, אך אנו כמובן עוסקים בעקרון החמור הבא לידי ביטוי בפרשה זו)

רש"י מסביר לנו את פשר העונש החמור כך: "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב"   

גם פרשה זו לכאורה אינה מתכתבת כלל עם עקרונות בסיסיים מאוד במשפט התורה שהאדם נידון רק לפי מעשיו ולא על מה שהוא עתיד לעשות, ובפרט שאנו מאמינים מאוד בעקרון התשובה שכל אדם בכל סיטואציה יש בכוחו לתקן את מעשיו ולשוב אל בוראו.

רש"י עצמו מלמדנו עקרון זה מדברי חז"ל בסיפור גירוש הגר וישמעאל אשר נעשה לו נס ונברא לו באר לצמאונו (בראשית כא), על הפסוק "כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" רש"י מפרש כך: "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים ריבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזה באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא כשהגלם נבוכדנצר... כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשבאים בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו... ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים כסבורים ישראל שמלאים מים וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו הרוח נכנס בגופו ומת". אם כן השאלה המתעוררת מאליה היא איך דווקא כאן אצל בן סורר ומורה התורה לכאורה חורגת לחלוטין מעיקרון מרכזי זה.

לסיכום הדברים אם נעמיד את שני המוטיבים המרכזיים בשתי פרשות אלה נראה שהם מבטאים שתי הנהגות הפוכות זה לזה, שבפרשת אשת יפת תואר שלכאורה דבר איסור הוא התורה באה לקראת הלוחם ומתירה לו איסור גמור, וכאן אצל בן סורר ומורה שלכאורה כלל לא עבר על איסור התורה מחמירה אתו מאוד והוא נהרג על שם סופו, ולכאורה אילו היינו דנים אותם על מעשיהם גרידא המקרה הראשון של אשת יפת תואר חמור פי כמה מסיפור בן סורר ומורה.

מה שנראה לבאר בעניין זה הוא שישנו הבדל יסודי ומהותי בין היוצא למלחמה ורואה בשביה אשת יפת תואר לבן הסורר ומורה וחילוק זה הוא לאו דווקא במעשיהם אלא בכל עיקרם ומציאותם, זה שיוצא להילחם עבור עם ישראל הרי שכל מציאותו במצב זה היא בבחינת קבלת עול ומסירות נפש שהרי הוא מוכן להיהרג עבור עמו ונחלתו, נקודת המוצא של ה'בן סורר ומורה' לעומתו מתוארת באופן הפוך לחלוטין, כל כולה היא מצב של פריקת עול והפקרות, בנקודת מוצא זו הם מרוחקים כרחוק מזרח ממערב, לכן זה שמצוי במצב של קבלת עול מוחלטת כאשר תצוץ במחשבתו חשק זה תוך כדי מלחמתו שהוא שם נפשו בכפו ונאבק בכל כוחו עם יצרו הרי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והתורה ניתנה לפי מידותיו של האדם ולכן הקלה התורה עמו, ה'בן סורר ומורה לעומתו שכל מציאותו היא של חוסר קבלת עול התורה מחמירה עמו מאוד כאמור.         

הנלמד מזה שכאשר אדם בא לחשב את חשבון נפשו היכן הוא בעולם כפי שאנו מצווים בכלל ובפרט בימי תשובה אלה, אין עליו להתמקד רק במעשיו החיצוניים אלא בעיקר עליו להעמיק ולחקור את מקור מוצא פעולותיו כדברי הכתוב "נחפשה דרכינו ונחקורה", אדם אשר כל מציאותו היא הכנעה וקבלת עול הרי שהוא קרוב מאוד לתכליתו אף אם חלילה כשל ונפל בפגם מסוים, לעומת זה ייתכן אדם שמעשיו מתוקנים יותר אך בפנימיותו הוא קשה עורף ולבו הוא לב אבן, עלינו לשים לב מה מצבנו הפנימי בכדי לשוב אליו בלב שלם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!