מעיסוק בצדקה אי אפשר להפסיד • טור שבועי

א.
המתהלך בחוצות עיר, יכול לרגע אחד להתבלבל מהמסרים והגימיקים שזועקים למולו מלוחות המודעות, דפנות האוטובוסים ושלטי החוצות. הבחירות ההולכות וקרבות מוציאות מכל המפלגות הבטחות מכאן ועד הודעה חדשה. כולם כאחד מבטחים להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר שדואג לחלשים ולממשלה המתחשבת באזרחים.

את הצביעות המקוממת הנעוצה בהבטחות מסוג זה, ניתן לנסח בצורה פשוטה: "היכן הייתם עד היום?" הרי בואו ונודה על האמת. רוב המפלגות והאנשים המתמודדים בבחירות הללו, הינם אנשים שכבר ישבו על מוקדי ההחלטות במדינת ישראל, ויכלו לעשות ככל העולה על רוחם. אם היו מאמינים מספיק בהבטחות שלהם ובצורך לקיימם, הרי שהיו מבצעים בלא להתמהמה. העובדה שבכל מערכת בחירות הם שולפים את אותם שפנים מהשק ומנופפים בהם לציבור כ"הבטחות בחירות", מעידה כאלף עדים שהצביעות חוגגת, ויש פער גדול בין ההבטחות המיועדות לקושש קולות, לבין יכולת או רצון הביצוע.

תשאלו כל אזרח: "מה הוא מצפה מהממסד?" אז לכולנו חשוב הביטחון והכלכלה ומדיניות החוץ ובטחון הפנים וגם היחסים עם ארה"ב. אבל האמת שמה שמעניין את כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל הוא כיצד גומרים את החודש. איך משלמים שכירות או משכנתא, וכיצד לכלכל את הילדים בכבוד. בראש מעייניו של האיש ההולך לקלפי קיימת התקווה בראש ובראשונה לשנות, ולו משהו, בתפיסה החברתית של מקבלי ההחלטות.

כל אדם באשר הוא, זקוק לחמלה אנושית שתעטוף אותו. שמישהו יביט על הצרכים שלו וינסה לעזור לו. שהחברה תקח אחריות על מצבו וסבלו, ולא תתנער מהמחויבות הבסיסית שלה לעזור לחלש.
"מדינה בלא חמלה – היא מדינה ללא זכות קיום". את המשפט האחרון לא אני המצאתי. החמלה והדאגה לחלש חייבת להיות חלק מרכזי ואינטגרלי בחיינו כחברה אנושית. התורה הקדושה מתייחסת לנושא זה פעמים רבות ומציבה אותו כתנאי בסיסי להיותנו חברה בעלת זכות קיום. רק בפרשה הקודמת קראנו על הקשר הבלתי נמנע בין מתן תורה, לבין המצוות של חיי היום-יום. התורה הקדושה מצווה אותנו "לא תהיה לו כנושה" – אדם שהלווה לחברו כסף ואין לו להשיב, מצווה התורה לא להיות לו כנושה, ומבאר רש"י "לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלוויתו אלא כאלו לא הלוויתו - כלומר לא תכלימהו". עד כדי כך מקפידה התורה על כבודו של החלש והנזקק.

ב.
פרשת השבוע היא פרשת תרומה, והיא עוסקת בחיוב הבסיסי של כל אדם לשאת בעול ולתרום מעצמו לשני. אמנם הפרשה עוסקת על תרומה לבניית המשכן, אך ניתן להקיש ממנה לכל חיינו.

ידוע שמצב התרומות בארץ אינו טוב בלשון המעטה. תרבות הנתינה לאחר בלא כוונת רווח עדיין איננה מושרשת דיה בציבורים רחבים. ולא שאין תרומות. ישנם ציבורים וקהלים ואנשים טובי לב הרואים בתרומה ובנתינה שליחות, והם עושים זאת בכל עת ובכל שעה, אך ישנו מאפיין נוסף של התעלמות מהחלש, העלמת עין ממצבו של השכן הזקוק לסיוע, או בן המשפחה שנקלע לצרה.

הרמב"ם מבטיח ש"לעולם (!) אין אדם נהיה עני מן הצדקה!" חז"ל מבטיחים "עשר בשביל שתתעשר". כל מי שמתעסק בנושא הצדקה, החסד והסיוע, יודע וחווה את זה על בשרו. הצדקה והנתינה לא רק שאינם גורעות מהאדם, אלא מוסיפות לו. רובד גשמי ורובד רוחני.

פרשתנו פותחת בציווי: "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". חז"ל מתעכבים על הלשון הלכאורה מוזרה של התורה. הקב"ה לא אומר "ויתנו לי תרומה", כמתבקש, אלא "ויקחו לי תרומה". והתשובה היא פשוט כשאדם מעניק משלו לאחרים, כשאדם נותן פרוטה לנזקק, המקבל קיבל פרוטה שתיעלם מהר מאוד, אולם הנותן קיבל משהו נצחי, הנותן נהיה אדם טוב יותר, אדם נעלה יותר, הוא קנה מעלה נצחית בנפשו.

תרומה היא מלשון הרמה והתרוממות. כשאדם מעניק משלו לאחרים ועוזר לנזקקים, הוא עצמו מתרומם ומשדרג את אישיותו. זוהי כוונת הבורא: "וייקחו לי תרומה", כי יותר ממה שהם נותנים הם לוקחים... כולנו חשים חוויה מרוממת זו. אנו מרגישים שאמנם אנו חסרים פרוטה, אך מרוויחים לאין ערוך...

ג.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה". וכיצד האדם יכול לשמוח למרות הקשיים בהם הוא נמצא ושגרת החיים שלא תמיד מיטיבה עמנו. התשובה לכך נעוצה בנושא עמו פתחנו. הדרך לשמחה עוברת דרך היכולת שלנו לתת מעצמנו. לא לחינם קבעו חז"ל ארבע מצוות בחג הפורים, שעיקרן הוא להיות חלק מהכלל ולתת מעצמנו לאחרים. קריאת מגילה בציבור, משתה ושמחה בצוותא, משלוח מנות איש לרעהו וכמובן מתנות לאביונים. כאשר אדם הוא חלק מהכלל ונותן מעצמו לשני, אזי הוא מתמלא ברגש של שמחה פנימית המסוגלת להתגבר על קשיים רבים.

השבוע נפגשתי עם פרופסור מנואל טרכטנברג, המועמד לתפקיד שר האוצר מטעם "המחנה הציוני" ומי שמוכר לציבור בעיקר מדו"ח ועדת טרכטנברג למלחמה בעוני שיזם את "חוק גנים חינם מגיל 3" ועוד יוזמות רבות ואחרות המיועדות להיטיב עם החלשים.

נפגשתי עמו בפורום מכובד שעוד ידובר בו רבות. יש לי אתו מחלוקות רבות בנושאים הפוליטיים אבל אי אפשר להתעלם מאישיותו הקורנת והמקרינה. מדובר באיש צנוע ועניו, שבא עם כוונות טובות להועיל לחברה הישראלית.

יש ביטוי בגמרא שאומר "אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא", פירושו המילולי של הפתגם אומר שמטבע אחד בכד, מרעיש יותר מכד מלא במטבעות. (תנסו ותראו...) ומשמעותו שהכסיל מרעיש ומבליט את עצמו יותר מהפיקח. הטיפש משול בכך לכד ריק מתוכן, לעומת הפיקח, המלא בחוכמה.

האנשים הטובים והמוכשרים שבינינו אינם משמיעים רבות את קולם. מי שזקוק להשמיע את קולו כל העת ומעל כל במה, צריך לבדוק טוב טוב אם הוא אינו דומה לאותה מטבע בודדה בתוך כד גדול. פרופסור טרכטנברג הוא מאותם אנשים שיש להם הרבה מה למכור, אך מעדיפים לדבר פחות. מתוך שתיקתם אתה למד על חכמתם.

הספקתי לשמוע ממנו כמה אמרות חכמה. אחת מהם הייתה ביחס ללימוד תורה. הוא אמר כך: "אני מקנא בציבור לומדי התורה, לצערי לא זכיתי לכך. הדאגה שלנו צריכה להיות עבור הציבור החילוני הלומד בחינוך הממלכתי להעניק להם תורה וערכי היהדות ולשמר אצלם את המסורת".

ד.
אלפי בני אדם ליוו ביום שני בערב את השר אורי אורבך ז"ל בדרכו האחרונה. את אורי זכיתי להכיר לפני מספר שנים לגמרי באקראי, ומאז פשוט חיבבתי את האיש. נועם הליכותיו והפשטות שאפיינה אותו, שימשה עבור רבים אחרים בקרב ידידיו כמודל לחיקוי.

אגב, בנאום שנשא לפני כחודשים ואולי היה האחרון שנשא בחייו, דיבר אורבך על מעלת האחדות בעם ישראל ועל כך שהעולם קיים בשביל התורה. "הנציב מוולוז'ין כותב על כך שכל שבט בעם ישראל יש לו חלק אחר בתורה" אמר אורבך באירוע הענקת פרסים למחברי חיבורים תורניים. "לכל קבוצה וקבוצה בעם ישראל יש, לא את התורה שלה - לכולנו יש תורה אחת - אלא לכל אחד יש את המסלול, הנתיב והדגשים. ואני חושב שגם בחיבורים התורניים, גם בציבור החרדי וגם בציבור הציוני-דתי, כל אחד מפלס דרך משלו. בהמשך אמר אורבך: "אני רוצה לברך אתכם, אברכים, בני תורה, אתם ומשפחותיכם, בשביל זה העולם קיים. כל הפוליטיקה, הפריימריז והשטויות הכל זה נדמה לך באותו רגע שזה הכי חשוב בעולם. אבל הכל בשביל קיומו של עולם בדרכה של תורה, אהבת הבריות, אהבת ישראל ואהבת הארץ".

ואם דיברנו על האנשים הטובים ביננו שאינם מרבים לדבר, הנה דברים שאמר עליו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו: "אורי לא היה מדבר הרבה. הוא היה יושב בישיבות ממשלה ושותק. רק בסיום הישיבה היה מבקש את זכות הדיבור ומביע את דעתו. ממנו למדתי שאם אתה מדבר אזי או שתאמר משהו חדש, או שתאמר משהו ישן בסגנון חדש".

אם יש דבר מרכזי שאפיין את אורי אורבך הוא הידע והיכולת לקחת את החיים בפרופורציות. בעידן של פוזה וכתבות תדמית ויחסי ציבור, היה אורי אורבך חיה מוזרה בנוף הציבורי. את הכישרון הווירטואוזי והרטורי הוא ניצל אך ורק עבור הדברים שבהם הוא האמין. כשנשאלתי על ידי עיתונאי מה היה בשבילי השר אורי אורבך, אמרתי לו שבתקופה שהוא שידר בגל"צ, למרות שאינני חובב רדיו, את מרבית הפגישות שלי הייתי קובע לשעה 12:00, בכדי להיות ברכב בין השעה 11:00 ל-12:00 להנות מהשפה המשובחת ומהגיגיו של אורי אורבך".

והאמת שלמדתי ממנו עוד משהו... כל אדם משוייך בצורה כזו או אחרת לקבוצה כלשהיא באוכלוסייה. אם בגלל העיר שבה גדלת, המקום שבו חונכת או המקום שאליו בחרת ללכת. אך החכמה הגדולה היא לזכור שגם מעבר למתרס קיימים אנשים שחושבים אחרת. כזהו היה אורי אורבך. אדם שידע להניח את האידאולוגיה והמחלוקות בצד ולהיות ענייני. לדבר בקול אחד וצלול ועדיין להישאר חבר. לעמוד על שלו אך בלא לפגוע באנשים על הדרך.

יהי זכרו ברוך.

ברכת שבת שלום וחודש מבורך ושמח

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

הכותב משמש כמנכ"ל 'מפעלות הרב גרוסמן', יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!