גילה אוצר בדירה: קנה דירה עם תכולתה ומצא בה סכום כסף גדול

השכונה בעיר הרחוקה, מתחרדת והולכת. בית כנסת במקום המתנ"ס הגדול זו כבר עובדה מוגמרת, והפיכת המקום ל'מיני בני ברק' הוא רק ענין של זמן. מצוקת הדיור החריפה, כמו הקושי הכלכלי לרכישת דירה בערים הגדולות, הביאו את הזוגות הצעירים לקחת חסות על העיר הצפונית ולרכוש דירות במחירים שפויים.

בין הבאים לגור במקום, היה שלמה, בן למשפחה חשובה מבני ברק. הקו המשפחתי ששיתף את כל בני המשפחה בתוכניות הדיור של שלמה, הצליח בסייעתא דשמיא להחדיר מוּדעוּת לנושא. כמעט באקראי צדה את עיניו של דוֹדוֹ, מודעה קטנה על דירה קטנה, תחת הכותרת 'מוכרים' הוצעה הדירה במחיר 'מצחיק', בתוספת הערה כי הדירה טעונה שיפוץ. הדוד, מיהר להעביר לאחיו יצחק – אביו של שלמה, את המידע, והלה הצפין יחד עם שלמה ליישוב המרוחק.

בפתח הדלת עמד יהודי בן לעדה האתיופית, שהסביר להם בעברית רצוצה, כי דירה זו שייכת לאבא ע"ה שנפטר לפני חודשיים, וכעת הם מוכרים אותה על תכולתה. לתהייתם על האבק שהצטבר בדירה וכיסה כל חלקה טובה, הגיב הבן, שהזדהה בשם 'וורקו', כי בשנתיים האחרונות אבא גר בבית אבות מקומי. 'עכשיו זהו, מוכרים בית והכל', חתם את דבריו.

הם הסתובבו בבית, ה'מרוהט' במיטה נושנה וחלודה, שולחן רעוע ומספר כסאות בסגנון אפריקאי, וריצפה זרועת סחבות וסוּדרים מזרח-רחוקים בצורות שונות. עוד אי אילו אביזרים לא מזוהים, ושלשה ארונות כבדי-משקל עמוסים עד להתפקע בבגדים אפריקאים.

וורקו אמר להם שהם מוכרים את הדירה ב-425,000 שקלים כולל ה-כ-ל. בעינים בורקות הראה להם את החפצים המיוחדים שיהיו כלולים במחיר הדירה, למן נעלי בית של אבא המנוח, עובר בוילון האמבטיה וקופסאות נעליים עתיקות, וכלה בכוס התה הפלסטיק שפעם היה שקוף, שאבא היה שותה בו – 'כל יום' – הדגיש תוך שהוא מנסה לעורר בהם תחושת אמפטיה.

יצחק האב ושלמה הבן ניסו להתמקח על המחיר ואף הציעו לו שיקח את הרהיטים אליו, כך סברו לחסוך בכח אדם וזמן שיידרש מהם כדי לסלק את הגרוטאות, אלא שוורקו היה נעול על הצעתו, ולא היה נראה כי יש היתכנות למשא ומתן רציני. 'רוצים מצוין, לא רוצים תבוא אחרים', אמר. כל דיבור שהיה קשור למחיר או לריהוט, לא קרב אל אזניו. דומה היה כי הלה לא שומע מאומה מעבר לד' אמות רצונותיו.

לאחר התלבטויות ובירורים, ולאחר שהבינו היטב כי אין ערך לחפצים שבבית מלבד היותם 'גורם לממון', הם חישבו בזריזות את עלות פירוק הארונות הכבדים והמסורבלים, והחליטו בכל זאת לסגור חוזה, במקום. עו"ד מקומי הגיע למקום והחוזה נחתם בשעה טובה ומוצלחת.

לשאלתם מתי יוכלו להתחיל במלאכת פינוי הדירה ולשפצה שתהיה ראויה למגורים, אמר וורקו כי רק לאחר שישלשלו לידיו את התשלום האחרון יקבלו לידיהם את מפתח הדירה ויוכלו לעשות בה כחפצם. באמירה סתומה שאינה משתמעת לצדדים: 'אחרי תביא כסף, קח הכל', חסם בפניהם כל אפשרות של לחץ על מסירה מוקדמת.

חודשיים של עבודה מאומצת כדי להשיג המשכנתא, עבודה שכללה לשכנע את השמאי הבנקאי שאותה חורבה אכן שווה את המחיר הנדרש, חלפו להם, האב והבן העבירו את התשלום האחרון וקיבלו את המפתח הנכסף מידיו של וורקו שהופיע חגיגית לטקס המסירה יחד עם אֶחיו השותפים לירושה.

חותנו של שלמה, שהגיע גם הוא לדירה, פגש ברחוב הסמוך שלשה בני מיעוטים, שעונים על הגדר, והציע להם עבודה קלה עם הכנסה יפה. הברק בעיניהם הסגיר את להיטותם לעבודה, ומשכך הציע להם שבמידה והם מרוקנים את כל תכולת הדירה עוד היום, כולל נקיון בסיסי יקבלו כל אחד 200 שקלים בסיום העבודה. כבונוס, הודיע להם שככל שהם רוצים לקחת את הרהיטים או חלקם, הם רשאים לעשות זאת. הללו קפצו על המציאה, והחלו מיד בעבודה. בזה אחר זה הושלכו מהחלון שבקומה השניה, שולחנות, כסאות ושאר החפצים שהיו בבית. לאחר מכן פנו לרוקן את הארונות מכל בגדי הצבעונים שהיו שם, עשרות פריטי לבוש, כאשר תוך כדי חגיגית הבגדים החלו לפרק את הארונות עצמם. תחילה בעדינות, אך משלא הצליחו השיג פטיש שבו ניפצו את הארון על כל חלקיו ומגירותיו. ארון אחר אחרון, פינוי אחר פינוי, עד שכל הפסולת מצאה דרכה החוצה מן הדירה.

כאשר נכנס שלמה לבית וראה כי הם פונים כעת לפרק את הארון האחרון שנותר, הוא שם לב כי ארון זה חדש יחסית לגבי האחרים ויתכן שתהיה ממנו תועלת, ומשכך הזדרז לבקש מהפועל שיניח לארון זה ויסיים לפנות את פסולת הבית. הלה עשה כדבריו. כעבור מספר שעות, תמה המלאכה. העובדים קיבלו את כספם ועזבו את המקום. חברת ניקיון שהוזמנה למחר, הקדימה את בואה לשעות אחר הצהריים של היום, ולאחר עבודה מאומצת שנמשכה עד לשעות המאוחרות של הלילה הדירה 'נצצה'.

למחרת היום, כשהגיע שלמה אל הדירה החדשה, פתח את הארון היחיד שנשאר בדירה וראה בו מגירה. כאשר ניסה לפתוח את המגירה, נתקל בחוט שהקשה על סגירתה. כשמשך את החוט, נגרר עמו חפץ מאובק ובלתי מזוהה. ברגע הראשון נרתע בבהלה לאחוריו, אך כשהתקרב לחפץ, גילה כי מדובר בדרכון. דרכונו האישי של בעל הבית המנוח. הוא פשפש בדרכון, ולמול עיניו הפעורות, נשרו משם עשרות שטרות. דולר ויורו. שלמה התכופף לאוספם, וגילה שהם יותר מ'קב בארבע אמות'... סכום כסף גדול, שבמצטבר הגיע לערך 80 אלף שקלים במטבע חוץ.

שלמה התעשת, אסף את השטרות, בדק במגירה ומשש דפנותיה לוודא שנטל את כל השטרות וכי אין שם פריטים נוספים, ויצא את הבית. בשובו בערב אל המרכז, פנה לבית ההוראה וסיפר את סיפורו הנדיר, כששאלתו בפיו: האם הוא חייב להשיב את הכסף לוורקו ואחיו, או הרי אלו שלו.

עיקרי הנושא בהלכה

א. אבידה מדעת

כבר הארכנו (מכתלי בית הדין חלק א סימן כב) בדין מי שמצא כלים באשפה, והבאנו שם את ההלכה (סימן רס סעיף יא ברמ"א) שהמוצא כלים גדולים, שאין חשש שהגיעו לשם בטעות, שברור שהונחו שם מדעת באשפה שעומדים לפנותה, יכול המוצא לקחת את הכלים לעצמו. ונחלקו המחבר והרמ"א (סימן רסא סעיף ד) מה הדין לגבי מי שמאבד ממונו לדעת, כגון אחד שהשליך ארנקו לרשות הרבים, שלדעת המחבר המוצא פטור מלטפל בהשבתו אבל אינו רשאי ליטול אותו לעצמו, והיא שיטת הרמב"ם (הלכות גזילה פי"א הי"א), ואילו הרמ"א סובר שמותר לו גם לקחתו לעצמו. וכתב הש"ך (סימן רס ס"ק לג) שבאשפה העשויה להיפנות, גם המחבר מודה שהאבידה של מוצאה, אך הסמ"ע (שם סקנ"ד) חולק עליו.

ובנתיבות המשפט (סימן רסא סק"א) ביאר שיש חילוק בין מציאה באשפה העשויה להיפנות לבין משליך כיסו לרשות הרבים, שאבדה מדעת אינה כהפקר ממש, שהרי אינו מפקיר אותה בפה, אלא שהאדם מתייאש כי הוא יודע שלא ישיבו לו חפץ שהשליך מדעתו. לכן כשמשליך את ארנקו ברשות הרבים, יתכן שיימצא בידי מי שאינו יודע שהארנק הושלך בידי בעליו ואותו אחד ישיבנו לו, ולכן סובר הרמב"ם שבמקרה כזה אסור לרואה לקחת את האבדה לעצמו, כי הבעלים לא התייאשו, אך באשפה שניכר ממקום הימצאה שמדובר באבדה מדעת, ברור לו שלא ישיבו לו את האבדה ולכן מתייאש, ומותר למוצא לקחתם.

לפי זה המוצא ספרים מושלכים בגניזה או חפץ יקר ערך המושלך באשפה, באופן שניכר שהשליכום לשם ולא הגיעו לשם בטעות, הם נחשבים לאבידה מדעת, ומותר לקחתם משם, בוודאי לפי הרמ"א, ולשיטת הש"ך והנתיבות גם הרמב"ם והמחבר מודים שבאופן זה מותר לקחת את המציאה.

בסיפור דירת היורשים שנמכרה, הרי בעלי הדירה לא הסכימו ליטול מאומה מכל הרכוש שהיה שם, והם גם ידעו שעתידים לפנות ולהשליך את החפצים, ואם כן לכאורה היה מקום לומר שיש כאן גדר של אבידה מדעת, אלא שמאידך הרי מה שהבעלים הפקירו הכל זהו משום שלא ידעו על דבר ערך שמסתתר בתוך הדירה, ומעתה מה שלא לקחו בחשבון שנמצא שם בתוך הדירה יש לו גדר של הפקר בטעות, וצריך לברר את דינו.

ב. הפקר בטעות

במסכת כריתות (כד.) הובא מאמרו של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן, שור שנגח וכבר נגמר דינו לסקילה, ואחר כן הוזמו העדים שהעידו עליו, ושוב אין הוא עומד לסקילה, כל המחזיק בו זכה בו. והטעם לפי שכאשר נגמר דינו לסקילה, הפקירוהו בעליו, ועדיין לא חזר לרשות בעליו. וכן פסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יא הלכה יג) שמשנגמר דינו הפקירוהו בעליו ונעשה הפקר.

בירושלמי (בבא קמא פרק ד הלכה ח) מובא שנחלקו בדין זה רבי יוחנן וריש לקיש, שלרבי יוחנן אכן זוכה בו מי שהחזיק בו, מאחר והוא הפקר וכנ"ל, אך לפי ריש לקיש יש כאן ייאוש בטעות והמחזיק לא זכה. וכן נחלקו גם לגבי עבד שנגמר דינו למיתה ונמצאו עדיו זוממין, שלרבי יוחנן זכה עצמו בן חורין, ולריש לקיש הוא ייאוש בטעות והעבד שייך לבעליו.

מצד שני, מצינו בתוספות (פסחים נז. ד"ה אלא) שכתבו על מי שהפקיר לעניים בטעות, שהיה סבור שמניחים פאה מן הירק והניח את העניים לקחת, שזהו הפקר בטעות ולא נפטרו הירקות מן המעשר. ולכאורה קשה מדברי רבי יוחנן לגבי שור הנסקל שנראה שסבר שהפקר בטעות הוא הפקר.

רבה של לעמברג, ה'בית יצחק', האריך בתשובתו (אורח חיים סימן עו) לברר את הדין של הפקר בטעות, וכתב להכריע כדברי התוספות שהפקר בטעות אינו נחשב הפקר, אלא שיש חילוק בין הפקר לייאוש, ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת בייאוש בטעות. והטעם שסבר רבי יוחנן שיש לחלק בין הפקר לייאוש, כיון שבעצם כל ייאוש הוא בטעות, שהרי אילו ידע בעל האבידה שימצא את האבידה הוא לא היה מתייאש, ואף על פי כן מועיל ייאוש, וזאת מאחר וייאוש הוא מציאות, שהבעלים התייאשו והתנתקו מהחפץ שלהם. ואף אביי שסובר שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, היינו כי אין כאן מציאות של ייאוש שהרי הבעלים לא התייאשו, אלא שרבא סבר כי גם מצב של ייאוש לכל אדם הוא מציאות של התרחקות והתנתקות הממון מבעליו. לעומת זאת הפקר אינו מציאות של ייאוש, אלא פעולה של הפקר, שהבעלים מפקירים מחמת רצונם, וכאשר מתברר שהרצון המדובר היה בטעות, ההפקר אינו הפקר. [והיינו דוקא כאשר התייאש קודם שבא לידי מגביה המציאה המבקש עתה לזכות בה, אך אם הייאוש היה לאחר שהמציאה הגיעה לידו, כבר נתחייב המגביה בשמירת האבידה, ושוב הוא ייאוש בטעות שהרי האבידה משתמרת לבעליה ברשות השומר].

מדבריו עולה כי הפקר בטעות בכל מצב אינו הפקר, ולא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי שור הנסקל אלא בעניין ייאוש בטעות. ויש לציין על כך שבקצות החושן (סימן רנט סק"א) למד את דין שור הנסקל, שהמחזיק זוכה בו מטעם הפקר ולא מטעם ייאוש.

גם המהר"ם שיק (יורה דעה סימן שצא) כתב לחלק בין ייאוש שהמציאות היא שהתייאש, והרי כל ייאוש מקורו בטעות, כי חשב שלא ימצאו את האבידה ולבסוף הוברר שכן מצאו, לבין הפקר שהוא פעולה קניינית וכמו שכל קניין בטעות בטל, גם הפקר בטעות בטל.

המהר"ם שיק הביא בתשובתו את דברי התוספות בגיטין (מז. ד"ה אדעתא) על מה שמובא בגמרא שם לגבי לקט ושכחה והפאה שלקטם גוי בקרקע של ישראל שהם חייבים במעשר, כי אע"פ שישראל הפקירם, הרי לא הייתה כוונתו להפקירם על דעת שיזכה בהם גוי, וביארו הטעם שאף לפי רבי יוחנן שחולק על ריש לקיש וסובר (ירושלמי פאה פרק ו הלכה א) שהפקר לישראל ולא לגוי הוא הפקר, זה מדובר כשהפקיר להדיא לישראל ולא לגוי, אבל כאן הרי אילו ידע שיטלם הגוי לא היה מפקירם, והפקר בטעות אינו הפקר. על שור הנסקל, מסכים גם המהר"ם שיק שמדובר שם בייאוש בטעות, ורק בשל כך לדעת רבי יוחנן המחזיק בשור זכה בו, כי ייאוש הוא מציאות של התרחקות והתנתקות הבעלים מהממון, ואין נפקא מינה במה שהייאוש הוא רק מחמת טעות, כי סוף סוף נתרחק והתנתק מהממון.

השואל ומשיב (מהדורה תנינא חלק ד סימן קפח ד"ה והנה עש"ק) העלה חילוק אחר בגוף הדין של הפקר בטעות, ומבלי לחלק לגבי שור הנסקל בין ייאוש להפקר. לדבריו כל שעל פי רוב הדבר הוא אבוד, כמו למשל בייאוש באבידה במקום שהרוב הם גויים, או כמו בשור הנסקל שלא מצוי שהעדים יוזמו, כיון שהטעם להפקר והייאוש היה ברור, ההפקר והייאוש בשעת מעשה הוא חזק ומוחלט ומועיל אף אם אחר כך מתברר כי היה בטעות, אך באופן שמצוי הדבר שהאבידה תחזור, והלה הפקיר או התייאש סתם, והתברר אחר כך שעשה זאת בטעות, אין זה נחשב הפקר. השואל ומשיב מציין בתשובתו שהגיעה לידו תשובה של רבי יצחק שמעלקיש בעל הבית יצחק, והוא מאריך לדון ולהקשות בדבריו.

חילוק אחר בנידון, מצאנו בשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימנים רלב-רלג) שהביא (שם סימן רלג ד"ה ובמש"כ למעלה) את חילוק רבו המהר"ם שיק בין הפקר לייאוש, וכתב כי הוא על משמרתו יעמוד לחלק בין הפקר שנעשה בעל כרחו, כגון בייאוש מאבידה שאבודה מכל אדם, או כגון בשור הנסקל, שהבעלים מצד עצמם אינם מעוניינים בהפקר אלא שהדבר הופקר מצד מציאות הדברים בעל כרחם ושלא על ידם, בזה אפילו שלאחר מכאן מתברר כי ההפקר הוא בטעות, שהרי באו עדים והזימו או בא אדם והציל האבידה, כיון שההפקר אינו תלוי בדעתו והמופקר היה אבוד מצד עצמו ממנו ומכל אדם, ורק ששוב נתחדש דבר שאינו מצוי כלל, הרי זה נחשב כהפקר. [אמנם אם נראה כי ארי בא לעדר, ולמעשה היה זה כלב, הרי זה ייאוש והפקר בטעות שהרי אין כאן מציאות של ייאוש והפקר]. מה שאין כן כאשר אדם הוא שמפקיר מרצונו האישי אז חלות ההפקר נעשה מכח בעלותו בממון, ויש לומר שכל שהוברר שעשה זאת בטעות כל שהיא, הדבר בטל, כי כל טעות בחלות קנין לעולם חוזרת, ונחשב כאילו לא הפקירו.

ונמצא כי הגם שבעיקר מה שלא חילק בין הפקר לייאוש, וכתב שגם הפקר כאשר המצב ראוי לייאוש הוא חל מצד עצמו ואינו מתבטל בגלל טעות, שווה דעתו להשואל ומשיב שלא חילק בין הפקר וייאוש, וגם במה שחילק כי באופן בו המציאות קרובה להפסד לא מועילה טעות הוא שווה לדברי השואל ומשיב. למעשה דרכיהם נחלקו, כי לדעת השואל ומשיב הטעם במציאות הקרובה להפסד, משום שאז ההפקר נעשה באופן חזק ומוחלט, ואילו לדעת מהרש"ג הטעם משום שאז ההפקר חל מצד עצמו ולא מכח חלות שעושה הבעלים. ובטעם זה קרובים דבריו לחילוק שכתבו הבית יצחק ומהר"ם שיק, כי הפקר הוא הנעשה מכח הבעלים וחלות הנעשה על ידי הבעלים טעות מבטלת, וייאוש נעשה מצד עצמו ומכח המציאות שאין הממון ביד הבעלים ובדבר הנעשה מעצמו לא מתבטל מחמת טעות, אלא שלדבריו גם הפקר באופן הראוי לייאוש ההפקר חל מצד עצמו.

לפי זה, ספרים שהניחו הבעלים בגניזה, או כל חפץ שהניחו בצורה של הפקר, והתברר להם שעשו זאת מתוך טעות, לדעת הבית יצחק ומהר"ם שיק שהגדירו את ההבדל בין הפקר בטעות לייאוש בטעות, וכן לפי החילוק של מהרש"ג בין אם הפקיר בעצמו או שהופקר ממנו בעל כורחו, ההפקר יהיה בטל, ואילו לשיטת השואל ומשיב כיון שעל פי רוב הדבר מופקר ואינו חוזר לבעלים, יועיל ההפקר גם כשהיה בטעות. נמצא כי מי שמצא ספר בגניזה והוברר שהוא יקר ושבעליו לא ידעו על כך, לשיטת רוב הפוסקים יהיה חייב בהשבתו.

בנידון דידן, בעלי הממון, הלא הם היורשים, לא הניחו את האבידה במקום מופקר, אלא מסרו אותה לקונים באמצעות מה שמכרו את הדירה על כל תכולתה. לא מטעם ייאוש נגעו בה, אלא יש כאן הפקר מרצון שנעשה מתוך טעות גמורה. באופן כזה, נראה שהפוסקים הנזכרים יתאחדו בהסכמה שההפקר בטל. לשיטת הבית יצחק וסייעתו, הרי מדובר בהפקר בטעות גמור ולא בייאוש, וביותר בנידון זה שהמפקיר הוא המוכר שהקנה זאת בקנין גמור, והרי הקניין על הפרט הזה נעשה בטעות. להמהרש"ג הרי ההפקר בטעות נעשה ברצון, וממילא הוא בטל. ואפילו לשיטת השואל ומשיב, בסיפור שלפנינו הרי לא שייך לומר שעל פי רוב הוא מופקר, שהרי המעות עתידים היו להימצא בסופו של דבר, ומשכך אף מצד בעל הבית אין זה בהכרח מופקר, שהרי יודע הקונה ממי קנה את הבית והאבידה שנמצאה בו.

[יש לציין אודות מה שכתבנו מכתלי בית הדין (חלק א סימן כב) לגבי מערכת עיתון שזרקה את העיתונים המיותרים לאשפה, ובעל חנות ביקש לזכות בעיתונים אלו במקום לקנות מהמערכת עיתונים נוספים, שאין כאן טענת אומדנא כדי לבטל את הפקר, שאילו היו יודעים כי בעל חנות יוציא עיתונים אלו מהאשפה לא היו מפקירים, ושם ציינו את דברי הקצות החושן לגבי שור הנסקל שאין במה שהוזמו העדים לאחר זמן כדי לבטל את ההפקר שנעשה מעיקרא, וכתבנו שם בלשון כולל כי הפקר בטעות אינו בטל. ואולם כאן המקום להדגיש, כי דעת הפוסקים שאין זה כלל קבוע שהפקר שנעשה בטעות אינו בטל, ואדרבה בדרך כלל הוא בטל וכמבואר בתוספות (פסחים נז. גיטין מז.), אלא שבנידון ההוא אין טעות בהפקר וההוצאה מהאשפה התחדשה רק לאחר ההפקר, ולכן אין אומרים שהוא הפקר בטעות].

ג. מציאת הממון איננה בכלל מכירת הבית

אמנם נתבאר שמצד הפקר וייאוש אין לומר שהמציאה של הכסף שייכת לקונה הדירה, אלא שיש לברר מצד מה שהמוכר מכר את הבית על כל תכולתו, האם לא זכה בקניינו גם בכסף הזה שהיה נחשב לחלק מתכולת הדירה.

פסק השולחן ערוך (סימן רט סעיף ב) האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא. מקור הדברים הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כא הלכה ג). ובמגיד משנה ציין שם שכך כתב רבינו האי ז"ל בספר מקח וממכר, ודברי טעם הם, אבל אין להם מוצא בגמרא שנוכל ללמוד מהם כן.

כתב על כך הסמ"ע (סק"ב) שהרמב"ם לשיטתו (גזילה ואבידה פרק ו הלכה י, עדות פרק י הלכה ד) שהמשחק בקוביא הוא אסמכתא ויש בו משום גזל. ואולם לפי מה שפסק הרמ"א (סימן רז סעיף יג) שמשחק בקוביא אין בו משום אסמכתא, לפי שגמרו בדעתם שניהם להקנות זה לזה, לכאורה קשה מפני מה שתק הרמ"א מלחלוק על המחבר שכתב שלא קנה משום משחק בקוביא.

וביאר הסמ"ע שכאן שהמוכר יודע מה מכר ורק הקונה אינו יודע מה קנה, גם הרמ"א מודה שיש בדבר אסמכתא, ודוקא כאשר שניהם לא יודעים, אנו אומרים שיש לסמוך על גמירות דעתם ובכוונת שניהם להקנות זה לזה.

הש"ך (שם סק"ב) שהביא את דברי הסמ"ע חלק עליו, וכתב שאין הכוונה כאן לדין משחק בקוביא ממש, שהרי במשחק בקוביא גופא לא ביאר הרמב"ם בשום מקום שהוא אסמכתא, אלא עיקר הכוונה לומר שאין זה מכר כלל אלא הוא כמי שמשחק בשחוק קוביא, ולכן לא כתב 'דהוי כמשחק בקוביא', אלא נקט בלשון שלילה 'דאין זה אלא כמשחק בקוביא'. וביאר כי הטעם כאן שהוא אסמכתא, כי יש לומר שהקונה היה סבור שיהיה כך וכך כפי אומד דעתו. ועולה מדבריו שכאשר טעה באומד הדעת, אין המקח קיים, אבל אין חילוק אם שניהם יודעים או רק המוכר יודע ולא הקונה.

והנה אע"פ שנידון דידן שניהם אינם יודעים מכך שהיה בבית שטרות של כסף, נראה שהדין לא יהיה תלוי במחלוקת הסמ"ע והש"ך אם המכירה בטלה בגלל אסמכתא, וזאת משום שאף לדעת הסמ"ע שסבור שכאן שני הצדדים לא יודעים סובר הרמ"א שאין בדבר אסמכתא, מכל מקום יודה הסמ"ע במכירה שכל כולה טעות, שהמקח לא קיים כלפי הטעות הזו. ואינו דומה לדין השולחן ערוך באומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, כי שם כוונת המוכר שהוא לא יודע להעריך את כל מה שהבית מכיל, ולכן הוא קבע מחיר מוגדר שיכלול את כל המוצע למכירה, אך בסיפור אצלנו המוכר כבר שיער את כל המטלטלים והחפצים השונים לכל סוגיהם, והחליט שמחיר הדירה מתאים לו באופן שכולל את כל מה שראוי עיניו, ובוודאי שאם היה דבר ראוי בעיניו לשימושו הפרטי או למוכרו בפני עצמו, הרי שכבר נטלו משם ועשה בו כחפצו, ואולם בוודאי לא העלה על דעתו שבמקום מסוים מוטמנת מציאה רבתית שהצניע האב לימים יבואו, ופשוט כי על כך לא הייתה דעתו מסכמת בשום אופן לכלול את סכום הכסף במכירת הדירה.

ד. המוכר בית על כל מה שיש בו

ואין להקשות ממה שמצינו לגבי מכירת חמץ, שכתב במקור חיים (סימן תמח סק"ט) כי בעת המכירה ראוי לפרש כל מין חמץ שמוכר, שאם לא כן הרי הוא כמוכר דבר שאינו מסוים שלא קנה. ואף אם אומר 'כל חמצי', הרי אין מינו ידוע, והרי זה כדבר שאינו מסוים.

כי כבר מצינו על כך תשובה שערך הגאון רבי עקיבא אייגר (תנינא סימן ז) לידידו רבי משה מק"ק שובין, אודות מי שמכר חדר מיוחד עם החמץ שבו לגוי, ואמר לו שכל חמצו שיש לו במקום אחר הכל יהיה קנוי לו אגב קרקע, ואחר פסח מצא שעורים כתושים בחדר אחר, והורה לו המורה להשליכם למים, לפי שחסר בסמיכות דעת הגוי, כי אולי לא יהיה לו חמץ יותר, ולכן לא קנאם. והשואל פקפק בפסק המורה, שלפי זה איך מועילה מכירת כתובה, נאמר שלא סמכה דעתה כי שמא תמות קודם, ועל כרחנו מאחר שקונה בטובת הנאה על ספק זו קנאה, ואם כן גם בחמץ שקונה בדבר  מועט דהיינו בטובת הנאה, יש לומר שקנה.

השיב על כך רבי עקיבא איגר  כי חסרון הסמיכות דעת הוא רק כאשר הדבר אינו בעולם או שאינו ברשותו, אבל הדבר פשוט שקנה את החמץ אפילו שלא היה ידוע האם או כמה חמץ נכלל במכירת 'כל חמצי שיש לי במקום אחר', וכמו במי שמוכר לחבירו את כל נכסיו, שקנה חבירו הכל ואפילו בתים עבדים וקרקעות וכל המטלטלים הידועים לו ואפילו תפילין שבראשו הם בכלל המכר (סימן ריח סעיף כד), ולא יגרע מי שאומר כל חמצי שבחדר זה וגם כל חמצי שהוא במקום אחר, ואדרבה כשאומר כן עדיף טפי שיועיל, שהרי הוא דבר מסויים, והסיק שם שהמכירה היתה כדינה. אלא שהקשה על כך, מהדין המבואר במוכר את כל מה שיש בבית זה, שכתבו הרמב"ם והשולחן ערוך שלא קנה, כי לא סמכה דעתו של לוקח, ומאי שנא. והניח ב'צריך עיון גדול'.

ואמנם בערך לחם (סימן רט סעיף ב וסימן ריח סעיף כד) כתב בדרך פשיטות שכאשר מקנה לו כל המטלטלים שבבית זה או בתיבה זו או בשק זה וקנו מידו, קנה אף על פי שלא פירט את המטלטלים, לפי שמינם ידוע שהם מטלטלים. וכן כשאמר לו שמוכר לו כל נכסיו, הרי הכל בכלל נכסים, והרי מינו ידוע. ולא אמרו שלא קנה, אלא באופן שאין הדברים ידועים, וכגון שאמר בדרך כלל שמוכר לו כל מה שבבית, שבזה יש ספק במין אם הוא תבן או זהב.

ולדברי הערך לחם, לא קשה מהדין של האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, מאחר ושם אין פירוט בכלל במין הנמכר, משא"כ במוכר כל נכסיו או במוכר כל חמצו, שהקניין מועיל.

ומכל מקום אין זה מועיל לנידון דידן, שמציאת הממון הלא צפוי, בוודאי לא נכללה בהסכמת המוכר להיות בכלל הדירה ותכולתה.

ה. האריך מועד תוקף השובר

שאלה דומה הובאה בפנינו. בחור ישיבה שהיה ברשותו 'שובר' – זיכוי לרכישת חליפה באחת מחנויות המותג לרכישת חליפה חסידית מהודרת. השובר שחולק במסגרת מבצע חתנים מיוחד נשא על גביו שורת הטבעת הבלטה מיוחדת שתוקף השובר הוא עד ר"ח אייר תשפ"ג בלבד. הבחור ששכח להשתמש בו, גילה את השובר באמתחתו מספר חודשים לאחר תפוגתו, ומשכך, השליך אותו לאשפה. חבירו לספסל הלימודים שראה אותו משליך את השובר, מיהר ונטלו וזכה בו לעצמו. עוד באותו ערב פנה הלה לאחת מחנויות הרשת, וביקש מהמוכר אם יוכל לאשר אורכת זמן לשובר כדי שיוכל להשתמש בשובר שלא מומש. המוכר האדיב, שהבחור נשא חן בעיניו, הסכים על-אתר להחליף את השובר בשובר אחר בר תוקף. כעת, מששב לישיבה וסיפר את סיפורו, בא בעליו של השובר הראשון וטען כי הפקר בטעות היה כאן, כי לא העלה על דעתו שניתן להאריך את תוקף השובר הראשון.

במקרה זה הדין יהיה שונה, כי מלבד מה שיש לדון בעצם האומדנא לטעון טענת הפקר בטעות, בשעה שגם הראשון היה יכול לעשות כמעשה השני, הרי כל עיקר טענת הפקר בטעות כפי שנתבאר לעיל, עוסק בכך שמתברר שהמפקיר לא ידע שהוא מפקיר או לא ידע מה הוא מפקיר, ואילו כאן הרי השובר שהופקר אכן לא היה בר תוקף ולא היה בו שום משמעות בזמן ההפקר. כאשר השני בא וחידש את השובר, הרי חידש בכך דבר חדש שלא היה קודם לכן, שעל ידי מעשיו הביא זיכוי חדש למימוש בחנויות הרשת, ועל כגון זה לא מצינו שיוכל המפקיר לטעון שאילו היה יודע שאפשר לחדש שווי ממוני שלא היה לפני כן, ממילא לא היה מפקיר את הנייר שהפקיר. לשני גם עומדת הטענה שיתכן שרק בגלל נשיאת החן שהייתה לו לפני המוכר, הסכים הלה להאריך את מועד מימוש השובר. ואם אכן עשה פעולות ריצוי ושכנוע כלפי המוכר, בוודאי שטענה זו גם היא נכונה כדי לסלק את טענת הראשון בדבר הפקר בטעות.

וזה דבר המשפט

• המוצא אבידה באשפה, שניכר שלא הגיעה לשם בטעות, מותר לו לקחת.
• הפקר שנעשה מתוך טעות, אינו הפקר. לשיטת הרבה פוסקים יש חילוק בין הפקר בטעות לייאוש בטעות, ייאוש יסודו הוא התרחקות והתנתקות מעשית של הבעלים ממונם, וגם מחשבת טעות שהדבר לא יימצא מביאה להתרחקות זו, אבל הפקר הוא מעשה קנין של הבעלים לוותר על זכותם בממון, וכל קנין בטעות חוזר. המהרש"ג מוסיף כי בהפקר שנעשה בעל כורחו ולא מתוך בחירה, הטעות לא תבטל את ההפקר. ואילו שיטת השואל ומשיב שיש לחלק בין הפקר או ייאוש שלא מצוי שהדבר ישתנה, להפקר או ייאוש בטעות שמצוי שהדבר ישתנה.
• בנידון שלפנינו, אמנם גם המוכר וגם הקונה לא ידעו מה יש בבית, אך מכל מקום מאחר שהמוכר לא העלה על דעתו את המציאה הכספית שהייתה מוטמנת בתוך הבית, פשוט שלא שייך לומר שהתכוון לכלול זאת במכירה. ואינו דומה למכירת חמץ, שהוא מין ידוע, ומועילה המכירה בכל אופן.
• לכן, צריך שלמה להחזיר את המעות ליורשי הדירה.
• במקרה אחר, בו הפקיר בחור שובר זיכוי שעבר תוקפו, וזכה בו בחור אחר והצליח להאריך את מועד הזיכוי, לא יוכל הראשון לטעון שההפקר היה בטעות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!