נורה שרופה ושיעור לחיים: הציפיות מבן הזוג // אפרת ברזל

השנה היא שנת 1994. בעברית זה יוצא, תשנ"ד.

אנחנו גרים בדיזינגוף סנטר. במספרים, זה יוצא דיזינגוף חמישים.

דירה קטנה, קומה 28.  בנוף, זה יוצא ים, גגות, תל אביב, מפרשיות.

במבט לרחוב מלמעלה למטה אפשר לראות אנשים שנראים קטנים.

הולכים ברחובות. הולכים. חוזרים.

שנינו עיתונאים.

בעלי כתב ספורט ואני כותבת על חיים אישיים של אנשים.

מטבח קטן, מקרר ישן, שטיח מקיר לקיר. במקרר הריק, בדרך כלל, עומדות שש פחיות בירה, סתם קנינו את השישייה בסופר כמתלהבים, בשביל הפוזה לחברים. אף אחד לא רצה לשתות אותן.

אני מתחילה לשאול את בעלי שאלות, על השמיים התכולים ובשביל מה הם קיימים, על כל האנשים הקטנים ההולכים למטה, לאן?

שואלת הרבה מה המטרה של כל זה כאן.

מהתקרה בדירה יורד חוט אחד עם נורה. בסיסי. צעיר. יש לי המון המון זוגות נעליים, אני מתחילה לאפסן אותם בחסכון של מקום, גם בארונות החשמל הציבוריים בקומה.

אף אחד לא רואה. לא את הנעליים, ולא את ניצני העוז של התשובה שלי.

יום אחד נשרפת הנורה האחת בסלון.

אני מגישה לבעלי נורה חדשה, שישים וולט, מוציאה אותה עבורו מהאריזה, מושיטה את היד, ואומרת - קח.

הוא מסתכל עלי במבט שואל, אני מחזירה, "מה?"

"מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"

הוא תוהה,

"מה זאת אומרת, תחליף שנייה את המנורה השרופה".

"אני לא עושה דברים כאלה".

"מה?"

אני שואלת.

"אני לא בתחום הזה של השיפוצים".

"איזה שיפוצים? זה כלום, זה לסובב שמאלה, להוציא את המנורה השרופה, ולסובב ימינה פנימה את החדשה. זה הכל".

לא ידעתי באותם רגעים שנכנסתי כאן לדיון של תפיסת חיים. דיון שילמד אותי על ה backround- בתוך מערכות נישואים ממנו כולנו אליהם מגיעים.

"ומה עם לקדוח? לנסר? לבנות רהיטים מאיקאה? לכרות עצים למדורה?"

"לא. לא עושה את הדברים האלה". הוא ענה בהגיון ובבטחון.

"אני לא יודע לעשות אותם, אבא שלי לא עשה אותם, אין לי צורך לעשות אותם, אני כן יודע להזמין את אביגדור שיעשה אותם בתשלום בשבילי".

זה לקח לי שנים לעכל. הייתי מסתכלת בהערצה על חברות ובעליהן שיודעים להיות בוב הבנאי, מק'גייבר, להפשיל שרוולים, ללבוש דגמ"ח, לצבוע את הבית.

זה לקח לי שנים להבין שאנחנו לא מתחתנים עם עשרה אנשים.

אנחנו מתחתנים עם אדם שצריך לדעתנו להיות גם נדיב, גם חכם, גם מבין, גם חרוץ, גם חביב, גם מבריג, גם מומחה למשפט ישראלי, לבורסה ולעיתונות, וגם יודע שבע שפות.

זה לא ככה. לא התחתנו עם עשרה אנשים. התחתנו עם איש אחד. ונחשו מה?

גם הוא, התחתן רק עם אישה אחת...

הכי העלה בי חיוך ראיון שעשיתי ב"פתוח" בו סיפרה מישהי באולפן הידברות, על בעל שהיה לה פעם והם נפרדו. היא סיפרה שהוא ידע לחטוב עצים ולבנות רהיטים, הוא ידע גם שבע שפות, אבל את שפת הלב שלה, הוא לא הצליח ללמוד.

תודה בעלי, שאתה תמיד מקשיב לי. גם אם אני חוזרת על עצמי ונהיית ארוכה ושוב חולקת איתך משהו שכבר מאה פעם דיברתי עליו איתך. אתה לא צריך לקדוח אף חור, תן לי לעשות את זה בשבילך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!