"החודש המעודד את הנשמה הישראלית" | ידידיה מאיר

1. השבת נברך את חודש אלול. בשנים עברו הייתי נמנע מלהזכיר את המילה "אלול" בטור לפני שנכנסנו, ראשנו ורובנו, אל החודש הטעון הזה. והאמת שלא רק בטור, גם ביני לבין עצמי, ניסיתי לדחות את הקץ. מה אלול? למה אלול? עכשיו אוגוסט. קיץ, חופש, אבטיח. אל תדברו איתי על שופר. אל תפריעו לי באמצע הספרינג.

למעשה, אפילו כשראש חודש אלול כבר הגיע, אמרתי לעצמי שבעצם הוא עדיין לא כאן. כי הרי היום הראשון של ראש חודש אלול הוא בכלל ל' באב (טוב, את זה הבאתי מימיי כתלמיד בינוני בישיבה, שמנסה לדחות כמה שאפשר את תחילת זמן אלול התובעני). קול דודי עוד לא דופק.

והאמת היא שגם כשהחודש נכנס, לכל השיטות והדעות, הייתי מרגיע את עצמי שיש עוד זמן עד ראש השנה עצמו. ועד יום כיפור בכלל, יש עוד יותר מחודש. וחוץ מזה, יום כיפור הוא לא בחודש אלול אלא רק בחודש תשרי. ובעצם גם ראש השנה לא בחודש אלול. בקיצור, יש עוד מלא זמן. דיה לחרדה בשעתה. אז נכון, בני עדות המזרח מתחילים באמירת סליחות כבר בתחילת החודש, והם זועקים בכל לילה: "בן אדם מה לך נרדם?!" אבל בסדר, אני אשכנזי, אני יכול עוד קצת לנמנם.

2. אבל השנה זה סיפור שונה, ונראה לי שלא רק אצלי. השנה רבים מצפים לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מחכים כבר לשופר המעורר. מחכים להתחיל להגיד פעמיים ביום את המזמור המחזק "לדוד, ה' אורי וישעי, ממי אירא? ה' מעוז חיי, ממי אפחד?... אם תחנה עליי מחנה לא יירא ליבי. אם תקום עליי מלחמה בזאת אני בוטח" (מכירים את הסיפור המדהים של ספיר כהן, החטופה ששוחרה, עם הפרק הזה בתהילים? אם לא, חפשו בגוגל "ספיר כהן + מזמור כ"ז"). מחכים ל"אבינו מלכנו" של עשרת ימי תשובה. מחכים לי"ג מידות של רחמים בסליחות. ואפרופו סליחות, אני לא שולל את זה שהשנה בסליחות של בני עדות המזרח נראה גם מסתננים אשכנזים. בטח בסליחות בכותל המערבי. מה קרה, אם במימונה אתם מקבלים אותנו כל כך יפה, אי אפשר גם בסליחות? תרבחו ותתוודו.

3. ובעיקר אנחנו מחכים לשירים ולניגונים של חודש אלול. מחכים שמכניסי הדמעות יכניסו את כל הדמעות שלנו. נראה לי שהשנה יתגברו בשמיים את מספר המלאכים מכניסי הדמעה. יש להם הרבה עבודה. ואגב, לפיוט הזה יש המשך פחות מוכר, כי הוא לא חלק מהלחן, אבל כמה הוא רלוונטי השנה: "הזכירו לפניו, השמיעו לפניו, תורה ומעשים טובים של שוכני עפר. יזכור אהבתם ויחיה זרעם, שלא תאבד שארית יעקב. כי צאן רועה נאמן היה לחרפה, ישראל, גוי אחד, למשל ולשנינה". כן, לא נעים להודות, אבל ברגע אחד, ביום אחד, הפכנו מהמעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון ללעג וקלס בגויים, למשל ולשנינה. וואו. ועכשיו אני נזכר בקטע שמגיע מיד אחר כך בסליחות: "מרן דבשמיא לך מתחננן, כבר שביא דמתחנן לשבויה". ובתרגום לעברית: אדוננו שבשמיים, אנחנו מתחננים אליך, כמו שבוי שמתחנן לשוביו. בשנה שעברה זה היה דימוי רחוק מהעולם הקדום. השנה זאת מציאות חיינו.

4. איזה אלול הולך להיות פה השנה. הרי אפילו לתשעה באב, היום הקשה והעצוב ביותר בשנה, הייתה כאן ציפייה. רבים כל כך צמו בו לראשונה. התחברו לציון הדרך במעגל השנה היהודי שמזכיר להם שההתמודדות האישית שלהם בשנה האחרונה היא לא סיפור מקומי שמתחיל ונגמר בשבעה באוקטובר בעוטף עזה. יש לנו עבר יהודי, ובעיקר יש לנו עתיד יהודי. אנחנו חלק מסיפור גדול. ויש לנו דרך יהודית, דתית, הלכתית, לבטא את האבל הזה.

אני מנסה להיזכר מה הרגשתי בהפטרות 'שבע דנחמתא' בשנים עברו.  כלומר, אני זוכר את ההפטרות האלה, מכיר בגדול את הטקסטים, חלקים מהם אני אפילו יודע בעל פה, אבל אחרי שעברנו מה שעברנו, פתאום יש להפטרות הנחמה האלה לחן חדש. הן מתנגנות אחרת. השבת, במניין שלנו, בעל הקורא נשנק מהתרגשות כשהגיע לקרשנדו של "כי ניחם ה' ציון ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה יימצא בא, תודה וקול זמרה".

ולא רק ההפטרות, גם הברכות שנאמרות מיד אחריהן, בכל שבת, נותנות כוח: "נאמן אתה הוא, ה' אלוקינו, ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". כל מה שקראנו הרגע, כל מה שנשנקנו הרגע, יקרה במציאות. האמת שהרבה כבר קרה. והרבה עוד יקרה. דבר אחד לא ישוב ריקם.

5. ואם ככה בחודש אב, תארו לעצמכם מה יתעורר פה השנה באלול. כן, גם אצל מי שלא הכיר עד היום את האטמוספירה של החודש הזה. איזה עולם מופלא עומד להתגלות בפניו.

"ירח אלול הבא עלינו לטובה", כתב הרב קוק באיגרת בערב ראש חודש אלול תרע"ו, בשיא מלחמת העולם הראשונה, "החודש המעודד את הנשמה הטהורה הישראלית מני אז. החודש החותם את מערכי השנה העומדת לעבור, יהיה למעיין ישועה ולמקור ברכה, לכל אסירי התקווה ולכל כמהי ישע ופדות". איזו הגדרה יפה לאלול: החודש המעודד את הנשמה הטהורה הישראלית.

ועוד ציטוט קצר אחד של הרב קוק: "התשובה לא באה למרר את החיים, כי אם להנעימם". יש כל כך הרבה ביאורים של הרב קוק על מושג התשובה, לא את כולם אני מכיר (ובטח שלא את כולם אני מבין), אבל את המשפט המרגיע הזה שלו מתוך הספר 'אורות התשובה' כדאי לדעת, אפילו בעל פה. בטח אם אתם סובלים מהפרעת דחק פוסט־אלולית כמוני. אז אני חוזר שנית: "התשובה לא באה למרר את החיים, כי אם להנעימם". נכון, לא קל לחזור בתשובה אמיתית, לתקן, אבל המטרה היא לא למרר את החיים אלא להפך.

ביום שישי הקרוב, ג' באלול, ימלאו 89 שנים לפטירת הרב קוק (נכנסים לשנת ה־90!), וכמה אנחנו זקוקים השנה לדברים המעוררים שלו. וגם לאיחולים שלו: שהחודש הזה אכן יעודד את הנשמה הישראלית, ויהיה למעיין ישועה לכל אסירי התקווה ולכל הכמהים לישע ופדות.

לא רק א' באלול חל השבוע, כידוע, אלא גם א' בספטמבר. יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל תלמידי ישראל, בכל מקום שהם, לטובה ולברכה. בעיקר על כל אלה שמתחילים השבוע מסגרות לימוד חדשות: ישיבה חדשה, בית ספר חדש, גן חדש, בית אבות חדש. כל התחלה, בכל גיל, דורשת תקופת הסתגלות. חשוב לזכור את זה. עצם הידיעה הזאת בכוחה להקל על הקשיים של ההתחלה. לדעת שזה רק עניין של זמן. בסוף בעזרת ה' יהיה טוב, גם באמצע.

ויש עוד משהו שיכול להקל, כבר עכשיו, על קשיי הקליטה של החדשים במסגרות השונות: לחייך אליהם. זה נשמע אולי פשוט, פשטני אפילו. אתם יודעים מה? אתם צודקים. אז למה לא כולם עושים את זה – את הדבר הבסיסי ביותר, האלמנטרי ביותר, וגם האפקטיבי ביותר - להאיר פנים?

בכל שנה, ביום הראשון ללימודים, אני מספר לילדים שלי על גדי ליכט. זה כבר הפך לקאלט משפחתי: נו, אבא, התיק מוכן, ההסעה עוד מעט מגיעה, מה עם הסיפור על החיוך של גדי ליכט?

גדי היה הבחור שחייך אליי ביום הראשון בישיבה בירושלים, לפני שלושים שנה. החיוך הזה הציל אותי. הייתי אבוד, לא מצאתי את החדר שלי ולא את המיטה שלי, ובטח לא את המקום בבית המדרש. הייתה שם הרבה בדידות והרגשה שככה יהיה פה כל השנה, ואפילו דמעות (בסתר, בשירותים). אבל בחור אחד האיר לי פנים, וברגע אחד הוציא אותי מאפלה לאור גדול. בעצם, לאור קטן. אבל לא הייתי צריך הרבה יותר מזה.

יש המון מדריכים ועצות ליום הראשון ללימודים, בטח בשנה מאתגרת כזאת. אני מוסיף רק עצה אחת קטנה משלי: תהיו גדי ליכטים!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!