בין הזנה ללחץ: "בין הזמנים" מסוג אחר // אפרת ברזל

'בין הזמנים'

בין זמנים, אבל אחרים.

מסבירה:

יש יום אחד, אצל כל אחד, יום אחד שהוא בין שני זמנים בחייו.

יום מעצבן. יום טריגר. יום שלא קשור אליו אלא לחיצוניים ממנו. הלוחצים עליו.

הוא לא כזה מפחיד במשמעות הרגילה, אבל הוא כן מצריך התנעה מחודשת של מחשבה.

ובזה טמונה הצקתו הסביבתית.

מסבירה:

הוא בולט יותר אצל בנות, על אף שקיים גם בחייהם של הבנים.

אולי בגלל שנשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן, הן יותר רגישות להגדרות שהזמן גרמן.

אבל אל דאגה.

נשים כל הזמן מוצאות פתרונות. במטבח, במריבות בין הילדים, באיפה לנסוע בספונטניות לחופשים, בפטנטים של קילופים וחיתוכים,

בהשריות של חומרי ניקוי באמבטיות ובשירותים.

אני כבר ממשיכה עם ההסבר על בין הזמנים הזה שאליו אני מתכווננת, רק רוצה להניח כאן משהו שיושב לי כבר כמה ימים בתודעה. אני אשחרר את זה כאן, ונמשיך בשיעור, אחרת זה יהיה תקוע לי בראש ויפריע לי לזרום.

מסרתי הרצאה, ממש לפני עכשיו, במתנ"ס בוכרים לא רחוק ממאה שערים. חשבתי, תוך כדי צעידה אל האולם, על סימה בליליוס, שעל שמה שם הרחוב.

בדקתי, מרשימה.

בגלל שנושא הסדנה היה קירבה בין אימהות לילדים, סיפרתי לנשים הצדיקות שישבו בקהל כמה שיתוף רגשי יכול להיעשות דרך החומר שמלבין כיורים.

הממלכה שלנו, האימהות, נמצאת בבית.

כשאפקט ההלבנה פועל את פעולתו, הרגע הזה שבו כל הלכלוך יורד, עושה בי כזו צהלה, שהיא, היא, הזדמנות מבורכת לשתף את כל המשפחה בהצלחות הניקיון שלך. מה יש? למה לא? מהרגעים הזמינים והקטנים האלה ילדים לומדים רגשות ושמחה, שיתוף ותקווה. סיפרתי לקהל איך אני קוראת לכל המשפחה להשוויץ בפניהם בתוצאות ההברקה.

הן צחקו באהבה.

כתם עקשן שירד?

הוא ניצחון אימהי גדול.

עוד מעט ויבוא אלול, ועל מה נדבר אם לא על עבירות שנמחקו?

כתמי נשמה שנסיר בתהליך תשובה?

ילד לומד רוחניות גם דרך גשמיות משתתפת.

זהו. נרגעתי מהאפס אפס, חוזרת לבין הזמנים המעצבן בחייו של כל אדם:

אתם פה או שהלכתם?

נתחיל להדגים את ההסבר דרך חייה של יולדת:

בשבועות הראשונים, בבית ההחלמה, אצל אמא בדירה, או בכל מקום אחר, כולם מפנקים אותך. אומרים לך "תאכלי, תאכלי, כמה שאת רוצה תאכלי, תנוחי. אל תמהרי. תתרכזי בתינוק, תתחזקי, תאכלי, תאכלי, מה שאת רוצה תאכלי".

בשקט בשקט, עוברים להם הימים, את משתדלת ליהנות מכל הרגעים, ואז הוא מגיע. היום האחד הזה.

בין הזמנים.

שמישהו מתוך הבית מעיר:

"כמה את אוכלת? זה משמין. את צריכה לשמור, איך תחזרי לעצמך?"

או, "מה קורה? כמה זמן את מתכוונת להיות אחרי לידה? קדימה, לעבודה".

זה נורא.

גורמי החיצון מסמנים לך שתמה תקופה. זה קורה ביום, בהערה, בדירבון, ברצון לקידום.

בזמן שאת?

את טרם התאוששת, טרם הבנת, טרם מוכנה לשלב של הזמן הבא.

זו פרידה מתקופה, מזמן, וכניסה לזמן חדש.

 בואו ניתן עוד דוגמה מעולמות אחרים:

ילדה חכמה שלמדה בהיותה בת ארבע, לקרוא.

גאון לכל הדעות.

זה התחיל כשמישהו הראה לה במקרה את האות אלף, מישהו אחר הוסיף לה מידע על תכונותיו של הקמץ, היא כבר חיברה את הכל במוחה, היא גובה דשא,  וקוראת.

כל המשפחה, כל הגננות, כל האימהות של הילדות האחרות, קצת מקנאות אבל מפרגנות, הילדה ממשיכה לגדול בהבנה שהיא 'תופעה'. הקוראת הצעירה. מדהימה.

הימים חולפים, הזמנים עוברים, הציפורים מצייצות, והיא כבר בכיתה, נגיד ב'.

לא הרבה שנים אחרי.

 כל הילדות לקרוא יודעות.

וזהו. מהזמן שהיא נקראה 'תופעה' היא הפכה לחיות בזמן החדש, ילדה רגילה.

המעבר בין הגאונות לפשטות הרגילות, הוא מעבר בין זמנים, לא קל להתמודדות.

עוד דוגמה קטנה, ואני הולכת לבריכה:

סבתאות צעירה: ברוך ד' ואת סבתא. הכי צעירה בשכונה. בני אנוש לא שמעו עוד על צעירות שכזו. גם את לא. אבל עובדה. את מסתובבת בגינות שעשועים עם העוללית, ומשפריצה לכולם את המידע: זאת נכדה! כולם מתפעלים.

עוברות לא הרבה שנים. והזמנים משתנים. נולדים לכולם מסביב נכדים. את הולכת עם נכד אחר לטייל, כזה שנולד, נגיד, עשר שנים אחרי. ואת סתם סבתא. רגילה, ללא שיאי גינס, ללא מלכות וכתר בכורה. נותר לך בזמן החדש רק להסביר,

"פעם הייתי יולדת", "פעם הייתי ילדה שקוראת בגיל גן", "פעם הייתי סבתא צעירה", ועכשיו אני סתם כמו כולם.

הכי בעולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!