להעיר את הזיכרון בימי בין המצרים | משה ולדר

בשבוע האחרון זכיתי להשתתף במפגש מיוחד במינו תחת הכותרת 'זיכרון בבית'. המפגש, שנסוב סביב זיכרון השואה והעברתו אל הדור הבא, התקיים בבית משפחת שטרן בבני ברק ונכחו בו רבני ואישי ציבור רבים כמו גם אנשי תקשורת ומשפיענים.

מטרת המפגש, הוא להעביר את המסר הבא באמצעות אנשים בעלי השפעה בחברה החרדית: זיכרון השואה הולך ודועך. הילדים שלנו, הדור הבא, לא מספיק מכיר ויודע על האירועים הטרגיים הללו שקרו לסבים ולסבתות שלנו ולא מספיק מכירים את דמויות ההוד שנעקדו שם ועלו בסערה השמימה ויצאה נשמתם באחד, ולפיכך עלינו להרים את הכפפה ולספר שוב ושוב את הסיפור מחדש למען ידעו הדורות הבאים על החורבן ועל האירועים הקשים הללו כמו גם על הצמיחה שאנחנו חווים כיום בזכות אותם ניצולים שיצאו מהתופת והקימו משפחות מפוארות שמהוות את החברה שלנו כיום על כל גווניה.

בדיוק לשם כך, הוקם פרוייקט 'זיכרון בסלון', במסגרתו פותחים את בתיהם אלפי משפחות בישראל ומארחים מפגשי זיכרון משמעותיים שבמהלכם מעידים ניצולי השואה ומשפחותיהם על אירועי השואה כדי להעביר את לפיד הזיכרון אל הילדים והנכדים שלנו.

בשנתיים האחרונות, הם הרימו את הכפפה ובשיתוף 'גנזך קידוש ה'' הקימו את 'זיכרון בבית', שמנגיש את המיזם אל הציבור החרדי ומקיים מפגשים בימי בין המצרים ברוח התואמת את הצביון ואת סולם הערכים שלו.

את המפגש עצמו, ליוותה עדותו המטלטלת של הגאון הרב ישראל מאיר לאו אחת הדמויות המייצגות והמוכרות ביותר של ילדי השואה ומחבר הספר "אל תשלח ידך אל הנער".

המנחה, השדרן ואיש התקשורת אבי מימרן, ביקש מהרב לאו להתייחס בתוך הדברים גם לנושא של 'זכרון השואה' והעברתו אל הדורות הבאים.

אבי מימרן נושא דבריםצילום: באדיבות המצלם

תפוחי אדמה על מזבח העקידה

"ראשית כל", פתח הרב לאו, "ישנו דבר שקיבלתי על עצמי לעשות לפני שנים רבות בהיותי במחיצתו של האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זצ"ל כשנפגשנו שנינו במסגרת מסויימת הקשורה לניצולי שואה. האדמו"ר שאל אז 'מדוע מכנים את החורבן יהדות אירופה שואה, הרי בדרך כלל המילה שואה בתנ"ך מגיעה בהקשר של דין הרשעים כמו שכתוב אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא... והלא כאן מדובר על רבבות רבבות של אנשים שמתו על קידוש ה' שנלחמו לשמור מצוות עד נשימת האחרונה, וכי ראוי להצמיד להם מילה ששייכת אצל רשעים? אין זו המילה הנכונה' טען הפני מנחם זצ"ל, 'אני מציע לקרוא לזה במקום שואה - עקידה. כי זה מה שהיה, משפחות שלימות, אנשים, נשים, טף וזקנים נעקדו על גבי המזבח ועלו בסערה השמימה ונשמותיהם הקדושות והטהורות, הרי הם קרבן לה' ממש'"

"לפיכך", דייק הרב לאו, "אני מקפיד תמיד לקרוא לשואה עקידה ולהזכיר את הדבר הזה בכל מקום שאליו קוראים לי לדבר על הנושא".

בתוך דבריו, הזכיר הרב את ילדותו בפיוטרקוב, את כניסתו בגיל 7 לבוכנוולד זמן לא רב לאחר שראה את אביו מובל יחד עם קהילתו כשספר התורה בידו אל הרכבת שממנה לא שב.

"אחי נפתלי סחב אותי על כתפו בתוך שק, כי ידע שאם אתגלה יהרגו אותי. וכך הגעתי לבוכנוולד, בגלל שחשבו אותי לילד פולני, התגלגלתי לבלוק 8 בשעה שאחי הגיע לבלוק 52. ההבדל ביניהם היה משמעותי ביותר שכן בבלוק שלי שיכנו שבויים רוסיים והם קיבלו יחס יותר טוב מהיהודים. אצלנו היו מזרונים והצפיפות היתה נסבלת, בעוד בבלוק 52 שכבו האסירים על דרגש עץ ארוך 14 אנשים צפופים מבלי יכולת לזוז".
"כשהגעתי לשם, לקח עליי חסות חייל רוסי שמצאתי חן בעיניו והוא דאג לכל מחסורי", סיפר הרב לאו בהתרגשות, "ובכל זאת, משום מה הגיע אלי כעבור כמה ימים אחי וזרק לי מעבר לגדר תפוח אדמה. 'שמור לך מתחת ל-'מטראץ שלך', מתחת למזרון שלך, אצלנו אין מזרון ואני חושש שמישהו ייקח את זה'. 'אבל נפתלי', אמרתי לו, 'אני בסדר, דואגים לי פה, למה שלא תאכל את זה אתה?' נפתלי לא ענה לי רק המשיך להגיע פעם בכמה ימים להביא לי תפוח אדמה, לפעמים גם חצי וביקש שאשמור הכל מתחת למזרון. כילד קטן בכלל לא הבנתי מה הסיבה שהוא עושה את זה. זה היה מאד תמוה בעיניי".
"לאחר השחרור, שאלתי אותו שוב על העניין ואז הוא סוף סוף הסכים לדבר. 'אתה יודע שאנחנו יהודים נכון? הוא אמר, וכיהודים, אסור לנו לאכול חמץ בפסח. כשהגענו למחנה וראיתי את מצב האוכל שם שכלל בדרך כלל פרוסות לחם עבשות, הבנתי שאין סיכוי שנוכל להימנע מאכילת חמץ אם לא נתארגן מראש לכך באמצעות שמירת מזון מתאים. לכן העברתי לך את תפוחי האדמה האלה כדי שיהיה לנו מה לאכול בפסח שלא נצטרך לאכול חמץ".

למה צריך לדבר על זה?

לאחר עדותו של הרב לאו, התפתח שיח מרתק אודות שימור זיכרון השואה בחברה החרדית.
בבסיס נושא זה, עמדה השאלה 'מהי התועלת בידיעת הדברים ובהעלאת הזיכרון?'

על כך ענתה העיתונאית שושנה חן (שנקר) מחברת הספר 'מכתבים לאחות שלא הכרתי' שהשתתפה במפגש ואמרה: " כבת דור שני לשואה, חוויתי בעצמי את המשמעות של הדברים ואני מודעת לחשיבות שבהעברת הידע על מה שהיה ומה שעברו שם התנהלותם והשמירה על האמונה לא רק כידע היסטורי או שמירת זיכרון אלא ככלים להתמודדות עם קשיים בחיינו. הסיפורים והזכרונות, הם כלי מסייע לעתיד. לי זה סייע גם בקורונה וגם היום במלחמה הקשה. במקרה של סיפור משפחתי וגיבוריה בני 'מחתרת הלומדים' שהמשיכו ללמוד תורה בגטו ורשה עד הסוף - אימי ז"ל היתה העדה היחידה ששרדה, הידע והמודעות נותנים לי כלים להעביר לצאצאי על נצחיות לימוד התורה בכל תנאי".

סגן השר אורי מקלב, הממונה על הרשות לניצולי שואה במשרד ראש הממשלה שאחד מעיסוקיו הרבים, הוא הדאגה לרווחת ניצולי השואה, הביא מספר נתונים אודות ניצולי השואה בישראל, מסתבר שבזמן הזה, נותרו כ-60,000 ניצולי שואה בלבד (השר הדגיש כי כולל 'מושפעי שואה', כאלה שהיו בחיים אך לא היו בשואה ממש, ישנם כ-120,000 והמספר 60,000 מתייחס לניצולי שואה פרופר. מ.ו). "מעבר לעצם הקיום של אותם ניצולים שלעיתים זקוקים לתמיכה כספית ולסיוע", אמר השר מקלב, "נודעת חשיבות רבה גם לשמיעת הסיפורים והעדויות שלהם, מהם או מבני משפחותיהם כדי שאנשים ידעו את הדברים. במסגרות כאלה, שאנשים מתאספים במסגרת משפחתית או קהילתית ופשוט מספרים את הסיפור. זה חבל שלא מספיק עושים את זה ויש לזה חשיבות רבה".

במפגשצילום: באדיבות המצלם

במפגש נכחו גם אנשי ציבור מסקטורים אחרים כמו האסטרטג ואיש התקשורת משה קלוגהפט שמוכר יותר מהזירה הפוליטית אך מסתבר שיש לו גם יותר מיד ורגל בהעברת זיכרון השואה.

קלוגהפט, סיפר שבמסגרת 'זיכרון בסלון' הוא אירח אצלו בבית מפגשים בהם מסרו ניצולי שואה את עדויותיהם.

"לא צריך היום להתאמץ יותר מדי כדי להבין כמה זה חשוב", אמר קלוגהפט, "לאחר אירועי השבעה באוקטובר, רואים כמה האנטישמיות מרימה את ראשה בעולם וכמה אנחנו רחוקים מלהיות חסינים מאירועים קשים כאלה.

היום כבר יודעים שבשבעה באוקטובר עצמו, תוך כדי המתקפה, האיראנים כבר התחילו להילחם בזירה התודעתית כדי לטשטש את האירועים הזוועתיים שהיו בעוטף עזה. ואם אנחנו מדברים על זכרון השבעה באוקטובר שקרה רק לפני תשעה חודשים, מה נאמר על זכרון השואה, אירוע שהתרחש לפני שמונים שנה?"

"רופא השיניים הראשון שלי"

זו השנה השניה שבה מתקיים פרוייקט 'זיכרון בבית' בקרב הציבור החרדי ובמסגרתו נערכו כבר מאות מפגשים של עדות והנצחה.

אחד הגורמים הנוספים שמאפשרים את הדבר ונרתמים למענו, הוא ארגון 'גנזך קידוש ה'' בבני ברק, שלמעשה נחשב לארכיון החרדי היחידי שקיים להנצחת השואה.

"כשחשבנו ביחד מתי הזמן הטוב ביותר לערוך את המפגשים הללו", שיתפה הגברת רחל יוד, נציגת הגנזך, "חשבנו שהכי נכון יהיה לחבר את זה לימי בין המצרים, בהם אנחנו צריכים לזכור חורבן שכבר לא נראה למול עינינו. ההלכה היהודית מצווה אותנו לנהוג במנהגי אבלות כדי להנכיח את האירועים האלה בחיינו למרות שעברו כבר אלפיים שנה מאז. מדוע? כי חשיבות הזיכרון הזה עבור העם היהודי. עבור תיקון המעשים וחשבון הנפש הוא גדול מאד ובכוח יצירת התודעה הזו, להביא לתיקון אמיתי ולהתקרבות לעבודת ה' אמיתית. כך גם לגבי זכרון השואה, עלינו להעלות אותו על נס ולהיזכר באירועים הללו כדי להבין שלא לעולם חוסן ושהחורבן הוא דבר שיכול לקרות תמיד והחי ייתן אל ליבו".

המארחים, יעקב ומנוחה שטרן, מבעלי משרד פרסום מימד שנרתמו להנעת הרעיון גם הם ללא מטרת רווח, סיפרו על רשמיהם האישיים כבני הדור השני לשואה.

"נסענו עם חמי ז"ל במונית לרופא השיניים", סיפרה מנוחה שטרן, "הוא לא היה מדבר הרבה על השואה, אבל אז הוא לפתע הבליח ואמר 'את יודעת מי היה רופא השיניים הראשון שלי? מנגלה'. נדהמתי, פחדתי להפסיק אותו כי הוא מעולם לא סיפר את הסיפור הזה, והוא המשיך. 'זה היה אחרי שירדנו מהרכבת כשהגענו לסלקציה. מנגלה עמד שם עם המקל שלו והורה לאנשים ללכת ימינה ושמאלה, לחיים ולמוות. הוא הורה לי ללכת ימינה ואני התנגדתי, רציתי להישאר עם אימי שהופנתה שמאלה. מנגלה קפץ אלי ובעט בפניי בעוצמה ששברה לי שני שיניים. אבל כתוצאה מהבעיטה הזו נדחפתי אל השורה שפנתה ימינה וכך חיי ניצלו. אז מנגלה היה רופא השיניים הראשון שלי..."

"ההורים שלנו שתקו", סיפר יעקב שטרן, "הם מיעטו בדיבור על הנושא ולא כל-כך רצו לספר על מה שקרה להם. הם החזיקו הרבה מבפנים ורצו רק ללכת קדימה. היום אנחנו צריכים לאסוף את מה שיש ולהעביר אותו הלאה לילדים ולנכדים שלנו".

את המפגש חתמה מיכל ליפמן, מנכ"לית שותפה ב'זיכרון בסלון': "ככל שעוברות השנים, זיכרון חורבן יהדות אירופה, שבמהלכו הושמדו שישה מיליון יהודים, הולך ומתרחק מאיתנו. לצערנו, גם הניצולים בעצמם הולכים ומתמעטים. 'זיכרון בבית' לקח עליו משימה להעביר את הזיכרון הלאה אל הדורות הבאים, לצד גבורת הרוח היהודית, ניסי ההצלה ומסירות הנפש. המפגשים נערכים בסלון של אנשים פרטיים שפותחים את ביתם וליבם, במתכונת ביתית שמאפשרת לכל המשתתפים לשמוע, להתרגש ולהתחבר".

זיכרון בביתצילום: באדיבות המצלם

אני כשלעצמי, בזמן שהאזנתי לדברים, עברו בראשי מילות השיר המונומנטלי של אייבי רוטנברג 'זכרונות', שבו הוא זועק 'מה יהא על הזכרונות? האם הם יתפזרו כמו אבק ברוח? ומי יעמוד מול עולם שכעת רוצה להכחיש, איך הם יאמינו למישהו שמעולם לא שמע את קולות הבכי?' ('memories' בתרגום חופשי מאנגלית. מ.ו.) זהו שיר שמדגיש את הצורך בחשיבות של העברת העדות הלאה ואין דבר יותר פרקטי ויעיל מאשר הפרוייקט מחמם הלב הזה שמתקיים כעת שמיישם את הדבר.

בימים אלו, כבר נרתמות מאות משפחות למען המטרה החשובה של העברת זיכרון השואה אל הדורות הבאים במסגרת 'זיכרון בבית' ואם עדיין לא שמעתם על זה, אז הנה עכשיו זאת ההזדמנות שלכם, מעוניינים לארח מפגש עדות או לחילופין להתארח כמוסרי עדות? חייגו 6066* ותוכלו לקבל פרטים וחומרים מסודרים.

ניתן להירשם גם באמצעות הקישור לחץ כאן:

או לשלוח הודעה בווצאפ:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!