העיתונאי בגילוי לב: "זה אחד הימים העצובים בחיי. באמת"

"זה אחד הימים העצובים בחיי. באמת". תחת כותרת זו, מתייחס הכתב הפוליטי של גלי צה"ל ומגיש ערוץ 'כנסת', יובל שגב, למראות שלא נראו בישראל מעולם, פריצה של אזרחים אל תוך בסיסים צבאיים תוך עימות עם לוחמים.  

וכך כותב הלילה יובל שגב ברשתות החברתיות:

לפני פחות מעשרה חודשים חרב עליי עולמי. איבדתי 4 בני משפחה בטבח של 7.10, ועוד כמה וכמה חברים ממעגלים שונים של האזור האהוב בו נולדתי וגדלתי. ידעתי שחיי עומדים להשתנות, בכיתי, בכינו. לא ידענו להכיל, אנחנו עוד לא יודעים היום. 

לפני פחות מעשרה חודשים היה דבר אחד שהחזיק אותי - האמונה שמפה אפשר רק לעלות. הבטחתי שנהיה ראויים, שנבנה למענם. ראיתי את כל עם ישראל מתגייס ומתאחד, אחרי שנה שבה כמעט התפרקנו. ראיתי וידעתי שיכול להיות פה טוב יותר.

התקווה הגדולה הזו התחילה להשחק ככל שעבר הזמן. חזרנו לריב על כל שטות כשמידי יום אנחנו מאבדים את טובי בנינו. נתנו יד כציבור, כתקשורת, וכמערכת פוליטית לפילוג אפילו בין משפחות חטופים ומשפחות שכול. 

לפני פחות מעשרה חודשים, עוד לפני שקברנו את חן, רינת, אלון ועידו - הבטחתי לעצמי שפה אני נשאר לא משנה מה. שאת הבית שלי והמשפחה שלי אני אקים בעוטף. על אפם וחמתם של מי שניסו להשמיד את האזור הזה. ומאז - אני שומע על עוד ועוד חברים שמתכננים מסלול ירידה מהארץ כי הם לא רואים איך יהיה פה יותר טוב.

אני רוצה בכל זאת ביום הזה לנסות לחשוב איך יכול להיות פה טוב יותר. לחשוב מה מנחם אותי ביום בו אנחנו בוחרים להתחיל בסימני מלחמת אזרחים כשכל אויבנו על הגדרות פותחים שמפניות (נטולות אלכוהול), בדרך למלחמה אמיתית.

אני מתנחם בעובדה שמי שעשו בשנה שעברה מדורות על איילון ופרצו לתחנת משטרה - הם קומץ מבין המפגינים הרבים שאכפת להם באמת מהמדינה ושהיו נוסעים לביתם לפני תחילת הבלאגן. אני מתנחם בעובדה שמי שפרצו היום לשני בסיסים צבאיים הם קומץ במחנה הנגדי שדואג גם הוא, באותה המידה, למדינה האהובה שלנו.

אני לא אומר את זה בשביל ההשוואה. אפשר להתחיל לריב על כך שאת הקומץ היום עודדו והובילו בכירי הפוליטיקה, ושהקומץ השני זכה להעלמת עין ועידוד של בכירי המשפט. אבל ההשוואה הזאת לא תקדם אותנו, יקדם אותנו לזכור שמי ששוברים את החוקים פה בסוף הם קומץ. ובעיקר יקדם אותנו לדאוג שהם ישארו קומץ. מיעוט קולני, גדל אמנם, אבל קולני. שמנהיגיו הפחדנים מרוב בייס לא אומרים את דעתם האמיתית עליו.

אני מתנחם מהדור שלי. ומהדור שמעליו. בשנה שעברה דיברתי על הפוליטיקאים והעיתונאים מתחת גיל 45. אלה אותם גילאים שמובילים את הלחימה בעזה, את ההקרבה, את מערך המילואים. אותם אנשים שיודעים להתאחד בשדה הקרב, ולמצוא את המשותף ואת הדרך לפשרות והסכמות. הם הדור שטבוע פחות עמוק בשריטות היסוד של המדינה הזאת. פחות מקופחים מצד אחד, פחות מרגישים שהמדינה שלהם מנגד.

הדור הזה צריך להחליף את הדורות שמעליו בהנהגת המדינה, בהנהגת הצבא, בהנהגת מערכת המשפט. היו מבני הדור הזה גם באנרכיה המופרעת של היום הזה, אבל הם קומץ. אם נשרוד עד שם, עד חילופי הדורות בסגנון הכניסה לארץ המובטחת, יכול להיות פה יותר טוב. ויהיה פה יותר טוב. ואולי נהיה ראויים ונדע להרים את הראש ולבנות בשבילם.

סליחה על ההכללה, וסליחה על הגילנות, והדורות שמעלינו עשו הרבה טוב ועושים עדיין הרבה טוב. אבל זה לא עבד. זה, אולי, מה שמחזיק אותי גם ביום הזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!