אחרי הטבח בצפון: ישראל צריכה תכנית, לא נקמה

12 ילדים נטבחו אתמול במגרש כדורגל במג'דל שמס. אין מילים שיכולות להכיל את הטרגדיה, אין מילים שמתארות את גודל הזוועה. אנחנו מתמודדים עם אויבים ברבריים, אכזריים וצמאי דם.

הדם רותח, ובצדק. מאז אתמול נשמעות שוב ושוב הקריאות כמעט מכל קצוות הקשת, מימין, משמאל ומכל צד להחריב את לבנון, לקרוע את נסראללה, להשמיד, להרוג, לאבד. קונצנזוס, לכאורה.

גם עלי רגשי הנקם אינם פוסחים. אל מול הזוועות, התחושה האנושית הטבעית ביותר היא הזעם והרצון להשמיד, להרוג ולאבד את האויב האכזר - עד שלא יוותר ממנו זכר, למען יראו וייראו. לפחות לטעמי, זה גם המעשה הצודק והמוסרי. 

אבל, אסור לישראל לפעול כך, והתמרון ברצועת עזה, התמרון האינסופי שתכליתו לכאורה לא ברורה - כבר הוכיח: אסור לנו לסכן את חיילינו מבלי להציב יעד ריאלי שבאמת יבטיח את ביטחונה של ישראל לאורך זמן. אסור לנו להביא למותם של חיילים למען הישגים צבאיים טקטיים בדמות פגיעה בתשתיות, שישוקמו בתוך זמן קצר לאחר סיום המלחמה.

אני חושש שיצאנו למלחמה ברצועת עזה מתוך רגשי נקם ופחד. אמנם הקבינט הגדיר מספר מטרות ובהן השמדת ארגון הטרור חמאס והחזרת כל החטופים, אבל עם הזמן התברר שזו לא באמת תכנית ברורה וישימה ובינתיים מדיניות העמימות רק הולכת ומחריפה בחסות הבטחות סרק כמו "ניצחון מוחלט". מה זה אומר? מהו ניצחון מוחלט? השמדת כל מחבלי חמאס עד האחרון שבהם? האם זה ריאלי? או אולי רק השמדת ראשי החמאס? האם זה יבטיח את בטחוננו? ומה אז?

קרוב לעשרה חודשים אחרי הטבח המחריד ביישובי הדרום, נדמה שאיננו קרובים לשום יעד ריאלי שיבטיח את ביטחונה של ישראל. אולי מהטעם הפשוט שאין אחד כזה.

האם יש מישהו שחושב שניתן להשמיד את כל מחבלי חמאס עד האחרון שבהם? האם משהו מהפעילות הצבאית שנעשית כרגע ברצועה, תחזיק מעמד לטווח ארוך? האם חמאס לא ישתקם ויעמוד על רגליו מחדש בתוך שנים ספורות מהיום שכוחותינו יסוגו?

האם נמשיך להחזיק בשליטה ביטחונית ברצועה לנצח ולהמשיך במשחקי חתול ועכבר עם מרצחי חמאס? האם נעשה משהו כדי לנתק את השליטה האזרחית של חמאס בתושבי הרצועה? האם חיסול ראשי חמאס יגרום לאלפי המחבלים להניח את נשקם ולהרים דגל לבן?

מה התכנית? מה זה "ניצחון מוחלט"? מהו היעד שעבורו מוסרים את נפשם טובי אחינו והאם אנחנו בכלל בדרך להשיג את היעד הזה? חוששני שהתשובות אינן חיוביות.

זו הסיבה שאסור לנו לצאת למלחמה בצפון מתוך תחושת בטן ורגשי נקם. לא בלי תכנית אסטרטגית, ברורה, מוגדרת, ישימה, ריאלית. 

כן, אני מודע לכך שהמילים הללו עשויות להישמע קלישאות ריקות מתוכן, אבל נדמה שאסטרטגיה היא בדיוק המילה שחסרה למקבלי ההחלטות בירושלים.

אסור לנו לצאת למרחץ דמים שצפוי להיות קשה לאין שיעור מזה שקורה ברצועה. לא לפני שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להשיג.

האם אנחנו רוצים להשמיד את עשרות אלפי מחבלי חיזבאללה עד האחרון שבהם, האם אנחנו מסוגלים לכך, ומה המחיר? לחילופין, האם יש יעד ריאלי אחר שיכול באמת להבטיח את ביטחוננו כאן?

ולגבי "הרתעה", אני בספק רב אם יש משהו שיכול להרתיע מחבלים שחונכו מבטן אימם למות למען "המטרה הגדולה". וגם אם כן, לכמה זמן זה מחזיק? האם זה שווה את מרחץ הדמים הצפוי? כמה זמן החזיקה "ההרתעה" שאולי השגנו במלחמת הלבנון השניה? הנה אנחנו שוב סופגים מחיזבאללה כ-18 שנים אחרי. מה יעזור לנו עוד סבב ועוד סבב שאין להם סוף.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין בי טיפת רחמים כלפי האויב האכזר, לא על חיזבאללה ולא על חמאס. אין ספק שדינו של חיזבאללה להיות מושמד, אבל אם אנחנו לא מסוגלים להשמיד אותו, האם שווה לסכן את חיי לוחמינו (ואת חיי כולנו) בשביל להרוג כמה אלפי מחבלי חיזבאללה ולגדוע ממנו יכולות שהוא ישקם בחזרה בתוך זמן קצר, האם זה שווה את זה?

גם לי ברור שהמצב הנוראי בצפון דורש טיפול ודחוף, ואולי כל הטור הזה הוא מניפסט פופוליסטי בהיעדר הצעה חלופית, אבל אני מאמין שבדרג המדיני והצבאי מסוגלים לשבת ולהמציא תוכנית אסטרטגית אמיתית שתבטיח ביטחון ארוך טווח בצפון ובדרום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!