הלכה שבועי: איסור יחוד - שומרת על ילדים קטנים בבית

איסור יחוד - שומרת על ילדים קטנים בבית

נושאי השיעור

אופני היתר לאיש ואשה להתייחד בזמן שאחרים נמצאים עמם • ביאור ההיתר בקטנה מגיל תשע שתציל מיחוד • גיל של קטנה שיודעת לספר • בייבי סיטר על ילד בן תשע עם אחיו הקטנים • היתר מיוחד בן אשה לבעלה אפילו בלילה • האם בת יכולה להציל אביה או אמה מאיסור יחוד • רווק עם משרתת אלמנה • בדין מי שעסקיו עם הנשים • הסיבה שבלילה צריך שתי שמירות • זמן שיעור יחוד • יחוד עם אשה לדקה • האם אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה ביחוד

אופנים המותרים

לאחר שראינו היתר לאשה שמתייחדת בזמן שבעלה בעיר. היום נראה עוד כמה אופנים שמתירים יחוד לאיש או לאשה להתייחד ולא נחשוש מאותו יחוד.

אשה וחמותה

בגמ' בקדושין (פא:) נאמר, אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות ועם שתי צרות, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה, עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה.

שונאות זו את זו

מבאר רש''י ההיתר בשתי יבמות, נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תיפול ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה. אשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה, כולן שונאות זו את זו.

מיד תספר על צרתה

ביאור ההיתר על פי מה שלמדנו כבר. דכל האיסור לאיש להתייחד עם שתי נשים, מכיון ששתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה ואף היא תעשה כמותה. ממילא כל זה בסתם נשים, דכיון שאף היא באותו ענין היא לא תספר על חבירתה, אבל שתי יבמות או כלה וחמותה וכו' כל אלו כיון ששונאות זו את זו, ומחכות להלשין אחת על השניה, ממילא מיד שיראו מעשה עבירה ילכו לספר. ולכן כל שיש ביחוד כלה וחמותה או שתי צרות וכו' לא חיישינן לאותו יחוד דודאי לא יגיעו לעבירה.

אינה נוחה להתפתות

בהמשך רש''י מבאר בדין אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה, כלומר יודעת מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק, והיא אינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה, ועדיין לא לבשה יצר, הילכך אין כאן משום דעת קלה, שלא תהא נוחה להתפתות. וממילא אותה אשה לא תעשה מעשה ליד הקטנה ולכן לא חיישינן מאותו יחוד.

יצר אלבשה

במשנה שם (פ:) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהן בקירוב בשר, ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו. בגמ' שאלו מהו הגיל שאם הגדילו כל אחד ישן בכסותו. א''ר אדא בר רב עזא א''ר אסי תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שלוש עשרה שנה ויום אחד. א''ר חסדא לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום אבל בושה לעמוד לפניו ערום אסור, מ''ט יצר אלבשה. מבאר רש''י הכלל דכל שבושה לעמוד לפניו בידוע שיש בה טעם ביאה.

תינוק מבן תשע

הרמב''ם פוסק תינוקת מבת שלוש ולמטה ותינוק בן תשע ולמטה מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה. וכ''פ השו''ע אהע''ז (סימן כב סי''א). 

ביאור ההיתר

וצריך לבאר דאם הילדה בת תשע שנים וכבר יצר אלבשה ומוסרת עצמה לביאה, ודאי אסורה מצד עצמה, ואם היא נמצאת עם בת גדולה הימנה, אינה מצילה מיחוד אלא מוסיפה לאיסור דגם היא ראויה לביאה ונוחה להתפתות. אבל אם היא קטנה מגיל תשע שנים ואינה יודעת טעם ביאה, אינה נוחה להתפתות, ולכן אם היא גדולה מעל גיל שלוש שכבר יודעת טעם ביאה, יכולה להציל אחותה מאיסור יחוד, כיון שאינה מוסרת עצמה לביאה.

דוקא מבינה מהי צניעות

אלא דכל זה היתר זה, דוקא בילדה שמבינה מהי צניעות, כגון ילדה בגיל חמש או שש, דאז אם היא רואה דבר המוזר בעיניה, היא תלך לספר. אבל קטנה מגיל זה, אע''פ שראויה לביאה כיון שאינה יודעת טעם ביאה, לא תועיל להציל מאיסור יחוד, דאם לא מבינה מהי צניעות הרי שלא תספר כלום כי לא רואה שום דבר חריג.

ראויה לביאה אסורה ביחוד

ולכן ילדה מגיל 3 ואילך אסורה ביחוד עם איש כיון שראויה לביאה. קטנה מעל גיל חמש שראויה לביאה ויודעת לספר, היא מצילה מאיסור יחוד לאיש ואשה שמתייחדים עמה. ילדה מעל גיל תשע שראויה לביאה וגם יודעת טעם ביאה, אסורה ביחוד, וגם אינה מצילה אחרות מאיסור יחוד כיון שהיא נוחה להתפתות כשאר כל הנשים.

הכל תלוי בשכל הילד

הישכיל עבדי (ח''ה חאהע''ז סימן כב) אומר דהכל תלוי בשכל הבן ובשכל הבת. אם הם מבינים ענין מהי צניעות באמת, הם יכולים להציל מאיסור יחוד, ואם הם אינם מבינים מהי צניעות אינם יכולים להציל מאיסור יחוד. וכל זה שמבינים מהי צניעות באמת ולא רק שיודעים להגיד צנוע או לא צנוע דזה סתם דיקלום שלימדו אותם. ובדרך כלל גיל זה של הבנה בצניעות, מגיע לילד בגיל חמש או שש, וכיון שכבר יודעים לספר יכולים להציל מאיסור יחוד, וכל זה עד גיל תשע דמגיל תשע הם כבר אסורים מצד עצמם.

בייבי סיטר

יחוד עם קטן או קטנה מצוי מאוד בשמירה על הילדים בערב בבית. ההורים יוצאים ומשאירים בבית נערה ביבי סיטר שתשמור על הילדים. צריך להיזהר מאוד דאם יש ילד בן תשע בבית, אסור לנערה להתייחד עמו בבית. ואם יש עוד אחים ואחיות בבית, מעל גיל שש שכבר יודעים לספר מצילים את האח בן התשע מאיסור יחוד כיון שאם יראו דבר המוזר להם יכולים לספר וממילא לא יגיעו לעבירה.

אשה ובתה

וצריך לדון האם איש ואשה יכולים להתייחד בזמן שנמצא עמהם בן או בת של אחד המתייחדים. וכן נראה מה הדין באח ואחות או שני אחים גדולים שמתייחדים עם אחר, האם יכולים להציל אחד את השני מאיסור יחוד או לא.

אשתו עמו

המשנה בקידושין (פ:) אומרת, לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שתי אנשים, רבי שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו.

ההיתר רק באשה לבעלה

הנה במשנה מצינו שאשה יכולה לשמור על בעלה ולהצילו מאיסור יחוד, ואף כשהם ישנים היא שומרת עליו, כיון שאשה מקנאת לבעלה, ולכן תמיד שומרת על בעלה. אלא דכל היתר זה מצינו רק באשה על בעלה, אבל באשה ובתה, או אב עם בנו או בתו ועוד היתרים כאלה, מנין לנו לחדש.

אשה ובתה אסורים

ולכן החיד''א בשו''ת יוסף אומץ (סימן כו) אומר דאשה ובתה, אינם מצילות האחת את השניה מאיסור יחוד, אלא דרק מי שכתבה הגמרא בפירוש ששייך בהם הצלה מיחוד, כגון כלה וחמותה או שתי צרות וכדו', הם מצילים מיחוד, אבל כל שאר דברים, אב או אם עם בנם, אינם ניצלים מאיסור יחוד. וכן מה שנתבאר במשנה האשה מצילה את בעלה.

בנה ובתה פסולים לעדות

וכן מוכח לכאורה בגמ' בכתובות (כז.) עיר שכבשוה גוים, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ואם יש להם עדים, אפילו עבד ושפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על עצמו. והגמ' שם אומרת דכל ההיתר בעדות עבד ושפחה, אינו אלא בסתם עבד ושפחה אבל עבד או שפחה של האשה, אינם יכולים להעיד. והוא הדין בבנה או בתה שאינם יכולים להעיד על האמא כיון שמחפים על האמא כדי שלא יצא עליה לעז. הנה מוכח שאשה שמתייחדת, ובנה או בתה נמצאים עמה ביחוד, אינם יכולים להציל מאיסור יחוד, כיון שהילדים מחפים על האמא.

יוצאה בראש בניה

אלא שבהמשך דברי הגמ' (שם) אומרת המשנה על רבי זכריה שהעיד על אשתו שלא זזה ידו מידה ולא קיבלו עדותו דאין אדם מעיד על עצמו. ואעפ''כ יחד לה בית בחצירו, וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה, וכל כך כדי להינצל מאיסור יחוד. דבצורה הזו אף פעם לא יהיה אופן שתתייחד עם בעלה לבד.

קושיית הרשב''א

מקשה הרשב''א משמע שכל מעשיה היו על פי ההלכה, והרי מכאן ראיה שבנים יכולים להציל את האמא מאיסור יחוד, והרי אמרה הגמ' לפנ''כ דבן דרכו לחפות על אמו ולכן אינו יכול להעיד עליה שהיא כשרה, וא''כ איך אפשר לומר שהוא יכול להציל את אמו מאיסור יחוד.

ההבדל בין עדות לבין מעשה

מתרץ הרשב''א שיש הבדל בין עדות על האמא, לבין מעשה עבירה. דהרי גבי עדות מדובר שיש חשש שמא הגוים אנסוה, וכיון שאין הילדים רוצים שיצא שם רע על המשפחה, הם רוצים לחפות עליה ולא יאמרו את האמת ולכן אינם נאמנים להעיד. אבל אם נמצא הבן עם האמא ביחוד, ודאי לנו שהאם לא תעשה מעשה לכתחילה ליד בנה או בתה, ולכן אמרה הגמ' שהבנים יכולים להציל האמא מאיסור יחוד. והטעם בזה מפני שבושה לעשות מעשה ליד בנה או בתה. הרי לנו טעם נוסף מדוע ישנה הצלה, דאף אם לא מספרים ומיזה אינה חוששת, מ''מ יש בושה עצמית ולא תעשה מעשה כזה לידם.

רווק עם משרתת אלמנה

וכ''כ בשו''ת מהר''י וויל (סימן נו) בדין רווק שרוצה להביא לביתו משרתת אלמנה שתדור בביתו עם בנה. וסבר לאסור דבר זה כיון שאין דרך הבן להיות תמיד בבית ולכן חיישינן שמא בזמן זה שיהיו הרווק עם האלמנה לבד בבית יעברו באיסור יחוד. הנה מוכח בפירוש דכל האיסור שאין הבן יכול להציל את אמו מכיוון שאינו נמצא תדיר בבית, אבל במקום שהאם נמצאת עם בנה בבית, ודאי לנו שיכולים להציל את האמא מאיסור יחוד.

אפילו עם שלושה אסור

ועוד ראיה יש להביא מדברי הרא''ש שבן מציל את אמו מאיסור יחוד מפני הבושה. שהרי בגמ' אמרו מי שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים. וביארנו דלפי רש''י שסבר דרק בשתי נשים אסור היחוד, אבל בשלשה מותר היחוד עם איש, א''כ חידשה הגמ' מי שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אפי' עם שלושה נשים.

אפילו מי שעסקיו עם נשים

לפי הרמב''ם שפסק שאיסור יחוד באיש זה אפילו עם מאה נשים. ביארנו דברי הגמ' דכוונתה לומר דאפי' מי שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים, דהיתה הו''א לומר דלא נגזור יחוד בגלל צרכי פרנסה וכו', קמ''ל דאף מי שעסקיו עם הנשים, אסור לו להתייחד עמם.

אין אשתו משמרתו

הרא''ש הביא דעת ר''ת דמי שעסקיו עם הנשים אפילו אם אשתו עמו היא אינה משמרתו. כיון שאינו בוש ממנה, דהואיל ויש לו עסקים עם אותם נשים ורגיל בהם, אינו בוש מלעשות עבירה עמם, אף כשאשתו נמצאת שם.

האם בושה ליד בתה

ולפי דבריו אפשר לומר, דאם כל מה שאשתו משמרתו זה משום שהוא בוש מלעשות עבירה לידה, ולמדנו שיש מקומות שאין האיש בוש מלעשות עבירה אף ליד אשתו, אבל בסתם נשים הוא בוש מלעשות עבירה, וא''כ כל ענין שאשתו משמרתו זה משום שהוא בוש מלעשות עבירה לידה, נראה לפי זה נאמר דכל מקום שהאיש בוש מלעשות עבירה, הוא יכול להינצל מאיסור יחוד, וא''כ ודאי שאם בנו או בתו עמו, הם מצילים מאיסור יחוד, כיון שההורים לא יעשו מעשה ליד ילדיהם.

כן פסקו באחרונים

וכ''כ בשו''ת בית שלמה (סימן מח) בשאלה השלישית, האם בת יכולה להציל האם מאיסור יחוד, וסובר שיש הצלה, כיון שהאם לא תעשה עבירה ליד בתה. וכ''כ בספר דבר הלכה בשם החזו''א שכיון שהאם בושה מלעשות עבירה ליד בתה או בנה, אין חוששין ליחוד.

בלילה הדין שונה

אלא דכל מה שראינו היתרים אלו זה דוקא ביום, שהאמא יכולה להינצל מאיסור יחוד כל זמן שבניה עמה. אבל אם היחוד הוא בלילה, הדינים שונים ולא יועיל בת אחת שתשמור על אמה מאיסור יחוד.

אשה מקנאת לבעלה

אומר המאירי בקידושין (פ:) המשנה אומרת בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו, וכל זה דוקא אשה שכיון שהיא מקנאת לבעלה, היא אינה ישנה טוב בלילה אלא תמיד מתעוררת לבדוק בשלום בעלה. אבל בסתם אדם שישן, לא מועיל לו להינצל מאיסור יחוד אלא אם כן יש לו שתי שמירות כגון שני בניו, אבל בן אחד לא יועיל להצילו בלילה מאיסור יחוד.

שתי שמירות בלילה

ומביא הראב''ד בשער הפרישה ראיה מאיסור נדה. שכתוב הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, והביא שתי סיבות לכך. א. כיון שיצרו תקיף. ב. כיון שזה לילה צריך לפחות שתי שמירות. וע''כ בכל לילה צריך שתי שמירות, כדי להינצל מאיסור יחוד.

העיקר כדברי הרמ"א

השו''ע בבית יוסף לא הזכיר את דברי הראב''ד לחלק בין שמירת יום ללילה. בשו''ע לא הזכיר זאת. אולם הרמ''א כתב (סימן כב הל''ה) ויש אומרים דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים וסתם אנשים כשרים הם. אבל אם הם פרוצים אפילו עם י' אסור, וכ''ז בעיר אבל בשדה או בלילה אפילו בעיר בעינן ג' אפילו בכשרים. וכן עיקר.

חושש שמא אחד יתעורר

וצריך לבאר החילוק בין שומר אחד בלילה שלא מועיל לבין שתי שמירות בלילה שכן מועיל. שהרי לכאורה נאמר אם כולם ישנים מה ההבדל בין שומר אחד ישן לבין שתי שומרים ישנים. אלא צריך לומר דבאדם אחד קל להם לראות אם הוא כבר ישן, וכשהוא ישן מיד יעשו עבירה. אבל בשני שומרים ישנים, עד שיראו אחד אם הוא ישן, צריכים לבדוק את השני אם הוא ישן, ועד שילכו לשני, צריכים שוב לראות את הראשון, ותמיד חוששים שמא אחד יתעורר משנתו, ולכן בשתי שומרים לא חוששים שיעשו מעשה.

דוקא בלילה אם ישנים שם

בספר דבר הלכה כותב דמה שאמרנו שצריך שתי שמירות בלילה הכוונה דווקא במקום שידוע לנו שהם הולכים לישון שם, אבל במקום שאינם ישנים בלילה, דינו כדין יום ששמירה אחת מספיקה. דאף שהזמן הוא לילה אולם כיון שאינם עתידים לישן שם לא חיישינן שישנו שם ולכן שומר אחד.

להלכה

להלכה פוסק השו''ע (סעיף יא) תינוקת פחותה מבת ג' ותינוק פחות מבן ט' מותר להתייחד עמהם, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה.

פסק השו"ע

בסעיף י' פוסק השו''ע מותר להתייחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות או עם אשה וחמותה, או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה, מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו, וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה.

מהו זמן יחוד

לאחר שראינו אופני האיסור וההיתר בדיני יחוד נבוא לראות מהו זמן יחוד האסור מן התורה, האם כל רגע של איש ואשה יחד כבר נאסור מדין יחוד.

כדי לבשל ביצה קלה

הגמ' בסוטה (ד.) אומרת בדין אדם שקינא לאשתו. אומרת הגמ' מהו שיעור זה של סתירה, כדי לבשל ביצה קלה, ומבארת הגמ' ששיעור בישול של ביצה קלה זה זמן של גמיעת שלש ביצים רכות.

נחלקו הפוסקים

נחלקו הפוסקים כמה זמן זה. המנחת יצחק (ח''ד סימן צד) היקל מאוד וכתב ששיעור יחוד הוא זמן של 5 דקות והיא קולא יתירה. האגרות משה כתב שיעור יחוד שלש דקות. ונראה לומר דבין שתי דק' לשלש דק, זה זמן של שיעור יחוד הראוי לביאה. וכ''כ בשו''ת להורות נתן (ח''א סו'ס נח) ובספר ילקוט יוסף.

שלש דקות מספיק

פעם הייתי עד באיזה חופה. וראש הישיבה ביקש ממני שאני ילך לחדר יחוד ויעיד על היחוד במשך 10 דקות. שאלתי את ראש הישיבה איך הגעת לעשר דקות מספיק שתיים או שלוש דקות, הוא אמר לי בא נעשה פשרה תעיד על 5 דקות יחוד. ובאמת שיעור זמן יחוד הוא זמן של ביאה, בערך שתיים או שלש דקות.

יחוד לדקה

המהרי''ל דיסקין כותב (בסימן רו) באדם שרוצה להיכנס לבית שיש בו אשה ורוצה לצאת לאחר דקה מהבית האם מותר לו להיכנס לדקה או גם זה אסור. וסבר לאסור משתי סיבות א. כיון שחצי שיעור אסור מן התורה. ב. כיון שחיישינן שמא ישהה יותר ויגיע לזמן של שיעור יחוד.

לא חזי לאיצטרופי

אלא דהיד הדוחה נטויה לומר כמו שכתב הציץ אליעזר (ח''ו סימן מ' פכ''ב) דמה שאסרו חצי שיעור מן התורה, זה דוקא בדבר שחזי לאיצטרופי, כמו אדם שאוכל חצי שיעור נבילה, בזה אמרינן לאסור כיון שאם יאכל עוד חצי יכול להגיע לשיעור שלם, כיון שהחצי הראשון והחצי השני מצטרפים. וכן באדם שכותב אות אחת בשבת אסור, כיון שאם יכתוב עוד אות אחת, ודאי יצטרף לשיעור. אבל זמן ביאה כיון ששהה דקה ולא עשה בה כלום, מה יועיל לו אם ישהה כעת עוד דקה שהרי הדקה הראשונה שלא עשה בה כלום היא נעלמה כבר, ולכן לא אסרינן משום חצי שיעור. אלא דמה שאפשר לומר שנגזור שמא ישהה, ומצד זה נאסור, אבל מנין לנו לגזור גזירות חדשות, ועל כן מי שנכנס דקה לבית אשה, לוקח משהו ויוצא משם, מותר ואין בזה יחוד.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!