הרב שאול יורוביץ': בין המצרים – הילכו אבל ושמחה יחדיו

בימי בין המצרים ובפרט בימים שמתחילת ראש חודש אב אנו מצווים להתאבל על חורבן בית אלוהינו באופנים שונים, הוראה זו מציבה בפנינו דילמה קשה, שהרי לצד זה אנו יודעים שהשמחה היא הבסיס לכל העבודה הרוחנית, וכדברי הכתוב בתוכחת כי תבוא בבואו לבאר מפני מה באו חלילה כל אותן צרות (דברים כח) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", ועוד פסוקים רבים המשבחים את השמחה ומצווים עליה, ואם כן איך עלינו לנווט בין שתי הוראות סותרות אלו, הילכו אבלות ושמחה יחדיו?.

האמת היא שאם נרחיב את הסתכלותנו נראה שעבודת ה' הפנימית בשונה מהעבודה המעשית היא אכן מורכבת ורבת פנים, בעולם המעשה אין האדם מסוגל לבצע שני מעשים שונים בו זמנית אך העולם הפנימי הוא עשיר יותר וממילא מורכב יותר, דיינו אם נציין ששתים מהמצוות התדיריות שבעבודת הלב הן יראת ה' ואהבתו אשר הן רגשות הפוכים זה לזה לכאורה ועלינו להתהלך בשתיהן כאחד. אומנות נפשית נפלאה היא להכיל שכבות רבות בו זמנית וכל הרוצה ליטול חלקו בעבודה הפנימית עליו לפתח מיומנות נפשית זו. 

סיפור נפלא הנותנת גושפנקא להתנהלות כזו בהקשר לשמחה בזמני אבלות מצאתי על מרן החזון איש זצ"ל, מסופר שרוחו הייתה טובה עליו גם בשעה שהוא דיבר מדברים מעציבים וקשים. תלמידיו ששמו לב לכך שאלוהו פעם איך ייתכן כדבר הזה?  תשובתו הייתה מדהימה, הוא אמר להם כך, הרי ירמיה הנביא התנבא נבואות קשות ביותר וכן מגילת איכה שכל כולו יגון ואנחה נכתבה על ידו בנבואה, ועל אף כל זאת הרי נאמר "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה" אם כן נמצא שלמרות שהתנבא באבל ובכי עדיין בפנימיותו הוא היה שרוי בשמחה כלשהי.

ובאמת מפורש יוצא עניין זה מדברי ה"חובת הלבבות" הידועים שהחסיד אבלו בליבו וצהלתו בפניו, ובוודאי אין הכוונה שחסיד זה אין תוכו כברו ומעמיד פנים בעלמא שהרי זהו תמצית השקר כאשר אדם מתנהל אחד בפה ואחד בלב, אלא כוונת הדברים שהוא יודע להלוך בו זמנית בשתי בחינות שונות, האחת פנימית יותר והשנייה חיצוניות יותר.

מכאן עלינו להעמיק איך אכן מוצאים שמחה ומשמעות בתוך מציאות של חורבן, בכדי להבין זאת עלינו לדעת שהבסיס המשותף לכל החטאים אשר בהכרח מובילים לחורבן היא התודעה השקרית של האדם שהוא רחוק מה', הוא מרגיש שכביכול אין ה' בקרבו.

מצאנו זאת בכמה פנים: ב'חטא העגל' המושרש ב'שבעה עשר בתמוז' אמרו ישראל "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" הם חשבו שהשכינה נסתלקה מהם.

ב'חטא המרגלים' אשר היה ב'תשעה באב' הגדילו אף יותר ואמרו "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" כלומר הם אומרים לא רק שעזב אותנו ואינו מתעניין בנו כבחטא העגל, אלא הוא שונא אותנו בצורה אקטיבית, לעומתם עונים יהושע וכלב "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אם כן כל סיפור המרגלים סובב על עיקרון זה. 

אם כן הדרך לתקן את החטא היא המודעות הברורה שהקב"ה שורה בקרבנו בכל עת ואוהב אותנו אהבה ללא גבול, זה משתקף בשלושה עשר מידות הרחמים אשר על ידם סלח ה' לישראל על עוונות חמורים אלה, מידות רחמים אלה מתארים את ההטבה הבלתי מוגבלת של ה', כאשר האדם דבק במידות אלה במודעות מלאה הרי הוא מתקן את שורש החטא כאמור, ובקל יוכל לטפל בפגמים המעשיים שנשתלשלו משם.

ידיעה זו שה' נמצא עם האדם גם בתוך החטא, עוד לפני שמתחיל לשוב ממש, הרי יש בזה תיקון שורשי חטאי העגל והמרגלים כאמור, ומאפשרת לו לשוב בהמשך בחודש אלול.

ספרי הפנימיות אף הולכים צעד נוסף ומבארים שעלינו לדעת שבמצב זה של גלות וחורבן אף שנראה שאנו רחוקים מה' יותר מאי פעם, האמת היא הפוכה לחלוטין דווקא אז הוא הכי קרוב אלינו.

"על ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים, פירוש כל רודפי י"ה, השיגוה, כי הבורא יתברך יוצא לעזר ולסעד לנו, כמו שכתוב אהי"ה אשר אהי"ה, גימטריא כ"א. אלו כ"א יום שבין המצרים אהיה עמם בעזרתם. לכך קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים, כדוגמא ומשל כשהשר יושב בפלטין שלו אז אינו בקל לבוא אצלו מחמת השומרים הסובבים אותו וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו, אבל כשהשר יוצא לדרך קל לבוא אצלו וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה ומקבל אותו בסבר פנים יפות מחמת שהוא בדרך". (עבודת ישראל פרקי אבות(

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!