יתום בן 4: סיקור מטלטל של טרגדיית משפחת גולדמן

הוא אינו יודע מה רוצים ממנו האנשים האלו שבאים עכשיו ללמד אותו סידור. הוא עדיין לא קלט גם את הדברים המבהילים שהם סיפרו לו מקודם ש'אבא עלה לשמים וכבר לא נמצא איתנו', הוא מרים את עיניו התמימות מן הסידור ורואה אנשים מוחים דמעה, מסובבים את מבטם מלהיתקל במבט התמים שלו.

''כשאתה תאמר את המילים האלו בבית כנסת, אבא יסתכל עליך משמים וירווה נחת'' מנסה האיש המלמד להפיג את האוירה, עם מילת עידוד ליתום הטרי בן הארבע.

'אבל מי יוליך אותי לבית כנסת?' מקשה מוישי בחזרה 'אני לא רוצה ללכת לבד לבית הכנסת בלי אבא!'

עיניו השחורות של הפעוט הנבוך נתלות במלמד. 'אתה אף פעם לא לבד, אבא שלך בשמים מלווה אותך בכל מקום שרק תהיה' פולט האיש נבוך. אבל הילד נשאר מבולבל. הוא לא מבין מה זה 'אבא בשמים', הוא רוצה את אבא כאן, חי וקיים, את אבא הגדול והחזק, שיחבק אותו בידיו הגדולות והמגוננות, אחרי כל הדברים המוזרים העוברים עליו היום.

לפני כמה שעות הוא ראה את אמא פורצת ביללה היסטרית ועכשיו מביאים אותו לכאן ומבקשים ללמד אותו 'יתגדל ויתקדש'. 

הוא לא רוצה. הוא רוצה ללכת לאבא, שאבא החזק והאמיץ יגיע וירים אותו על הידיים.

לך תסביר למוישי בן הארבע, שאבא כבר לא נמצא עד לתחיית המתים. אין עוד אבא שיוליך לבית כנסת, ולא אבא שילך איתו מבית כנסת וישאל מה למד ב'חיידר', אין עוד אבא שיחייך, יחבק, יעודד ויחזק, ר' דוד גולדמן התבקש לשמים.

הוא כל כך רך ותמים וחייבים לעזור לאמא שלו לגדל אותו, תורמים כאן עכשיו>>>

ביום רביעי לפני כן ר' דוד עוד הופיע בכולל מחוייך, רענן, ונמרץ כדרכו. בסוף הסדר הוא הגיש 'תיקון' מזונות ולחיים לחברים. ''אני עושה היום בדיקת אמ אר אי (M.R.I.) "לחש ר' דוד לחבריו ברוגע ''שהשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'', הוא לא הבחין בצמרמורת החולפת בגו חבריו כשהוא אמר את המשפט האחרון.

הכל ידעו מה המשמעות המבהילה של הדברים. שנתיים חלפו מאז שר' דוד חלה בפעם הראשונה במחלה הנוראה ל"ע, כאברך בן עשרים ושלש, כשבנסים גלויים הוא נחלץ אז מהמחלה ונחתם שוב לחיים, כשהכל מקווים שיזכה מעתה לאריכות ימים ושנים. בשבועיים האחרונים הוא אמנם התאונן בתכיפות על חולשה ועל כאבים בגב, אך איש לא ייחס לכך משמעות מיוחדת, עכשיו כשהוא דיבר על הבדיקה זה כבר הדליק נורה אדומה. כולם ייחלו והתפללו שהוא יעבור את זה בשלום.

כולם בסביבה של ר' דוד ידעו שאי אפשר בלי ר' דוד. באישיותו החזקה והכובשת הוא היה הרוח החי'ה והעמוד התווך, בכולל, בביהמ"ד, בקהילה, ובכל מקום אפשרי. הוא היה מהגרעינים הראשונים של ההתיישבות החרדית בעיר חריש, הוא שייסד וניהל את ה'תלמוד תורה' של בני היישוב הישן במקום ואת גני הבנים והבנות, וכן את ה'כולל' החסידי, לצד פעיליות חסד רבות ונוספות לסביבה הקרובה והרחוקה.

גם אחרי שהוא אובחן בפעם הראשונה במחלה, הוא לא איבד את התקווה לרגע, ולא חדל מאומה מפעליו הרבים, היה לו ברור שהוא יעבור את זה. גם מתוך מיטת חליו בבית החולים הוא המשיך לעסוק בעסקנות החסד שלו בשידוכים למעוכבי זיווג, בגבורת נפש עצומה.

גם בפעם הזו, אם איש לא היה יכול לתאר לעצמו שר' דוד גולדמן ייעדר מאיתנו, קל וחומר לא ר' דוד עצמו. גם כשלמחרת ביום חמישי נודעו לו תוצאות הבדיקה המרות, שהמחלה חזרה באופן מסוכן מאד, לר' דוד היה בטוח שזה עניין של זמן עד שהוא יעבור את זה, הוא ביקש מהחברים לא לדבר על זה, כדי שהוא יעבור את התקופה הזו בשקט.

זה סיפור טראגי על אלמנה צעירה מאוד ויתומים רכים חייבים לעזור להם עכשיו לוחצים כאן

ביום ראשון הבא הוא נכנס ר' דוד לבית החולים בלוויית בני המשפחה המודאגים כדי להכין את סידרת הטיפולים שעליו לעבור כדי לשוב לבריאות איתנה. ואז, על מיטת בית החולים, קרסו לפתע כל מערכות גופו החלוש.

הרופאים החלו במאבק נואש על החיים של ר' דוד, תוך שכל החברים והמכרים מכבירים בתפילה לשוכן מרומים, אמנם כבר נגזרה הגזירה, וחייו של ר' דוד נגדעו באבם.

ר' דוד הלך למנוחות, שם יאכל צדיק פרי מעלליו הכבירים, כשהוא עוזב לאנחות אלמנה בוכי'ה מלומדת סבל, עם שלשת יתומים קטנים, שמוישי בן הארבע הוא הגדול שביניהם, והקטנה בת פחות משנה כספינה מיטרפת בלב ים, כפשוטן של דברים.

הבית של ר' דוד נשאר עתה בלי אבא, בלי משען ומשענה, בלי מגן ומחסה. ר' דוד היה אבא חזק ואוהב, שהבית נשען עליו לגמרי. עתה הם נשארים לבד. לבד. לבד.

עוד מעט ייגמרו ימי השבעה, ואט אט נתאושש מהכאב הגדול, ונשוב אל שיגרת חיינו, האלמנה תשוב אז בדד אל בית ריק, בלי אבא, עם שלשה יתומים מבוהלים שאין להם על מי להישען. 

צערה של אלמנה זה משהו שאי אפשר כלל לתאר, אך לא נוכל להחזיר את ר' דוד, מה שאנו כן יכולים לעשות זה לגרום שהאלמנה תרגיש כמה שפחות את הכאב הנורא; לא נוכל להרשות מצב כזה שבו בכל פעם שהבית יזדקק לכסף, היא תיזכר שוב בכך שהיא אלמנה, ואין מי שידאג בעבורה. את הדמעות האלו אנו בהחלט יכולים, וחייבים לחסוך!

ר' דוד היה אדם שלא היה שקוע בעצמו, הוא היה אחראי על הסביבה שלו, הוא פקח עיניים על סובביו, עתה עלינו לקחת אחריות על ביתו של ר' דוד. 

ר' דוד עזר לכולם עכשיו חייבים לעזור למשפחתו, תורמים כאן עכשיו>>>