תראו מה ציפי יודקין אחת עשתה למערכת שלמה | ידידיה מאיר

1. אני רוצה לבקש סליחה מציפי יודקין. לא, לא על העוול הנורא שנעשה לה ולמשפחתה בסאגה המבישה סביב נוסח מצבתו של הבן ישראל (הי"ד!). על זה לא אני צריך לבקש סליחה מחילה וכפרה, אלא מערכת הביטחון. הסליחה שאני מבקש היא על זה שכאשר ציפי יודקין יצאה למערכה, הייתי סקפטי. ראיתי אותה מדברת, זועקת, משתמשת במילים קשות מאוד, מאיימת אפילו, וחשבתי שזה קרב אבוד. הרי מדובר כאן בעניין של מדיניות ממשלתית (מקוממת, כמובן. ועוד נגיע לזה בהמשך), שמיושמת במשך שנות דור, אולי עוד מימי בן גוריון, עם השלכות על הנצחתם של אלפי נופלים. אין סיכוי שאישה קטנה, או אפילו גדולה, תנצח את המערכת. מי יכול לנצח מדינה?

מי יכול? ציפי יודקין יכולה. אישה חרדית מכפר חב"ד שלא סופרת את הפוליטיקלי קורקט, שנאמנה לדרך שלה, שפועלת מתוך כאב עצום, אבל לא פחות מזה מתוך גבורה וגאווה יהודית. כמה עצוב לחשוב על אלפי ההורים השכולים, בכל השנים, שהיו רוצים לכתוב ה' ייקום דמו על קבר בנם הקדוש, אבל זה לא קרה. למי יש כוח גם להתאבל וגם לצאת לקרב נואש מול מערכת שרירותית?

2. חלפו כבר כמה ימים מאז שהסיפור הזה נגמר, אבל ראוי להתעכב עליו. זה לא אירוע נקודתי, של נופל אחד, של אמא אחת, של מצבה אחת. בראש ובראשונה הוא מלמד על החרדה הגדולה של מערכת הביטחון מכל עניין שקשור למה שנוהגים לכנות בסלידה "משיחיות". כי בעצם, מה הבעיה בשלוש המילים העתיקות "ה' ייקום דמו"? נקמה? אבל ה' הוא זה שייקום, לא 'לה פמיליה'. ובמי הוא ינקום? באויבים הרצחניים שלנו ששפכו את דמו של החייל שקבור פה מתחת למצבה. זה מצוין, לא? אז זהו, שמתברר שלצבא ההגנה לישראל יש בעיה עם זה. דם, נקמה, אלוקים. עזבו אותנו מזה.

המאבק על אזכור שם שמיים בבתי העלמין הצבאיים התחיל כבר בראשית ימיה של המדינה, כאמור. משרד הביטחון אימץ את הנוסח החילוני שכתב ברל כצנלסון לנופלי תל חי, "יזכור עם ישראל", ולא "יזכור אלוקים". הנוסח הזה פורסם בספר הזיכרון הרשמי לחללי מלחמת השחרור. במאמר שכתבה ד"ר אילנה שמיר מהיחידה לתיעוד מחקר היסטורי במשרד הביטחון היא מספרת: "הנוסח עורר את זעמו של הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן. הוא טען שיש בו 'סילוף זדוני' בכך שהושמט ממנו שם אלוקים. 'אבקש להוציא את הדף הזה מן הספר ולהחליפו בנוסח המקודש, כי הדבר פוגע קשות גם בהורים הרבים של קדושינו-גיבורינו. אני הוצאתי את הדף הזה מתוך הספר ששלחתם לי'".

3. להערכתי, היום צמרת צה"ל מפחדת הרבה יותר מאזכור שם שמיים מאשר בימי הרב גורן. תקראו את האיגרות של הרמטכ"ל. תשאלו את עופר וינטר, ה' ייקום דרגתו.

ולמה צה"ל פוחד יותר? כי שם שמיים נוכח הרבה יותר. כולנו רואים את זה בסרטוני הלוחמים, בתפילות, בשירים, בספרי התורה, בציציות, בשופרות. אבל שימו לב: את התיעודים המאוד מרגשים האלה לא מוציא דובר צה"ל. להפך, דובר צה"ל מנסה להסתיר את הרוח הגדולה של לוחמינו. לפני כמה חודשים הוא פרסם תמונה של לוחמים מאוגדה 98 בתום מבצע מוצלח בחאן יונס, תוך טשטוש הפאץ' הנפוץ בימים אלה בצה"ל עם המילה "משיח" שהיה על זרועו של אחד מהם.

אבל אי אפשר לטשטש את המציאות. האמת עולה מהשטח באמצעות סרטוני ווטסאפ שמצולמים על ידי החיילים וכל עם ישראל, בארץ וגם בחו"ל, מתחזק מהרוח האמונית והמשיחית של לוחמינו (וחכו חכו, זה עוד לפני שנכנסה לצה"ל מסה גדולה של חיילים חרדים). הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אז מי יכול עלינו?

4. ועוד שתי זוויות חשובות בסיפור המכונן הזה, שאינן קשורות במערכת הביטחון אלא באישה הגדולה שעמדה מולה.

הזווית הראשונה: ציפי יודקין היא אישה חרדית. בעידן שבו חלק עיקרי בהסתה ובהפחדה מהחרדים והדתיים עוסק ב"הדרת נשים" וב"סיפורה של שפחה", ראה עם ישראל את כוחה ואת עוצמתה של אישה חרדית. כל מי שקצת מכיר את הציבור החרדי נתקל בנשים מהזן הזה של "חגרה בעוז מותניה". אני לא נכנס כרגע לדיון בשאלה מהו תפקידה של האישה ומהי עוצמה נשית, האם קריירה או גידול דורות ישרים מבורכים או שניהם גם יחד. אני רק מציין שהציפי־יודקיניות האלה, שמנהלות ביד רמה את משפחתן ברוכת הילדים (ועל הדרך את העולם), משאירות אבק גם לפמיניסטיות הגדולות ביותר, למניינן. והן עושות את זה בפשטות ובטבעיות. בלי להרוס את השפה העברית עם אותיות וסימני פיסוק חדשים.ות. ואפילו בלי לקרוא לבעל שלהן "האיש שלי".

והזווית השנייה שנוגעת לזהות של יודקין ורלוונטית מאוד לנושא, היא החב"דנקיות שלה. השבוע מלאו 30 שנה לפטירתו של הרבי מלובביץ' זצ"ל. הרבי הרבה לדבר על המושג "גאון יעקב". כלומר, לפעול מתוך עמדה תקיפה, לא מתפשרת, בטוחה, גם כשאתה עושה דברים לא פופולריים. לדאוג לשלמות הארץ ולא לוותר על אף שעל, ללכת עם מגבעת וציציות בחוץ באמצע מנהטן, להציע ליהודי שאתה רואה ברחוב להניח תפילין.

וכמובן, הרבי לימד את חסידיו ואת חסידותיו להיות שליחים. ושליח זה לא רק מי שהוא שליח רשמי שמפעיל בית חב"ד. שליחות זה תודעה. אתה יכול, כמו ציפי יודקין, לנהל עסק של ציוד לגני ילדים ('יודקה', זה שם העסק, למקרה שאתם צריכים משהו), אבל אם ההשגחה שמה אותך בסיטואציה מסוימת, אתה מבין שאתה לא שם במקרה, ולא שם לבד, אלא בתפקיד. ויודקין נכנסה לתפקיד הזה בכל העוצמה, למרות שהיא לא הייתה רגילה עד לאותו רגע לאור הזרקורים. זו השליחות שלה עכשיו. להילחם ללא פשרות על המושג היהודי הקדוש "ה' ייקום דמו". קודם כול בשביל הבן שלה, אבל גם בשביל אלפי נופלים אחרים, ה' ייקום דמם.

אני חוזר רגע לנקודה של "גאון יעקב", כי זה משהו שנדמה לי שאפשר ללמוד מהחב"דניקים ומאוד בלט בהתנהלות של יודקין בפרשה. היא לא באה להיות מקף מחבר. היא לא ממלכתית (לא במלעיל ולא במלרע). היא לא רצתה שיאהבו אותה. היא לא ניסתה שכולם יבינו אותה. היא לא חיפשה אחדות, היא חיפשה צדק. בכלל, אני מכיר אנשים שמתנסחים ביותר עדינות ממנה. אבל הם לא מנצחים את העוולות של מערכת הביטחון, או של כל מערכת אחרת.

ואולי אני כותב את כל זה בעיקר כי אני רוצה שיהיה לי, ולכולנו, לפעמים אומץ כזה, לא לראות בעיניים ופשוט לזעוק מול עוולות ומול מציאות בלתי נתפסת. זה כבר נהיה פיקוח נפש. הלוואי שנהיה קצת יודקינים.

5. אחרי שהפרשה הסתיימה בניצחון (מוחלט!) של משפחת יודקין, חזרה ציפי אל חייה הפרטיים, אל העסק, אל משפחתה מרובת הילדים והנכדים, וכמובן אל השכול האישי. אבל אני מוצא את עצמי חולם שהאישה מהכפר תשוב ותפציע ותעשה סדר בעוד פרשות מקוממות כאלה, שלצערנו מתרגשות עלינו חדשות לבקרים. מין פרויקטורית שמוקפצת לטפל בסוגיות שכולנו עומדים מולן ומשתגעים - אבל שומרים על נימוס ולא שוברים חלילה את הכלים: למשל, הנחיות הפצ"רית בעניין הפתיחה באש על רוצחים שאינם שייכים רשמית לחמאס. למשל, התפריט המזין של מחבלי הנוח'בה. למשל, מימון ההגנה לאותם מחבלים. למשל, השחרור המקומם של מנהל בית החולים שיפא. נראה לכם שהיא הייתה נותנת לזה לקרות? או ההמלצה לחקור את בן גביר על "הסתה" בגלל מה שאמר על תושבי עזה. שלא לדבר על החקירה המשפילה של גיבור ישראל, סער אופיר, ועוד גיבורים שיצאו להגן בחירוף נפש בשמחת תורה ומצאו עצמם נחקרים בהוראת הפרקליטות. כן, מול עמית איסמן אני רוצה את ציפי יודקין. ראש בראש.

והרשימה עוד ארוכה ומרתיחה ומתסכלת. אני רוצה אותה גם מול דובר צה"ל וההתבטאויות התבוסתניות שלו. ציפי יודקין יודעת לנצח רעיון. וגם מול הנאום הפוליטי־מדיני של יהודה פוקס השבוע, שהתמקד באלימות המתנחלים (!). ציפי כבר תראה להם מה זה. ידע כל מפקד שהפקיד את גורלו בידי אם עברייה.

לפני כעשר שנים זכינו להתארח לסעודת שבת בביתו של רבה של באר שבע, הרב יהודה דרעי, שהלך השבוע לעולמו בגיל 66. הרבה הספדים מרגשים שמעתי השבוע בהלוויה הגדולה שיצאה מפתח ישיבת פורת יוסף. דיברו שם על גדלותו בתורה, על ההתמודדות שלו עם קשיי הילדות בפנימיות כבן למשפחת עולים ממרוקו, על הרבצת התורה ועל העמידה על משמר ההלכה בבאר שבע, על הספרים הרבים שכתב, על המשפחה המפוארת שזכה להעמיד ביחד עם הרבנית מרים תבדל"א. והכול נכון כמובן. אבל אנחנו זוכרים מהשבת ההיא גם את ההומור הנפלא, את הסיפורים העסיסיים על הרב עובדיה יוסף ועל יצחק נבון, את הלבביות. והזיכרון הכי חזק שלנו מאותה שבת קסומה, הוא של כבוד הרב הראשי של באר שבע עומד בראש שולחן השבת – עומד, לא יושב – ומוזג לנו ולילדינו עוד ועוד מנות. אני כותב "מוזג" כי זאת המילה שבה הוא השתמש. למזוג לכם עוד חמין? עוד בשר? עוד סלט? עוד ועוד ועוד. עד שכאבה לנו הבטן מרוב מזיגות ומרוב צחוק.

ימים ספורים לפני שהוא אושפז הייתה לי הזכות לפגוש אותו על בימת ישיבת מרכז הרב, בעצרת המסורתית לציון יום ירושלים. הוא עלה לבמת הרבנים בקושי רב, ממש היה צריך לעזור לו, אבל אחרי שקראתי לו לדבר הוא התמלא בכוחות ונתן דרשה עסיסית עם כל החן ומאור הפנים שלו: "מוריי ורבותיי, אחיי ורעיי היקרים, בני הישיבה המסולאים מפז. העצרת הזאת כשמה כן היא 'עצרת הודיה מרכזית'. כבני תורה, במקום של תורה, אתם יודעים להודות, להלל, לשבח ולפרסם את ניסיו של הקדוש ברוך הוא.

"יש תופעה מעניינת שאף פעם לא הבנתי. הרי במלחמת ששת הימים כולם התרגשו. הייתה התרוממות רוחנית בכל העם על כל פלגיו, חילוניים ודתיים. היו כותרות בעיתונים 'מאת השם הייתה זאת היא נפלאת בעינינו'. איזו התרוממות. אנשים ראו את נס ההצלה עין בעין, מי מילל ומי פילל. איש לא האמין שבתוך כמה ימים הקדוש ברוך הוא יביא לנו כאלה ניסים. לא רק שניצלנו, אלא גם חזרנו לירושלים עיר הקודש, לשריד בית מקדשנו.

"אבל בואו נראה מה קורה היום: מי מתרגש עדיין מהיום הגדול הזה? בני הישיבות, אתם בני התורה, לומדי התורה, קובעי העיתים לתורה, וגם שומרי המסורת המתפללים המאמינים בה', המצפים לישועה בכל יום. אבל ככל שיותר רחוקים מן התורה – הנס התפוגג. ההתרגשות כבר לא קיימת. הם כמעט ולא מציינים את היום הזה. אני לא רוצה לדבר על אלה שרוצים לחזור אל הגבולות שהיו לפני המלחמה, עפרא לפומייהו. רבותיי, איך שומרים את ההתרגשות, את תחושת הכרת הטוב על הנס הגדול? 'מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי השם'. רק מי שחכם יודע לשמר את כל אלה. למה? כי הוא יודע להתבונן. אדם כזה יכול בהתבוננות שלו להגיע לדרגה שהוא כל יום רואה ניסים.

"להתבונן. להבין דבר מתוך דבר. להבין שמה שיש לנו היום הוא המשך של הניסים הגדולים שהיו אז. זה רבותיי המעלה של בני תורה, של המחוברים לתורה, שיודעים להתבונן בחסדי השם, ולהודות יום יום בכל תנאי ובכל מצב. ואנחנו כאן בבית המדרש הזה, ישיבת מרכז הרב, המקום הנכון ביותר להודות להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שכשם שהתקיים בנו: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', נזכה להמשך: 'ותשכון בתוכה כאשר דיברת' במהרה בימינו, אמן".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!