כמו בשואה: המשפחה הסתתרה בעליית גג וניצלה מהטבח

במשך 11 שעות הסתתרו חרידה קליימן, בעלה ליאור, והילדים הילי (13) ואידן (16) בתוך הבוידם הקטן בקיבוץ חולית, כשמסביב לבית מסתובבים מחבלי חמאס חמושים, רוצחים את השכנים ושורפים את בתיהם.

בני המשפחה התפללו לנס ובמקביל התחילו להיפרד מקרובי משפחה. לא במקרה הסיטואציה הזו הזכירה להם זמנים אחרים שבהם משפחות יהודיות הסתתרו בעליית הגג בלי אוכל ועם מעט מים, כשבחוץ משתולל טבח.

האם סיפרה למתן צורי באתר Ynet כי אלה היו שעות של שואה. "שעות שבהן הבנתי שלא נשאר לנו הרבה זמן לחיות".

בעלה ליאור סיפר: "אני לא יודע להסביר, אבל איפשהו בתת-המודע שלי תמיד חשבתי שעליית הגג שלנו היא מקום מסתור מצוין אם חלילה נצטרך. לא חשבתי שיום אחד באמת נסתתר שם". חרידה הוסיפה: "אני תמיד חששתי מפלישה של מחבלים לקיבוץ וחשבתי על הבוידם שלנו כאופציה טובה למחבוא, אבל לא ממש התעסקתי בזה".

בבוקר 7 באוקטובר הם התעוררו כמו כולם למשמע האזעקות. "אחרי כמה דקות ניגשתי למרפסת שמוסתרת בווילון, ופתאום שמעתי דיבורים בערבית. הסטתי את הווילון ולא האמנתי למראה עיניי: בערך עשרה מחבלים חמושים מסתובבים בדשא מאחורי הבית. אמרתי לליאור ולילדים שחייבים להסתתר כי יש מחבלים בחוץ".

היא סיפרה לווינט כי בתושייה שהיא לא יודעת להסביר עד היום, היא החליטה לא להסתגר בממ"ד, שהפך למלכודת מוות עבור רבים מתושבי העוטף "תעלו לבוידם", לחשה למשפחתה.

הילי טיפסה לעליית הגג בעזרת כיסא, וליאור ואידן החזיקו בדפנות והרימו את עצמם פנימה. "חשבתי גם אני להיעזר בכיסא. אבל פחדתי שאם המחבלים ייכנסו הם יראו את הכיסא מתחת לפתח ויבינו שאנחנו בפנים. החזרתי את הכיסא למקום, לקחתי בקבוק מים, סכין וקופסת סיגריות, ליאור ואידן משכו אותי למעלה וסגרנו את דלת העץ", שחזרה.

ב-Ynet דווח כי מתוך 15 נרצחים בחולית, 11 היו שכנים של משפחת קליימן, "הבנתי שאם הם יפרצו לבית ויראו שאין אף אחד בחדרים או בממ"ד הם פשוט יעזבו, אז השארתי את הדלתות פתוחות", שחזרה חרידה. "היה לנו רק בקבוק מים אחד שנגמר תוך שעה. אוכל לא היה לנו בכלל. הילדים היו מבוהלים. לא הוצאנו מילה מהפה במשך כל הזמן שהיינו שם".   

הרעיון של חרידה הציל את חייהם של בני המשפחה. ההסתתרות בעליית הגג, השקט המוחלט והאורות הכבויים גרמו למחבלים לחשוב שהבית ריק ולפסוח עליו. "אחרי 11 שעות הגיעו כוחות צה"ל ואמרו לנו שאפשר לצאת. בהתחלה לא האמנו שאלה באמת חיילי צה"ל כי בקיבוץ הוציאו הודעה שחלק מהמחבלים מחופשים לחיילים. בסופו של דבר כוח של שלדג חילץ אותנו". 

בני המשפחה ביקרו בבית כמה פעמים מאז, ובימים אלה הם אורזים לקראת המעבר לשכונה הזמנית שבנו לחברי חולית בקיבוץ רביבים, אבל הבוידם נשאר סגור ומסוגר. אתמול בפעם הראשונה הם אזרו אומץ, פתחו את דלת העץ ועלו לתוך החלל הצר שבו צפים כל הזיכרונות מאותן 11 שעות בין חיים למוות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!