בני התורה לא חייבים תשובות לאף אחד | דעה

השנה היא שנת ב' אלפים רנ"ה, השנה בה נפטר יעקב אבינו. הגמרא כותבת שכשהגיע מסע ההלוויה של יעקב אבינו אל מערת המכפלה, בא עשיו אחי יעקב, ולא נתן שיקברו את יעקב במערת המכפלה, כי לטענתו המערה שייכת לו. 

התחיל להתפתח דין ודברים מי צודק ומי לא, והיה נצרך שנפתלי קל הרגליים, ירוץ להביא ממצרים את שטר המכר על מערת המכפלה כדי להוכיח את הבעלות על המקום.

מגיע חושים בן דן שהיה חרש, ולא שמע את הדין ודברים שהיה בין עשו לבני יעקב ולא הבין מדוע הקבורה מתעכבת, וכשאמרו לו את סיבת הדבר, כעס נורא ושאל, עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים, יהיה מוטל יעקב בביזיון? מיד נטל מקל וערף את ראשו של עשיו.

השנה היא שנת ה' אלפים תשפ"ד, עשיו הוא חוק הגיוס, וכולנו מתווכחים האם צריך לגייס את בחורי הישיבות, או לא, האם 3000 מספיק או יותר ובאיזה מתכונת, מסלול כזה או אחר, ובזמן שהפוליטקאים מחכים ש"נפתלי" יחזור עם שטר המכר (הצעת חוק), תורה מוטלת בבזיון, וכבוד התורה, הרבנים ובחורי הישיבות נהפכו ללעג וקלס. 

הוויכוח הזה הביא אותנו לנקודת מוצא שקודם כל גיוס אחר כך תורה. הדיונים בבג"ץ ובמסדרונות הכנסת אפילו לא נוגעים בחשיבותה של התורה קודם כל לפני הכול.

המפלגות החרדיות בעת הזו לא צריכות לעזוב את הקואליציה, להם יש את החובה הציבורית לשאת  בעול תחת האלונקה, הרי הם שלוחי דרבנן, הם פוליטקאים, אבל אנחנו כציבור מעולם הונהגנו על ידי גדולי וחכמי התורה, לנו יש לנו הנהגה ברורה. יש לנו דרך, יש לנו תורה אחת ואמת אחת, הקול שלנו הוא זה שצריך להישמע, אנחנו צריכים להיות חושים בן דן. לקום ולצעוק, "הלוווו קודם כל התורה!  אחר כך נדבר".

כותב בצער רב, אליהו אוחיון.

ואני כן עשיתי צבא.

אליהו אוחיוןצילום: באדיבות המצלם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!