לא אשכח את הרבי שהפקיר את גופו לעבודת השי"ת | טור פרידה

ליל שבת קודש פרשת עקב תשפ"ג. השעה 2:30 לפנות בוקר. צומת הרחובות בר אילן – עלי הכהן, ירושלים עיה"ק.

אני עושה את דרכי לכיוון בית האכסניה (בימי 'בין הזמנים' רבים הם תושבי חיפה הנודדים ירושלימה) ומרחוק אני מזהה קבוצת אברכים מתגודדת סביב מישהו. אני מתקרב קצת יותר ומגלה את כ"ק מרן אדמו"ר מקאסוב זצוק"ל יושב על כסא פלסטיק בקרן זווית של הרחוב, מסביבו כשני מניינים של אברכים המזמרים ניגוני שבת.

היה בסיומו של השולחן הטהור אותו ערך הרבי זצוק"ל בכוחותיו האחרונים, בבית המדרש דחסידי וויזשניץ ברח' אדוניהו הכהן.

מנהג של קבע עשה לו הרבי זצוק"ל מידי שנה בשנה בימי הקיץ, לחון את פני עיר הקודש והמקדש, שם איווה למושב לו בשעות הערב והלילה ברחבת שריד בית מקדשנו, בעבודת קודש טמירה ונעלמה שעות ארוכות אל תוך הלילה, כאשר מפעם לפעם הוא ניגש אל אבני הכותל המערבי בהתרפקות נפשו ההומה אל בוראה, כי טוב יום בחצריך מאלף.

גם בשנה האחרונה, תשפ"ג, לא וויתר הרבי זצוק"ל על נסיעתו הקבועה לארה"ק בחודשי הקיץ. רבים הרימו גבה, המה ראו כן תמהו: וכי בכוחותיו הדלים בעקבות המחלה הקשה המקננת בקרבו רח"ל, מסוגל הוא לעשות את הדרך הארוכה הזו מהתם להכא? אבל, המציאות גברה על כל דמיון. הרבי זצוק"ל אכן הגיע לירושלים עיה"ק כדרכו, אך לא זו בלבד, גם לא וויתר על התפילות הנלהבות ועריכת השולחנות כאשר היתה באומנה אתו, כאילו לא אירע מאומה.

כך מצאתי את הרבי זצוק"ל יושב על כסא פלסטיק, עושה את דרכו חזרה מבית המדרש לבית האכסניה במתחם שנלר, מרחק לא מבוטל לאדם רגיל, על אחת כמה וכמה ליהודי חולה ותשוש נטול-כוחות, שהפקיר את גופו למען עבודת השי"ת וביותר למען קדושת השבת שבערה בקרבו ביקוד אש מופלא. אך שום דבר גשמי יכול היה למנוע את הרבי זצוק"ל לעשות את הדרך הארוכה כדי לשבת עם יהודים בשבת אחים בליל שבת קודש, לזמר שירות ותשבחות, ברן יחד כוכבי בוקר.

מאז אותה שבת שבע ברכות של בנו מחמדו יבלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר הרה"צ רבי מנחם מענדיל דוד שליט"א - ממשיך דרכו בקודש לתפארה, בחודש כסלו תשס"ד, שנערכה בקריית מלך רב רמת ויז'ניץ חיפה, נכרכה נפשי אבלחט"א אחרי דמותו המופלאה של הרבי מקאסוב זצוק"ל. נער צעיר הייתי אז, בן ט"ז שנים, ואת מראות האלוקים בתנועות ידיו הלוהטות באמירת ז' הקולות ב'מזמור לדוד הבו לד' בני אלים' בקבלת שבת, אי אפשר לשכוח. בפרט שזכיתי לראותו בעבודת הקודש עוד פעמים רבות במשך השנים, בהגיעו לירושלים עיה"ק בימי הקיץ בכל שנה.

תיתי לי שזכיתי במתנת שמים לשאת חן וחסד לפני הרבי זצוק"ל, אשר קירב אותי בימין צדקו וכמה פעמים הביאני המלך חדריו, בשיחות יקרות ומעמיקות בכבשנה של תורת החסידות הצרופה, אותן העניק במאור פנים ובחפץ לב ל'המבשר תורני' במשך השנים. כמה פעמים אף החמיא בעין טובה ויפה, ונתן לי חיזוק ועידוד להמשיך לכתוב מאמרים וספרים העולים על שולחן מלכים.

לא אשכח את המחזה שנגלה לפניי באחת הפעמים, בהגיעי לבית האכסניה בירושלים עיה"ק לשוחח עם הרבי זצוק"ל. יושב היה בסלון הבית, טלית-קטן של צמר על גופו ונעלי-בית לרגליו, כיפה ויז'ניצאית על ראשו, וכל-כולו רכון על ספר 'עשרה מאמרות' להרמ"ע מפאנו, בלי שיבחין בהגעתי ובכניסתי לסלון. מחזה רב הוד זה ילווה אותי עוד שנים רבות, לזכרון נצח מאותו צדיק וקדוש שהאיר את עולמנו באור יקרות.

בהיותי בארה"ב בחודש חשון תשפ"ג, זכיתי לשמוח בשמחתו של צדיק, עת הוביל תחת החופה את בן זקוניו בקול צהלה ורינה. באותם ימים, איש לא פילל כי זוהי השמחה האחרונה בה יוכל הרבי זצוק"ל להשתתף במלוא הדרו ולפזז בכל כוחותיו.

אחרי ברכת המזון, חישבתי דרכיי לחזור לבית האכסניה מפני השעה המאוחרת, אבל אז ניגש אלי ידיד נפשי, אלופי ומיודעי, כ"ק מרן אדמו"ר הרה"צ שליט"א ולחש לי: "אם ברצונך לראות ריקוד 'מצוה טאנץ' מהו, כדאי לך להישאר", ואז הוסיף: "לא תתחרט על זה".

אכן, נשארתי באולם עד אשמורת הבוקר ונוכחתי לראות את ריקודו המופלא לפני הכלה עד כלות הכוחות הגשמיים, כאשר קרוב למחצית השעה רקד בכוחות על-טבעיים, ויהי המקום לחרדת אלוקים.

לא זו בלבד שאיני מתחרט על-כך שנשארתי, אני מודה להשי"ת על הדעת שניתנה בי באותו רגע, להחליט ולהישאר.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'