הלכה שבועית: טעם בכיסוי ראש לאשה נשואה ודין חדר יחוד

טעם בכיסוי ראש לאשה נשואה ודין חדר יחוד

שיעור מיוחד

היום (שיעור שנמסר בבית המדרש בחג השבועות תשפ''ד) זה שיעור מיוחד בעניין הפאה נכרית, ברוך ה' יש התחזקות גדולה מאוד בציבור בענין זה ובפרט בזמן הזה. בכל אופן נבוא לדון האם יש מקום להתיר לאשה נשואה לצאת עם פאה נכרית לרה"ר ללא כיסוי מעל הפאה ממש כבתולה בשערה. וכן נראה מאימתי מתחיל חיוב הכיסוי, האם מיד תכף אחר החופה או עד שיתייחדו, ומהו יחוד לענין חיוב זה.

דת משה או דת יהודית

בכתובות (עב:) תנן ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו דת משה, מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה. ואיזו דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק וכו'. ופירשו הראשונים [הרא"ש והמאירי] דכל דבר שהיא מכשילתו והוא מדאורייתא הו"ל דת משה, אבל בדבר שאינה מכשילתו אלא היא העוברת על האיסור ויש בו משום חשש זנות ופריצות הו"ל דת יהודית, וגם צ"ל דאין הוא דאורייתא.

קלתה דת יהודית

ובגמרא הקשו דיוצאה וראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע הכהן את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש. וע"ז השיבו דמדאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור.

טעם לכיסוי הראש בנשואה

וטעם הדבר שהתורה אמרה לכסות שער הנשים הנשואות לא התבאר להדיא בגמרא, אולם מצאנו בראשונים טעם לדבר. דהריטב"א (בכתובות שם) כתב משום דפריצות היא לאשה לצאת בגילוי הראש, וכ"כ תרומת הדשן (סי' י') דמשום פריצותא דגברי צריכה האשה לכסות את שערה. וכ"כ הלבוש (אהע"ז סי' כ"א ס"ב) ולא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק שזה הוא פריצות לאשה. אך עדיין לא התבאר מה הפריצות בזה.

נוי מיוחד בשיער

ומסתבר לומר דפריצות הוא היפך מצניעות, דאם מכסה את ראשה הרי זו מידת צניעות כלומר שאינה מובלטת בשוק אלא מכוסה ומוצנעת וכך אין הגברים מסתכלים עליה, אבל אם היא פרועת ראש הרי זה היפך הצניעות, דהיינו שבזה היא מבלטת את עצמה ומושכת אחריה הגברים לעבירה. וע"כ צ"ל דבשיער יש נוי מיוחד ולכן הוא מושך, דאם לא כן, מדוע לא אמרה התורה שאשה נשואה תכסה כפות ידיה ורגליה, אלא ודאי דרק דבר שיש בו משום גירוי אסרה תורה לאשה נשואה לילך בגילויו ברה"ר.  

ראיה מרש''י

וכדבר הזה מבואר באר היטב בדברי רש"י (כתובות שם ד"ה אזהרה) וז"ל: מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה, כמו שעשתה 'להתנאות' על בועלה וכו' עי"ש. הרי שהיא גילתה בפניו את שערה כדי להתנאות בפניו, לפיכך גם הכהן מגלה את שערה, ומבואר דגילוי השיער יש בו משום נוי, והנוי הזה מושך אליה את האחרים שיביטו בה.

לבתולה מותר

אך אם היא בתולה, בזה אין לנו ולא מידי, דאדרבה צריכה היא להתקשט כדי שתנשא, והואיל ועל ידי זה תבוא להינשא בהיתר, מותר. אבל הנשואות מדוע צריכות עוד למשוך אליהם את הגברים, הלא כבר נשואות הן, ומדוע מתנאה לפניהם, אלא ודאי דפרוצה היא.

תכשיטים אינם אסורים

וא"א להקשות א"כ אין היתר לכל אשה לילך עם תכשיטים ודברי נוי, דמאי שנא משערה הגלוי דאסרנו עליה. זה אינו, דהתורה גילתה לנו דוקא בשיער, וכנראה שיש בו נוי מיוחד יתר על תכשיטיה, מה שאין כן בשאר הדברים ולכן אסרה תורה את השיער דוקא.

שיער מוסיף תואר לאדם

ודבר זה יבואר בביאור יתר ע"פ דברי החינוך (מצוה שע"ד) שכתב שהשיער מיפה את תואר האדם. עי"ש. א"כ השיער מוסיף נוי ויופי לאשה עצמה, ולפיכך אמרה תורה דדוקא רווקה יש בה טעם וצורך להתנאות, כדי שתנשא. אבל נשואה אין בהתנאותה בשיער שום טעם וצורך, ולכן תכסה את שערה, אמנם שאר תכשיטים אע"פ שהם יפים, אך אינן מוסיפים יופי בתואר האדם עצמו. וזה ברור.

הלובשת פאה לא הועילה כלום

ולפי טעם ברור זה, הרי פשוט וברור שאין להתיר בשום אופן לאשה נשואה לצאת לרה"ר עם פאה מגולה, שהרי הפאה פועלת בדיוק את אותה פעולה שפועל שערה שלה ממש, ומומחי דבר אומרים שאף פועלת יותר משער טבעי שלה, שהרי פאה זו מייפה אותה, ואדרבה בערי אירופה הגויות הולכות עם פאות כדי ליפות עצמן יותר משערותיהן, וא"כ אף שבאמת ע"י הפאה היא מכסה את שער ראשה, אבל כיסוי זה גילוי רבתי קרינן ליה, שהרי לא הועילה במעשה זה ולא כלום, ואפשר שאף הריעה בזה שלבשה פאה, משום שכעת היא מתייפת יותר, ותואר האדם שבה משתפר, וא"כ מושכת בזה את הגברים יותר. והתורה אמרה לה דאם היא נשואה אין מקום ליפוי זה, והעושה כן הרי זו פריצותא דגברי, ועוברת על דת משה ותצא שלא בכתובה.

הרהורי עבירה

ואף שהיה מקום לומר טעם נוסף לציווי התורה לכסות ראש נשים נשואות, משום הרהור הגברים, דשיער בנשים ערוה וגורם להרהורי עבירה. וכך אפשר ללמוד דברי מהר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (הביאו בשו"ת יבי"א ח"ה חאהע"ז ס"ה אות ב') שכתב שההולכות עם פאה נכרית גורמות להרהורי עבירה, שהרי מנין ידע אם זאת פאה נכרית או שער עצמה והרי שער באשה ערוה.

פריצותא

וכן משמע מדברי הגאון ר' אברהם תאומים בשו"ת חסד לאברהם (מה"ת חאהע"ז סי' פ"ז) דכן עיקר לאסור גילוי שער פאה נכרית מדאורייתא, דאזלינן בתר טעמא דהוי פריצותא, ואיכא הרהור. עי"ש ביבי"א (שם אות ה').

אין ליצר שליטה בזה

ומטעם הרהור זה יש מקום לומר דכל שמכסה את שערותיה ולובשת פאה נכרית אין בזה הרהור, דיצה"ר אינו מתגרה אלא בדבר הטבעי. וכיו"ב כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז חאהע"ז סט"ז) דליצר אין שליטה אלא על דבר טבעי ולא על דבר מלאכותי כפאה נכרית.

ערוה

וכן הבינו האחרונים בדברי השלטי גבורים (שבת פרק במה אשה) שהתיר פאה נכרית משום ערוה שאינה מחוברת לראשה, וגם אין בה משום פריעת ראש, דהכונה בזה דכל שאין בה משום ערוה, אין בה גם משום פריעת ראש, דפריעת ראש נאסרה משום ערוה.

הכיסוי מוליד את הערוה

אולם טעם זה לא ניתן להאמר כלל, שהרי טעם ערוה בשער, נולד רק לאחר שדרכה לילך בכיסוי הראש, וכן מבואר בשו"ע (או"ח סי' ע"ה ס"ב) דאשה נשואה שדרכה לילך בכיסוי הראש אסור לקרות ק"ש כנגד שערה כשהוא מגולה משום ערוה, אבל בתולות שאין דרכן לכסות שערן מותר לקרות ק"ש כנגדן. עכ"ל. הרי דהכיסוי הוליד את איסור ערוה, ולכן בשער הבתולות אין דין ערוה.

פריצותא דגברי

וא"כ יפלא על הפוסקים הנ"ל, היאך רצו לומר דהתורה צותה לכסות את השיער משום ערוה, הא אילו היתה ממשיכה ללכת בגילוי שערה לא היה בזה משום ערוה, וכדין בתולה, אלא ודאי דמצות כיסוי הראש טעמא אחרינא אית לה, וכדאמרינן דהוא משום פריצותא דגברי, ולכן צותה התורה לכסותו, ואחר שהנשואה מכסה את שער ראשה, אם תגלהו יש בזה דין של ערוה.

טפח באשה מדרבנן

ועוד קשה על הפוסקים הנ"ל, דהא בגמרא בכתובות מבואר שגילוי שער ראש האשה הוא מדאורייתא, ואילו בברכות (כד.) מבואר דשער באשה ערוה שוה לדין טפח באשה ערוה שאינו אלא מדרבנן, ולדעת הרמב"ם אין בזה כלל ערוה כמבואר בית'ה יוסף (סי' ע"ה). וע"ע במשנ"ב (שם) דטפח באשה ערוה אינו אלא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ו חאו"ח סי' י"ד אות ב') דפשיטא דטפח באשה ערוה אינו אלא מדרבנן. וא"כ ודאי שטעם כיסוי הראש של אשה נשואה אינו מדין ערוה.

עוד הוכחה

ועוד יש להוכיח ענין זה, דהא בכתובות למדו שצריך לכסות את הראש מסוטה דכתיב בה ופרע את ראש האשה, ואילו גבי שער באשה ערוה למדוהו בברכות מדכתיב שערך כעדר העיזים, הרי דשתי המימרות אין להם שום קשר. ולפיכך ברירא מילתא כביעתא בכותחא שטעם כיסוי הראש הוא משום פריצותא דגברי, וכמבואר בראשונים.

מראה זה כמראה זה

ורק בפאה שניכרת שאינה כשערות ראשה, למרות שהוא נאה, יש להחשיבה כשאר תכשיט שאין בו איסור כלל, אבל כל שנראית כשערות של אשה אף שיודע עפ"י עיצוב מסוים וכיו"ב שזוהי פאה, אין זה מעלה להיתר, אלא יש בה איסור גמור, דכיון שמייפה את האשה כשערה ממש, שהרי מראה זה כמראה זה, אין ידיעתו מפריעה לו מלהמשך אחריה, והוה ליה פריצותא דגברי.

ביאור הסוגיות

ומעתה הבוא נבוא לביאור הסוגיות לראות אם יש הוכחה להתיר או לאסור פאה נכרית מתוך סוגיות הש"ס השונות, דאם אכן נמצא שישנם סוגיות ערוכות המתירות את הפאה ממילא על כרחין נצטרך למצוא טעם חדש לאיסור גילוי שער הראש דאשה נשואה, אך אם לא נמצא ראיות להתיר, ואדרבה גם כמה ראיות לאסור, הרי שמה שהוכחנו לעיל בביאור טעם איסור גילוי הראש, יתחזק ויעמוד על עמדו.

להתיר פאה נכרית

והנה דין הפאה מוזכר כמה פעמים בש"ס. בשבת (סד:) תנן יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. ועפ"י משנה זו כתב השלטי גבורים (על הרי"ף שם) להתיר פאה נכרית לאשה.

פאה של נשים צדקניות

גם בערכין (ז:) נסתפק ר' יוסי בר חנינא בעיר הנדחת דכתיב בה ואת כל שללה תקבוץ וכו' ושרפת באש. מה דין שער נשים צדקניות שבה, האם נידון כגופן וכמו שהצדיקים עצמן ניצולים מן העיר ואינן נהרגים עמם, אף שערן ניצול, או דילמא דוקא גופן פלט אבל לא שערן, ואמר רבא דר' יוסי בר חנינא נסתפק בשער פאה נכרית של נשים צדקניות. ואיירי בפאה נכרית שאינה מונחת על ראשה אלא תלויה על יתד, אבל פאה נכרית הנמצאת על ראשה של האשה כגופה דמי. עי"ש. וגם משם רואים שנשים לבשו פאה נכרית ואפילו קרינן להו נשים צדקניות.

סמך לנשים עם פאה

ובאמת שמצאנו לשלטי גיבורים בשבת (שם) שכתב בזה הלשון, יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהם כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן מההיא דשנינו פרק במה אשה יוצאה, שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים כי פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בה שער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער. והתם באשה נשואה קמיירי מדקאמר בגמרא דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה. והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו, ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן, דשער בנשים ערוה דקאמר, לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השער, אבל שער המכסה שערה אין כאן משום שער באשה ערוה, וגם לא משום פרועת ראש.

לאחר הראיה הביא סברה

אלא שכל המעיין בדברי הש"ג ימצא שבנה את סברתו לחלק בין שער הדבוק בגופה לבין שער התלוש ממנה, דבתלוש אין איסור משום פריעת הראש וערוה, רק לאחר שהביא לזה סימוכין מן המשנה דשבת (פרק במה אשה), כלומר דאחר שיש ראיה מן הגמרא להתיר פאה נכרית, הביא לזה סברא, אבל באמת אם אין ראיה לדבר, אין מקום לחלק מסברא בלא ראיה גמורה וברורה. ולכן בראשית דבריו פתח להביא ראיה מן הגמרא, ורק אח"כ ביאר מילתא בטעמא. והנפק"מ היא, דאם נוכיח שהראיה נפרכת, הרי שאין מקום כלל להתיר, וזה ברור.

ודבר פשוט הוא

ובאמת שהדברים פשוטים לכל יודע ספר שא"א להתיר איסורים ע"פ סברות בעלמא אא"כ יש ראיה מגמרא, וע"ז אמרו בש"ס כמה פעמים (בתמיהה) וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. ורק במקום שהסברא פשוטה לפי טעם התורה יש לומר דין ע"פ סברא זו, אבל בנד"ד הרי איפכא שמעינן, וכמש"כ לעיל דהסברא נוטה לאסור מפני ששער הפאה פועל את אותה פעולה שעושה השער המחובר לראשה ממש. ולכן פשוט שהש"ג לא היה מתיר אילולי שהיתה לו ראיה.

צוברתה עם קליעתה

והנה בפאה נכרית זאת הנז' במשנה דשבת פירש בה רש"י בזה הלשון, פאה נכרית, קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה 'עם' קליעתה שתראה בעלת שער. עכ"ל. וכ"כ גם הר"ן.

ברה''ר היו מכסות בודאי

הרי שהיו שמים את קבוצת השערות הנכריות עם השער שלהם ממש בעודו מחובר לגופן, נמצא שהשער שלה והשער הנכרי שניהם ניכרין לעין, שהרי היא לא צוברתו על שערה 'על' קליעתה, אלא 'עם' קליעתה, כלומר ששניהם ביחד ניכרים ואין זה מכסה את זה כנהוג כיום, ולדברי רש"י ודאי שאין להביא ראיה ממשנה זו להתיר פאה כנהוג כיום, דהא ברור שלפי הסברו של רש"י כשהיו יוצאות לרה"ר היו יוצאות עם כיסוי ראש על כל השער, כדי לכסות גם את שער ראשן ממש. וזה ברור.

שיראו בעלות שיער

ועוד דלפירש"י דהיו שמות את שער הנכרית כדי שתראה בעלת שיער, אין לנו שום ראיה שהיו שמות זאת לנוי השער, ואפשר שהיו שמות את הפאה נכרית כדי שיראו בעלות שער כלומר שיחשבו שיש לה הרבה שער, ולפי"ז יש לפרש שבאמת היה כיסוי כהוגן על גבי הפאה נכרית, אלא שכיון שיש הרבה שערות מתחת הכיסוי עי"ז היא נראית בעלת שער, ושבח הוא לה. וא"כ לפ"ז ודאי שאין ראיה לנדון הש"ג.

הש''ג הבין כדברי הרמב''ם

אלא שהשלטי גבורים הבין שטעם עשיית הפאה כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שם וז"ל הרמב"ם, ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה [וי"ג מאד, עי' רמב"ם מהדורת הר"י קפאח זצ"ל] ותשים אותה האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער. עכ"ל. ומבואר דהשיער עשוי לנוי, ולכן מדביקים בו שער נאה, ואם איתא ששמה מטפחת על הפאה, א"כ מדוע צריכה לדבק בו שער נאה, תסגי לה בכל שער שיהיה, דבהיותו מכוסה תראה בעלת שער. ומבואר לכאורה מדבריו שהיו יוצאות עם הפאה נכרית מגולה ללא שום כיסוי.

הרמב''ם חזר בו

וכן ראיתי בספר ברכת ה' (ח"א פ"ז הלי"ג הערה 60) לאחי היקר זצוק"ל, שהאריך והרחיב באיסור יציאה לרה"ר עם פאה נכרית, והעיר שמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נשמע שמותר שהפאה תהיה גלויה, אלא שהקשה דא"כ מדוע יש חשש ברה"ר דלמא שלפא ומחויא, והלא האשה לא תסיר את הפאה, משום דעי"ז יתגלה שערה, ולא חיישינן להא מילתא. וסיים שבאמת הרמב"ם עצמו בחיבורו (פי"ט מהלכות שבת הל"ז) חזר בו וכתב טעם אחר ללבישת הפאה נכרית "כדי שתיראה בעלת שער הרבה", וזה ממש כפירוש רש"י, דאינה מתקשטת בה לנוי השיער.

שלא תראה כדלת שיער

וסמך עצמו בפירוש זה ממ"ש הגאון באר שבע (סי' י"ח) בשם מהר"י קצנלבוגין שדחה דברי השה"ג, וכתב שהיו יוצאות עם מטפחת על הפאה, וכל לבישת הפאה היתה כדי שלא ירגישו ששערן [הנמצא מתחת למטפחת] מועט, והרמב"ם חזר בו מפירושו למשניות, וגם הוא סובר שכל הטעם הוא שלא תראה כדלת שיער, אבל לא משום נוי. עי"ש.

ההיתר רק בחצר

ולפענ"ד אין צורך בכל זה, דהלא אף שהרמב"ם כתב שהטעם משום נוי מ"מ לא פירש שעושה כן ברה"ר, אלא קאי אחצר, ואיירי באשה שאין שערה נאה, ולפיכך שמה בחצרה מגבעת שדבוק בה שער נאה והרבה או נאה מאד, כדי שתראה נאה בעיני בעלה, שהרי עיקר הקישוט לאשה הוא בפני בעלה ולא למשוך עיני אחרים ברה"ר ח"ו, ומה שכיום קשה להבין זאת, היינו משום שאנו נמצאים בדור תהפוכות שהפכו את כל היוצרות, בבית בפני בעלה האשה אינה מתקשטת ואדרבה היא לבושה סחבות, אך כשיוצאת לחוץ רוצה להראות כצעירה ומתקשטות בעדי עדיים.

הביאור ברמב''ם

אבל לקושטא ודאי שהנוי הוא דוקא בפני בעלה, ולפיכך כתב הרמב"ם דפאה זו הנזכרת במשנה שיוצאת עמה לחצר, ולבשתה משום נוי, ומש"כ בהלכה דלובשת הפאה כדי שתראה בעלת שער, התם בא לבאר מדוע אסרנו ברה"ר, והקדים לזה מדוע בכלל לובשת פאה ברה"ר, והרי א"א לומר טעמא דנוי ברה"ר, דהתם חייבת לכסותה, ולכן פירש שביום חול לובשת את הפאה ברה"ר כדי שתראה בעלת שער, דהיינו ששמה כיסוי על הפאה, וע"י הפאה נראה שיש לה שער הרבה מתחת לכיסוי, והוא שבח לה. וכיון שיש כיסוי על הפאה לפיכך אסורה לצאת בה לרה"ר דילמא שלפא ומחויא או שמא תפול מעל ראשה ותוליך את הפאה בידה ד' אמות ברה"ר, משום דאינה נזהרת להחזירה לראשה, הואיל ויש לה כיסוי על ראשה, וכמו שיתבאר בהמשך.

הכל תחת השבכה

וכן יש להוכיח נמי מחידושי הר"ן (שם ד"ה יוצאה אשה) שכתב וז"ל: בכבול ובפאה נכרית לחצר, פירוש אבל לרה"ר לא וטעמא דהתירו בכבול ובפאה נכרית בחצר ולא גזרינן דלמא נפיק בהו לרה"ר כדגזרינן בהני אחריני, משום דכבול היינו כיפה של צמר שתחת שבכה וכן פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה לפי שיש לה שער מועט, א"נ דיש לה שער לבן, ושער חבירתה שחור. עכ"ל. ומבואר מדבריו שפירש להדיא שהכבול נמצא תחת השבכה, למרות שאין לזה רמז במשנה, וכך נמי יש לפרש לענין הפאה, וא"כ אין כל ראיה להתיר יציאה בפאה מגולה לרה"ר.

אין להתיר ללא כיסוי

הרי דיש לפרש דברי המשנה דהיציאה בפאה נכרית לרה"ר היא כיסוי כדבעי, ואין כלל ראיה להתיר יציאה ללא כיסוי, אף בחול. ולפ"ז אין כל ראיה לשלטי גבורים.

דחיית הבאר שבע

גם בשו"ת באר שבע (שם) דחה מכל וכל את דברי השל"ג, דאם איתא שיוצאת עם הפאה לרה"ר, הלא כל רואה יתמה עליה, דמבואר שעושה כן כעין שערה, ובאה להראות קבל עם ועדה ששערה מרובה או נאה. והרי כל אשה שיש לה שער יפה אינה מגלה אותו ברה"ר, וכיצד זאת תגלהו, ואם תאמר שהכל כבר ידעו שזו פאה נכרית, א"כ לא השיגה את מטרתה, דכולם ידעו שהיא בעלת מום, שמחמת זה היא לובשת פאה, והרי כל מטרתה היא הפכית. ועוד, דעי"ז תתגנה על בעלה. עיש"ב. ולכן פשוט דכל מה שלובשת פאה נכרית מגולה היינו רק בחצר או בביתה אבל לא ברה"ר.

כל גדולי עולם החמירו

גם בשו"ת יעב"ץ (ח"א ס"ט) דחה דברי השלט"ג. עי"ש. וכל גדולי עולם החמירו בזה וכמ"ש היבי"א (ח"ה חאהע"ז סי' ה') בשם בעל ההפלאה, החתם סופר, שו"ת חסד לאברהם, ועוד.

מדוע דוקא לחצר

ובספר ברכת ה' הנ"ל הביא ראיה מהמשנה דשבת (שם) נגד מש"כ השלטי גבורים, דאם איתא למ"שכ השלטי גבורים דאת הפאה היו לובשים ביום חול ברה"ר ללא כיסוי, והפאה היא הכיסוי היחיד, יקשה מאד מדוע במשנה אמרו דיוצאת דוקא בפאה נכרית לחצר ולא לרה"ר.

עיקר הלבוש אין לחוש שתוריד

ומטעם דברה"ר חיישינן דילמא תוציאנה כדי להראות לחבירתה או דילמא תפול מעל ראשה ותטלטל אותה ד' אמות ברה"ר וכמ"ש הרמב"ם (פי"ט הל"ז), ואם איתא שזה הכיסוי היחיד שיש לה, א"כ ליכא למיחש להנ"ל, דהלא תוס' (ריש פרק במה אשה) ביארו באר היטב דכל דבר שהוא מעיקר הלבוש שלה, אין לחוש שתורידנו ותלך ברה"ר בחוסר צניעות, וכ"כ רש"י בענין הסנבוטין. עי"ש. והסברא בזה היא, דעל שהוא שלה מעיקר הלבוש אין לחוש שתוציאנו, דבשלמא אם הוא תכשיט, הרי דרכה גם ביום חול להורידו מעליה ולהראות לחברותיה או שאם נפל אין לה צורך להניחו עליה אלא אוחזתו בידה, ולהכי בשבת יש לחוש שתנהג כמנהגה ביום חול, ותבוא לטלטל ד' אמות ברה"ר. אבל דבר שהוא מעיקר לבושה, הרי גם ביום חול מקפדת היא שלא ללכת בחוסר צניעות ברה"ר, וגם ביום חול אינה מוציאתו, ולכן כל אשה מקפדת שלא לילך בגילוי ראש ברה"ר, ואם אירע ונפל לה הכיסוי ודאי שתיכף ומיד היא חוזרת ומניחתו על ראשה ואינה ממשיכה לאוחזו בידיה וללכת ברה"ר בגילוי שער, וכ"ש שאינה מוציאתו לכתחילה, וא"כ קשיא מדוע אסור לצאת עם פאה נכרית לרה"ר בשבת.

פאה אינה כיסוי יחיד

ומוכח מהא דהפאה לא היתה הכיסוי היחיד, אלא מעליה היה כיסוי נוסף וכמ"ש הראשונים והבאנו דבריהם לעיל שהיה כיסוי על הכבול ועל הפאה [וכ"כ הגר"א להדיא בשנות אליהו על המשנה דשבת שם], ולכן יש חשש שתשליך את הפאה ואת הכבול, או שמא יפול מראשה ולא תלבשנו אלא תוליך אותם ד' אמות ברה"ר.

אי אפשר להתיר

נמצא דאף שיש מן הפוסקים שהלכו אחר שיטת השלט"ג והתירו יציאה בפאה מגולה לרה"ר, מ"מ הואיל ונדחו ראיותיו, ודאי שא"א להתיר, ובפרט שלדעת האוסרים היא מדאורייתא, ואף המשנ"ב (בסי' ע"ה) כלל לא התיר, אלא הביא בזה מחלוקת הפוסקים. ולכן ודאי שיש לנו לאסור באופן מוחלט לבישת פאה נכרית, אא"כ תהיה ראיה ברורה להתיר.

סבר להתיר

והנה עתה הראוני בקובץ אור ישראל (ניו יורק טבת תשס"א) שכתב ה"ה שם על אודות הפאה והתיר לבישת הפאה כמות שהיא ושאין בזה איסור כלל. וכתב שאין לומר דהפאה לבישתה היתה מתחת לשבכה שהרי רק רש"י ביאר דהפאה היו לובשות אותן נשים שהיו דלות שיער. אבל מצאנו לראשונים שלא הזכירו זאת כלל.

הוכיח דבריו

והוכיח דבריו מדברי תשו' הגאונים וז"ל: פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחים אותו בראשי כלות כל ימי חופתן. עכ"ל. והרי ודאי שלא כל הכלות היו דלות שיער א"ו ששמים אותו גלוי, ומה שאסרו לצאת עימה ברה"ר דילמא שלפא, היינו משום שמתחתיה היתה שבכה. ובהערות האריך בטעמים מדוע שמים אותה על שבכה, וציין שכ"כ הרבה אחרונים ומהם התפא"י. עכת"ד.

היה קישוט של שערות

וכנראה שלא עיין די הצורך שם, דאמנם התפא"י לא רצה להעמיד שהשבכה באה על הפאה משום דוחק, מ"מ כתב להדיא וז"ל: ונ"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט וניכר ע"י השבכה שאינן שערותיה. עכ"ל. הרי שפתיו ברור מיללו דלא החליפה את שערה בשיער פאה נכרית כיום, אלא היתה ניכרת השבכה והיה קישוט עליה של שערות, וכנראה שקישוט זה ענינו כעין חוטי צמר וכדומה שהיו תולין על הראש לקישוט. ובזה ודאי לא אסרם אדם מעולם. ורק אם עושה פאה כפי שנהוג היום שהוא תחליף השיער ממש ומיפה את האשה ממש ולא רק כקישוט בעלמא, בזה אין להתיר וכפי שביארנו דהוה פריצותא דגברי. ובזה יש גם לפרש דברי תשובות הגאונים דהיו שמים לכלות כל ימי חופתן שערות קלועות על ראשן כלו' מעל לכיסוי כדין חוטי שיער. ומה יש ראיה להתיר בנד"ד. אתמהה.

הכלל העולה

ולפי"ז אין כלל מקום להתיר פאה ברה"ר כשהיא מגולה. וכל הנוהגות להתיר אין להם תשובה אמיתית באמתחתן אלא מסתמכות על אמותיהם שודאי לא טעמו טעם חטא, ובודאי שמשמים לא יכשילו אותן, ועוד כהנה וכהנה מילי דבדיחותא שאינם כדאים להתיר איסור דאורייתא, ולא תהא שיחה בטלה שלהם כתורה שלנו. ולכן שומע לנו ישכון בטח ללבוש כיסוי ראש כדת וכדין להחזיר העטרה ליושנה, ואת השכינה למקומה.

כיסוי הראש מיד בגמר החופה

לאחר שראינו בהרחבה דין כיסוי הראש לאשה נשואה, נבוא לדון אימתי חייבת האשה בכיסוי הראש, שהרי לכאורה צריך לומר שמיד לאחר כניסתה לחופה חייבת האשה לכסות את ראשה בכיסוי ראש כדת וכדין, דהואיל ואנו סוברים שכסוי הכלה בהינומא חשיב כמכניסה לחופה, וכן כשפורס עליה טליתו  בחופה הוי כמכניסה לחופה, א''כ יקשה מדוע לא מחייבים את האשה מיד בגמר החופה לכסות את ראשה.

שתי סיבות לחיוב הכיסוי

אלא דלאחר שביארנו דיש בחיוב כיסוי הראש לאשה שני ענינים. חיוב אחד מדאורייתא מטעם פריצותא דגברי כמבואר בדברי הריטב"א ובשו"ת תרומת הדשן (סי' י'). והיינו דאשה שהולכת פרועת ראש כבתולה, מנהגה תמוה, דבשלמא בתולה הולכת כן כדי למצוא חן בעיני הרואים שישאו אותה, אולם אחר נישואיה מדוע עושה כן, אין זה אלא מנהג פריצות. ואחר שכבר כסתה את ראשה בגלל חיוב זה מדאורייתא, שוב אם לא תכסה יש בה חיוב שני מטעם ערוה, דכל מקום שדרך האשה לכסותו וכעת אינה מכסה, יש בו ערוה מדרבנן כמבואר בברכות (כד.).

לא נכנסו למקום סתר

ומעתה נשי דידן שנכנסו לחופה בכלונסאות וכדומ' אם לא יכסו את ראשן א"א לקרותן פרוצות, שהרי כל רואה יודע שלא עושות כן כדי למשוך עיני הכל אליהן, אלא כיון שבאו לאולם בצורה זאת בהיתר ככל הבתולות, ונשארים באותו מעמד [שהרי לא הלכו עדיין למקום סתר] ממילא א"א לקרותם יוצאות פרועות ראש, שהרי עדיין לא יצאו, כאן תמיד היו והתחילו בהיתר. ועד שלא הגיעו למקום סתר שיכולות להתארגן ולכסות ראשן בצינעות אין עליהם קפידא, וה''ה אם יכנסו לחדר יחוד אך כל אחד יכול להיכנס שם אין זה מקום סתר וכפי שביארנו בהלכות יחוד, וזה ברור.

העושים יחוד חייבים מיד בכיסוי

ומדין ערוה ודאי שאין עליהם קפידא, שהרי עדיין לא התחילו לכסות את ראשן ולא שייך בהם ערוה, דשיער ראשן עדיין נקרא מקום מגולה. אמנם לאחר שעשו חדר יחוד, ונסתרה מעין כל, הוי ממש כבית, וכעת בצאתה לחוץ יש לה לכסות ראשה, וכשאינה מכסה, הרי דינה כיוצאת לחוץ פרועת ראש.

חיוב בכיסוי בכניסתה לביתה בלילה

נמצא שעל אף שאנו סוברים שכיסוי הכלה בהינומא וכן פריסת הטלית על גבי הכלה הוי כמכניסה לחופה, בכל אופן אינה חייבת בכיסוי ראש כדת וכדין, עד שלא תכנס למקום המיוחד והמוסתר לה, ומשנכנסה למקום המיוחד בביתה בלילה לאחר החתונה, מיד חייבת בכיסוי ראש.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]