גיוס? תנו לעובדות לבלבל אתכם // הרב דב פוברסקי

אז מה היה לנו?

מרן ה'חזון איש' שנפגש עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בביתו בבני ברק בשלהי הקמת המדינה, לא ביקש מבן גוריון שכל מי שחובש כיפה שחורה, והולך עם חליפה וכובע - יקבל פטור מלשרת בצה"ל.

שמעון פרס שהיה השושבין של המפגש ההיסטורי, בברכת מנהיגי מפא"י, ובהובלת עסקני המגזר, התכוון ולימים אף התגאה בפני בראיון שקיימתי איתו, על כך שהיה לו חלק בחיזוק לומדי התורה בארץ ישראל באשר הם, ואף יותר מכך כיוון שמעון פרס באותו ראיון, שלימים היה לנשיא המדינה – וסיפר לי כי הוא שמח שמנת חלקו בפגישה שלומדי התורה יקבלו תמיכה מהמדינה.

כי בלי תורה אין מדינה – כך שמעון פרס.

הפחד האדיר שאחז בגדו"י ישראל ובראשם מרן ה'חזון איש' זי"ע, ההבנה שיש צורך אמיתי בחיילים לוחמים, במדינה קטנה, ללא נשק משמעותי – וקשה יהיה לשכנע ולפטר את אלו שתורתם אומנותם.

זו הייתה מדינה צעירה וחלשה כזו שמשתמשת בנשק כמו דוידקה, שאיננו אלה כלי שעושה קול רעש ופיצוץ, כזה האמור להבהיל את האויב ולהבריח אותו – זו מדינה שקמה בנס ואף חיה בנס עד היום.

החשש הגדול של גדו"י היה בכך שהמצב יגרום לגיוסם של רבים, דבר שעלול לבטל תורה מישראל, וחמור כך, דבר שעלול לחלן את הנוער החרדי – כי כך באמת היה.

להזכיר שהצבא של פעם, היה צבא שכשרות המטבחים הייתה בספק גדול במקרה הטוב, אחוז הדתיים היה אפסי, ההבנה לצורך החייל הדתי, הייתה בשפל, בסופו של דבר רוב אלו החרדים שהתגייסו לא נשארו חרדים.

במקביל ובשל המציאות העגומה, השתרשה המוסכמה כי מי שאיננו מצוי בישיבה הוא סוג ב' אם לא ג', ומי שהולך לצבא הוא בכלל סוג של מושמד שהוא בתחתית ההגדרות והאותיות א.ב.ג .....

חשוב גם להזכיר שהמגזר החרדי ברובו, שהם אלה שהלכו בדרכו של החזו"א, שסרטט קו דק ועדין בין ההתחברות לעם ישראל והמדינה באשר היא, לבין מדינת ישראל שקמה בחטא שממנה יש לפרוש.

ואי אפשר שלא להזכיר את החטא שבעטיו קמה המדינה הצעירה, שמגמתה המוצהרת היתה לחלן את כל מי ומה שזז כאן – חי ונושם, משנתו של הרצל אף הרחיקה לכת, מבחינתו היה ראוי לנצר חלילה את כל היהודים ובכך למנוע את רדיפתם בעתיד, על משנתו המעוותת הוא פעל לממש, ופנה לראשי הכנסייה שיסייעו בידו להגשים את חלומו הנפסד, אך לשמחתנו היה מישהו למעלה מי שחשב אחרת ושמר עלינו ממזימה הרסנית זו, שהיא גרועה משמד גופני.

ראשי מפא"י דאז, פעלו להשאיר במשרפות את הדתיים והחרדים, ככל שניתן, ולהעלות לארץ רק כאלה שאיתם יהיה ניתן לבנות מדינה חופשית וחילונית.

עובדה היא כי עד סוף שנות ה-80 אדם חרדי שעבר ברחובות תל אביב בבגדים חרדיים מסורתיים היה זוכה במקרה הטוב לגידופים, ובמקרה הגרוע יותר גם לאלימות פיזית.

זכורני הייטב ראיון שנתן בזמנו ידידי הטוב ר' צבי יעקובזון לגדעון לב ארי (בתוכנית שיחות עם מאזינים) ברשת ב' דאז, ובעקבות הראיון נשלחו צוותי תקשורת וצלמים ביחד עם ר' צבי לת"א, הצוות צילם מרחוק, והתופעה לא איחרה לבוא, והגידופים והקללות כמו גם הדחיפות הגיעו ובגדול.

זה מה שהיה לא אחרת, וגם זה רק על קצה המזלג.

אך כנראה שאי אפשר לשבת ולקטר על העבר ולא לראות את פני העתיד –  שהם מאז ועד היום, כי מאז  עברו שנים, והרבה מים זרמו בירדן (כמאמר המשורר)  ואולי בזכות הדמוגרפיה שעשתה את שלה, כמו גם הפנאטיות החילונית של הנהגת המדינה השתנתה, בעיקר כאשר הימין בראשותו של מנחם בגין עלתה לשלטון.

המגזר החרדי הפך להיות יותר לגיטימי.

גדולי ישראל במשך כל השנים כינו את אלה שמסתתרים בישיבה רק כדי שלא ללכת לצבא, כרודפי לומדי התורה.

מיותר לומר שהם אסרו על ראשי הישיבות לחתום על כאלה כבני תורה שתורתם אומנותם.

ומה יש לנו היום?

אינני יודע מספרים מדויקים ואף לא כאלה הקרובים לדיוק, כמה בחורים רשומים בישיבה שהם באמת לומדי תורה ברמה של תורתם אומנותם, או כאלה שהם בכלל בחזקת גדיים שנשבו.

הם שבויים במוסכמות שנוצרו מתוך המצב כפי שתיארתי עד כה, שבויים כאלה שבצדק מבחינתם והם חפצי חיים, ומבקשים להיות מקובלים בחברתם, ורצויים לשידוכם.

העובדות מדברות בעד עצמן.

כמה כאלה אחרי שהם מתחתנים ומשיגים את מבוקשם בשידוך נאה, וזמן מה לאחר מכן הם עוזבים באופן רשמי ומעשי את הישיבה, כמה כאלה אחרים שזה לוקח להם עוד זמן מה, וכמה נוספים, שנשארים כמו שהיו, ואין להם את האומץ לעזוב, וגם לא את היכולת להתמיד.

אני כן יודע לומר בבטחה, שאילו כל אלו שאינם תורתם אומנותם היו מתגייסים, והיו גם מקבלים את הלגיטימציה החברתית והסביבתית מהמגזר, לא היינו זקוקים לחוק הגיוס, כי המתגייסים בקרב המגזר היה גבוה פי כמה מאחוז המתגייסים במגזר החילוני.

וזהו שהמציאות חזקה יותר מכל דמיון, והמצב הזה כבר 'לא יכול להחזיק מים', מצוקת צה"ל והחברה החיה בין הים לנהר, היא מצוקה קיומית לא פחות.

ושלא נספר לעצמנו סיפורים שאנו סומכים על הקב"ה.

אנו סומכים על חיילי צה"ל שיעשו עבורנו את העבודה, אף אחד מאיתנו לא רואה התפרקות וזעקות של מי מאתנו מול ארון הקודש בבית הכנסת או בישיבה - בבכי תמרורים לפני בורא עולם שיצלנו מחמאס והחיזבאללה, כמו שאנו רואים איך אנו מתפרקים בעת שחלילה מי ממשפחתנו חולה – כשזה נוגע לנו בבשרנו.

כי זה לא נוגע לנו, זה לא בבשרנו.

אנו רגועים כי אנו סומכים על כוחי ועוצם ידי – לא פחות, כי יש כוחות טובים, יש נשק מעולה, יש לנו טילים ואולי גם פצצת אטום.

הקטעים האחרונים מצוטטים כמעט מילה במילה מספר 'מוסר ודעת' שנכתבו בעת מלחמת יוה"כ.

אז או שנקח אחריות על עצמנו ושהמנהיגים שלנו ילכו בדרך גדו"י כפי שהורונו, או שהמציאות תיקח אותנו כסחף גלי הים לאן שתקח.

טור זה איננו פונה ל'פלג הירושלמי'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!