מורן נחטפה והייתה בטוחה שחייה יסתיימו - היא סיפרה על התופת שעברה

מורן סטלה ינאי נחטפה ב-7 באוקטובר, היא לא רוצה שהיום הזה יגדיר אותה. היא לא רוצה להמשיך לחיות מחדש את 7 באוקטובר. אבל היא מרגישה חובה לדבר בשם אלה שעדיין לא חופשיים ונמקים בשבי חמאס.

"הם לא יכולים להגן על עצמם שם", אמרה מורן, בת 40, ל'וושינגטון פוסט'. "אני רוצה את האחים ואחיות שלי מחוץ לגיהנום הזה".

שישה חודשים לאחר שחרורה, שיתפה מורן את שעבר עליה בשבי חמאס עם הוושינגטון פוסט, וסיפרה על אימת חטיפתה, על אכזריות החוטפים שלה ועל החוויה הקשה.

בזמן שמחבלי חמאס פשטו על העוטף היא רצה במשך חמש שעות, היא צלעה דרך שדות חקלאיים. היא שלחה הודעות קוליות נואשות להוריה. היא הייתה בטוחה, שחייה יסתיימו.

בסופו של דבר היא נתפסה על ידי קבוצת מחבלים, ששידרו בשידור חי סרטון שבו נראה מורן מתחננת על חייה. "זה אחד הכלבים היהודים", נשמע אחד מהם אומר.

היא אמרה שהיא שכנעה אותם שהיא ערבייה, והם נתנו לה ללכת.

"מצאתי את עצמי לבד בשטח", אמרה. "אין צבא, אין טרוריסטים, שום דבר. ואז אני שומעת עוד צרחות בערבית מתקרבות אליי".

היא שכנעה גם אותם שיעזבו אותה. "השתמשתי בכל האמפתיה שיש לי, בכל החמלה שיש לי, לא משנה שהייתי אישה אחת מוקפת 10 גברים, לא משנה שהם היו טרוריסטים שבאו להרוג אותי", אמרה.

לאחר מכן טיפסה על עץ, בתקווה למצוא מקום מסתור, אך נפלה ושברה את הקרסול בשני מקומות. צולעת ומותשת, היא סיפרה שהיא נפלה לידיהם של חבורת מחבלים גדולה ומאורגנת יותר - 13 בסך הכל - שתפסה אותה ולא הרפתה. הם תלשו ממנה טבעות, שרשרת וצמידים ורוב שאר התכשיטים שלה, והכניסו אותה באחת ממכוניות המילוט הישראליות הגנובות שלהם.

הם היכו אותה בנסיעה הקצרה לעזה. היא זוכרת שניסתה לעצום את עיניה, אבל מנהיג המחבלים משך בשערה וצעק לעברה להשאיר אותן פקוחות. הוא הכריח אותה להתבונן במחבלים כשהם נועצים בה מבט זועם, בתוך עזה אזרחים חגגו לאורך הרחובות, לדבריה, חלקם ניסו להכות אותה בראשה כשהמחבלים העבירו אותה מהמכונית לבית חולים.

היא סיפרה על ההלם בעזה: "פתאום יוצא רופא משום מקום ואומר בעברית מה שלומך?" היא אמרה. "כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ללחוש, 'תעזור לי, תעזור לי, בבקשה תעזור לי'".

היא האמינה שאולי הסיוט שלה נגמר. "אבל הוא פשוט חייך אליי. זה כמו סרט אימה", אמרה. "זה היה הרגע שעשיתי את הסוויץ' בראש, ואני מבינה שאני במצב רע מאוד. מכאן ואילך, זה היה - הישרדות".

הרופא שם לה גבס. היא הועברה ממקום למקום, במהלך אחת העברות, השומרים שלה קרעו את הגבס שלה ואילצו אותה לרדת במדרגות בנעלי עקב שהיו גדולות מדי לכפות רגליה.

היא אמרה להם שהיא סובלת מכאבי תופת, אבל הם צעקו עליה שתמשיך. אסור היה לצלוע. היא בלעה את הכאב, והזכירה לעצמה שבנסיבות העניין, "אתה בוחר את הקרבות שלך בקפידה רבה".

היא תיארה את העינוי הפסיכולוגי כבלתי פוסק שחזר על עצמו. השומרים שלה אמרו שמשפחתה שכחה ממנה, שאין לה ארץ לחזור אליה. נאמר לה שהאנשים יהרגו אותה אם היא תרעיש יותר מדי, שחיל האוויר רוצה במותה.

ביום השני שלה בעזה, פצצה פגעה בחלון בחדרה. לילה אחר לילה התגברו התקיפות האוויריות של ישראל. ללא גישה לרדיו או לטלוויזיה, היא לא הבינה מה הולך סביבה.

היא סיפרה שניסתה להסביר שהיא אמנית, שהיא נחטפה מפסטיבל מוזיקה שבו ניסתה למכור את התכשיטים שלה, שהיא לא רוצה מלחמה. המחבלים צחקו.

מורן הוחזרה לישראל ב-29 בנובמבר כחלק מהפסקת אש זמנית. היא איבדה 7 קילו, 12 אחוז ממשקל גופה, וכעת היא חצי חירשת מהפיצוצים אמרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!