הרב שאול יורוביץ': מהי הברכה השלימה ואיך זוכים בה

ברכת השפע הנקראת בתחילת פרשת בחוקותי מתוארת בשני אופנים שאינם מתיישבים זה עם זה: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע", רש"י (ד"ה והשיג) מפרש "שיהא הדיש מרובה ואתם עוסקים בו עד הבציר ובבציר תתעסקו עד שעת הזרע", כלומר ריבוי השפע יצריך עבודה מרובה לאורך השנה כולה.  לעומת זאת בהמשך הפסוק מתואר השפע בצורה הפוכה "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע" כפי שרש"י (ד"ה ואכלתם) מפרש: "אוכל קימעא והוא מתברך במעיו".

התמיהה המתעוררת מאליה כאן הוא הניגוד בין שני חלקי הפסוק, שמחד חלקו הראשון של הפסוק מתאר ריבוי שפע עד בלי די, עד שיצטרכו לעסוק בעבודת השדה בכל עונות השנה, ומאידך המשך הפסוק מתאר שלא יזדקקו כלל לכל שפע זה שהרי 'אוכל קימעא ומתברך במעיו', ואם כן נשאלת השאלה מה פשר כל שפע זה אם אין בו כל צורך ולמי הוא מיועד. יתר על כן זה שהפסוק כורך שתי חלקים שונים אלו כאחד שמחד הברכה תהיה עד בלי די אך מאידך לא יהיה צורך בו, בוודאי בא ללמדנו על תפיסת הברכה והשפע באופן כללי יותר, וננסה לעמוד על עומקם של דברים.

ברכת השפע שכולנו מתפללים עליה, אליה וקוץ בה, כל כמה שאדם זוכה לשפע רב יותר אורבת לו הסכנה שילך וישתעבד אל שפע זה, ובכך יתגשם ויתרחק מעצם נפשו הטהורה, דווקא הצלחותיו של האדם אשר אמורים להוביל אותו לאושר ושמחה, באופן פרדוקסלי עלולות להוביל אותו לשעבוד ותלות בכל אשר זכה בו, ובכך להתרחק מהאושר והשמחה. הפסוקים מתארים סכנה זו פעם אחר פעם לאורך ספר דברים ומתריעים שכאשר ישראל ייכנסו לארץ ויזכו לבתים וכרמים וכו' יבואו להתרחקות מהשי"ת.

ספרי הפנימיות מבארים שהברכה השלימה היא דווקא כאשר האדם זוכה לאושר פנימי שאיננו תלוי בשום שפע חיצוני והוא אינו זקוק לכלום. אדם כזה אינו כבול תחת יד המקרה, אלא הוא מושל בו והוא בן חורין אמיתי, שהרי יצא לחרות מכל אותם השעבודים. ולדוגמא בעלמא נאמר שפשוט הוא שאדם שאינו מעשן סיגריות ואינו תלוי בהן, הרי שהוא הרבה יותר מאושר מהאיש המעשן, אף שבידו סיגריות מעולות די סיפוקו לכל ימי חייו, שהרי עצם זה שאושרו תלוי בדבר חיצוני כבר זה בבחינת גלות, ואיננו חרות של אמת, וכך הדבר ביחס לכל שפע חיצוני (עיין מהר"ל גבורות ה' פרק נא). כל עוד אושרו ושמחתו של האדם נובע מבחוץ, אי אפשר לומר עליו שהוא מבורך. על האדם לפתח ולטפח יכולת זו על ידי התבוננות בטוב המצוי בכל דבר ובכל מצב, זה מוביל אותו להתחבר ולהכיל את אותו מצב.

ברור הדבר שהברכה מבטאת שפע שאין לו סוף וגבול מצד הבורא המשפיע עד בלי די, אך העבודה מצד הנשפע והמקבל היא לדבוק בפנימיות השפע ולא להשתעבד וליפול לחיצוניותה. בחיצוניות השפע הוא רב מאוד אך בפנימיות הוא אינו זקוק לכל זה, זו הברכה האמיתית.   

כשנתבונן עוד נראה ששלמות הברכה הפנימית האמורה כאן היא דווקא כאשר זוכה האדם לכל טוב הממלא את שולחנו, ועם כל זה הוא איננו תלוי ומשועבד להם כלל, שכל עוד והוא לא זכה לכל שפע זה, איננו יכול לומר בבירור שאין הוא זקוק לזה באמת, שאולי זה שמוחו ומחשבתו רחוקים מלחשוב על צרכים גשמיים, זהו מפני שמרוב דוחקו וחסרונו הוא פשוט מנסה לברוח ולהתעלם מהם, שכך יקל עליו חסרונו. ובאמת לו היו הדברים מצויים תחת ידו, היה משתעבד ויונק חיותו מהם, אך זה האדם שכל טוב הארץ בידו, ובכל זאת הוא מופשט מהם, ואינו משועבד אליהם לינק חיותו מהם, אדם כזה יכול לדעת בבירור שיצא לחרות עולם.

זהו בחינת רבנו הקדוש שזכה לכל השפע הנמצא בעולם, ודווקא הוא יכול היה לומר לפני פטירתו (כתובות קד) "ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה", שלו לא היה זוכה לשפע זה, לא היה יכול לומר כך בלב שלם.

אם כן ברכת השפע המפורש בפסוק מבואר היטב שהרי זוהי תכלית הברכה, שיזכה האדם שמחד כל שפעת העולם יהיה מצוי לפניו, אך בו זמנית הוא לא יהיה זקוק לכלום אלא אוכל קימעא וכו', מפני שאינו יונק חיותו מגשמיות העולם הזה כלל. הפסוק מקדים את ברכת השפע לומר לך שלא יבוא לך שלמות זו מחמת חסרון ח"ו, אלא להיפך הכול יהיה מצוי בידך שהשיג לכם דיש את בציר וגו', ובכל זאת לא תהא נתון לשליטתם, אלא אתה עצמך תסתפק במינימום, מרוב התעדנות ודבקות בהקב"ה.    

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!