הדרך לגיהנום רצופה גאוות טובות • טור כואב

אלפי מילים ועשרות מאמרים נכתבו על הבזיון המחפיר המתחולל בישיבת פוניבז', בשנים האחרונות בכלל, ובתקופה האחרונה בפרט.

מחלוקת הרסנית על שליטה ברכוש, כבוד וכסף, במסווה ו"בעטיפה" של מחלוקת "לשם שמים" ועל "כבוד התורה", שהביאה לכינויי גנאי שהפכו לתארי "כבוד" מפוקפק ("שוינאים" ו"מחבלים"), לאלימות קשה, ביזוי תלמידי חכמים, גז מדמיע, כוויות, פציעות מדממות, השחתת ספרים רכוש ומבנים, הצתות, פריצות לחדרים ולספריות, גניבות, ביזוי ספרי קודש, סטנדרים שהפכו לאבני בליסטראות מתעופפים, התערבות יחידות משטרתיות מיוחדות, מעצרים, צווי הרחקה ועוד כהנה וכהנה מעשים שכולם "קידוש ה'" בפרהסיה נוכח העולם כולו, כשחלק מהנ"ל מתבצע בבית המדרש עצמו, בין כתלי אותה "תיבת נח" מטאפורית האמורה לבודד את לומדי התורה מהעולם החומרי שסביבם, מול ולמרגלות אותו ארון קודש, עתיק, מפואר, מוזהב ומפורסם, שהפך לסמל אימפריית התורה והחסד שהקים הרב כהנמן זצ"ל, "הפונביז'ער רב", בעשר אצבעותיו לאחר שנמלט ערירי בעור שיניו, מהשואה האיומה, כשהוא מותיר אחריו חורבות עשנות של ממלכת רבנות, תורה וחסד מפוארות שבנה בעיירה פונביז' בשנים שקדמו לאותה מלחמה ארורה.

(אליבא דאמת, מאפיינים דומים של השחתה (אם כי לא בהכרח דומים או זהים מבחינת הנעשה בשטח) קיימים גם במחלוקת המשתוללת בין שני הפלגים הליטאיים. גם מחלוקת זו עטופה בהרבה "לשם שמים" ו"כבוד התורה", ובחסותם מתחולל החורבן הערכי-חינוכי-תודעתי והתדמיתי, וגם על מחלוקת זו, ההורסת כל חלקה טובה ביהדות החרדית בשנתיים וחצי האחרונות, נכתבו אינספור מילים ומאמרים).

רוב המאמרים שנכתבו (ולא כולם כמובן), עסקו בביזיון עצמו, או בתהליכים שגרמו לכך, או בדרישה לסגירת המוסד הזה (למעשה שני מוסדות) שכבר מזמן איבד את הזכות להקרא "ישיבה" (או "ישיבות").

ובמילים אחרות, רוב המאמרים היו מאמרי רכילות או נסיון ודרישה לטאטא את הבזיון הזה מתחת לשטיח, ע"מ שלא נראה ולא נרגיש את הצחנה העולה ובוקעת למרחקים ולא נכתבו מתוך נסיון לעקור את התופעות הללו מן השורש בחברה כולה.

מאמרים שנעו בין ציקצוקי לשון לחריקת שיניים, בין לעג לכעס, ובין שמחה לאיד לבין זעם וחרון אין אונים

אף לא אחד מהמאמרים שקראתי לא ניסה לנתח את הסיבות להתנהלות הפרועה (לא את העילות, את זה כולם יודעים), לנסות להבין ולהסיק מסקנות מהשאלה העולה מאליה, איך ייתכן שבחורי חמד, העוסקים בתורה, שכידוע "מאור שבה מחזירו למוטב", האמונים עלי לימוד המוסר ותיקון המידות, שחלקם נמנים על המשפחות המכובדות ביותר בעולמה של תורה, מצליחים להגיע לכזו השחתה ולצלול לכזו תהום? ולא פעם אחת או בטעות, אלא בסדרה מתמשכת, עקבית, מושכלת ומתוכננת של התנהלות שאינה ראויה גם לפחותים שבפחותים.

דומני שזו חובה המוטלת עלינו, חובה להבין את שרשי ההתדרדרות ואת מניעיה, ע"מ שניתן יהיה למנוע זאת בעתיד.

ובכן, לענ"ד, שתי סיבות עיקריות בדבר:

א. בציבור החרדי, ככלל, מעמדו של הפרט אינו קיים. היחיד הוא בסה"כ מרכיב קטן בחברה כולה, בורג קטן במערכת, הוא מחוייב לחברה, מחוייב למצבה הנוכחי ולעתידה אבל החברה לא מחוייבת לו במאומה. ולא חייבת לו מאומה.

"אחד למען כולם" (בפאראפראזה על אותה סיסמא מפורסמת) - יש כאן והרבה! אבל, "כולם למען אחד" - מאן דכר שמיה!

מתוך גישה זו ובתוך גישה זו גדל הנער מיום עומדו על דעתו וזה מה שעושה אותו מחוייב טוטאלית לחברה ולחוג בהם גדל.

(זו גם הסיבה להתנהלות של "אחד בפה ואחד בלב" הנהוגה במחוזותינו, התנהלות ש"רבים חללים הפילה". בפומבי, בהצהרות, כולם לומדים תורה וזהו! כולם מחזיקים רק טלפון "כשר"! וכד'. אבל, ביחידות, בחשאי וב"אחד על אחד", אנשים מקבלים הוראות היתר להחזיק טלפון רגיל/להתייצב בלשכות הגיוס/להתגייס/ללמוד לימודים אקדמאיים/לצאת לעבודה וכד'. כי החברה, כחברה, מרגישה שהיא חייבת להציג עמדה אחידה, קשוחה ובלתי מתפשרת, אבל היחיד, בפרטיות, בסודיות ובחשאיות יקבל היתר אם יזדקק לו. אבל ברור לכולם, שאם תיווצר סתירה בין רצון החברה לרצון הפרט, ובין מטרות החברה ומטרות הפרט, הוא יוקרב ללא היסוס על מזבח הכלל [והעצורים שלא התייצבו בלשכות הגיוס ובהפגנות נגד הצבא, יוכיחו]. יש שיקראו לכך פרגמטיות, אבל יש שיכנו זאת צביעות, הגורמת לאנשים ובמיוחד לנוער להבין מראש שיש הבדל גדול בין ה"למען ישמעו" ובין ה"למען יראו" וושהכל משחק אחד גדול של תדמיות בלולות באג'נדה)

המושג "חשיבה עצמית" או מה שגרוע יותר "חשיבה עצמאית", נחשבים היום כדבר פסול מכל וכל, כי חשיבה עצמית או עצמאית פירושה אינדבדואל, ובחברה החרדית דהשתא, אין מקום לאידבדואליסטים, כולם חייבים להיות יצוקים בתבנית אחידה. חרגת? (ואפי' במעט) - נפלטת! אתה כבר לא חלק מהחברה! במקרה הטוב - תהיה בשוליה.

הנער גדל על חשיבה קולקטיבית, אחידה ומוכתבת "מלמעלה".

תחושת השייכות היא היא מגדיר הזהות העצמית שלו. לא "אני תלמיד ישיבה!", אלא "אני תלמיד בישיבת...". לא "אני חסיד!" אלא "אני שייך לחסידות...".

זה כמובן מסביר את הדיסוננס בין התנהגות אישית, עדינה, ומתחשבת בזולת, לבין פריקת כל עול וכל נורמה התנהגותית כאשר מתחוללת "התנגשות הטיטאנים" בין החוג/חסידות "שלו" לבין חוג/חסידות אחרת, או מה שחמור מכך, בין החוג/חסידות שלו לבין חוג/חסידות שפרשו מהחוג/חסידות "שלו", דבר המהווה בעיניו בגידה של ממש. בגידה אישית הפוגעת רגשית בו עצמו, היות והמושגים של "בין אדם לחברו" אותם שמע משחר נעוריו "תקפים" בעיניו רק כפשוטם, דהיינו בין אדם "לחבירו", חברו ממש, אדם מול אדם. אבל חברה/חוג/חסידות אחרים אינם נכללים בעיניו בהגדרה "חבירו", כי אינם גוף בעל פנים מוגדרות, אלא מעין המון מטושטש צורה ופנים וממילא במאבק מולם הכל מותר, (במיוחד כשהבחור/חסיד לא מבין שגם כאן יש נגיעות אישיות, וגאווה פגועה, כי בעיניו - מה ששייך לקהילה, הוא טהור, אובייקטיבי, נקי מ"נגיעות אישיות" ונטול סובייקטיביות), כולל עשיית דברים שלא היו עולים בדעתו אפי' בשעת כעס גדול, במריבה אישית עם חבר/שכן/מכר.

ב. (וזה אופייני לחברה הליטאית דווקא). מיום שהילד מתחיל להבין את הנעשה סביבו הוא "מופצץ" במידע, סיפורים, משלים, ראיות, הוכחות והסברים על עליונותם של לומדי התורה, שאין למעלה ממדרגתם ושאם יזכה ויהיה בעצמו לומד תורה, "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו" (בניגוד גמור לנכתב במסכת אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תכיר טובה לעצמך, כי לכך נוצרת").

כל הזמן מפמפמים לו שאם ילמד תורה יפטר מ"עול דרך ארץ", וזה כולל עזרה בבית, למשל, או התחשבות בצרכי הזולת, אם זה בא על חשבון הלימוד (ואיני מתכוון למקרים בהם הזולת הסכים לוותר על צרכיו בגלל חשיבות לימוד התורה שלו).

הנער גדל תוך ידיעה ברורה שכשיתחתן יקנו לו דירה, ישלמו עבורו את המשכנתא, יעבדו בשבילו ובמקומו, יפרנסו אותו, ישרתו בצבא בשבילו ובמקומו, וידאגו לכל צרכיו, כשהוא נדרש לעשות רק דבר אחד, ללמוד תורה. אפילו להוריד כפית מהשולחן בחדר האוכל בישיבה לא דורשים ממנו, שלא לדבר על נקיון החדר בו הוא מתאכסן בפנימיית הישיבה. את הכל עושים עבורו, ממש בחינת "מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין".

כל זה (לכאורה) טוב ויפה. יש רק דבר אחד ש"שכחו" לומר, לפמפם ולהטמיע בנער ובבחור, והוא, ש"האצילות מחייבת!!", כלומר, "אם אתה נסיך, אתה חייב גם להתנהג כנסיך" ולא כביריון השכונתי. וכשמטמיעים רק את הזכויות, אבל לא את החובות המתלוות לכך והנגזרות מכך, גדלה וצומחת מפלצת יהירה, אגואיסטית ומפונקת, המשוכנעת שהעולם באמת חייב לה הכל. זו הסיבה בגללה הוא בז לעובדים ולמשרתים בצבא, בגללה הוא בז לכל מי ששייך לחוג אחר, לרבניו ולמורי דרכו, בגללה אינו מוכן שילדיו ילמדו עם ילדים של כאלה שאינם בדיוק, אבל בדיוק, בצלמו ובדמותו (ולא בגלל "איכות" החינוך אותה הוא נותן לילדיו), בגללה אינו בוש להתרים לצרכיו את אלו שאתמול הדיר מחברתו ומחברת ילדיו, בגללה לא אכפת לו שמעשיו מצולמים ונשלחים לכל העולם (שהרי האמת והצדק מונחים בכיסו ורשומים על שמו בטאבו), ובגללה הוא מסתובב בעולם באף מורם כששלט ניאון מבזיק ומהבהב מעל לראשו "אני ואפסי עוד".

(ועדיין לא אמרתי מילה על אלה ש...איך נאמר, לא ממש שקועים בלימוד יומם ולילה, אבל למרות זאת יודעים היטב שגם הם יקבלו דירה כשיתחתנו, רק בגלל העובדה שלמזלם הטוב הם בחורים הנמצאים בישיבה והנורמות החברתיות (המעוותות) קובעות, שלא משנה כמה הבחורה איתה יתארסו, תהא מוכשרת, מוצלחת, בעלת מידות טובות, "בלעבוסטע", יפה ובעלת משרה מכניסה, ולא משנה כמה מאמצים, עמל ורצינות היא השקיעה ע"מ להגיע להישגיה, הוריה, שלא שפר עליהם מזלם, וילדו, נעבעך, נקבה, יצטרכו "לקנות" את הוד מעלתו הזכר. ואם חלילה אין באפשרותם לממן זאת (ומי כן יכול לממן דירות כמספר בנותיו?) ראש הישיבה שלו לא יסכים "למכור" אותו "בזול", והבחורה, מוצלחת ככל שתהא, תשב בבית הוריה עד שילבינו שערותיה (או עד שייכנעו הוריה, יממנו את העיוות החברתי המטורף הזה, ויתמוטטו מהמעמסה הכספית הבלתי אפשרית, בלתי הגיונית ובלתי הוגנת בעליל, זו).

אז למען הסר ספק, ברור שלומדי התורה האמיתיים הם אכן יקרים, חשובים ונעלים. אבל הם עדיין לא "יצורים עליונים". וע"מ שההבדל יופנם ויוטמע חייבים להשקיע השקעה עצומה בחינוך (לפחות באותו יחס להשקעה בלימוד). אבל, היות ולמרבה הצער, במקרים רבים, רבים מדי, אין הדבר נעשה כראוי, ובוודאי לא באותו יחס בו בונים בבחור את "עליונותו", כאשר מצרפים לרגשי עליונות מזוייפת ויהירה זו את הזהות האישית-קהילתית הטוטאלית, ברור שברגע בו משהו או מישהו "יאיים" על עליונות הקהילה שלו יוסרו כל המעצורים והכל יהיה כשר בדרך לדריסת היריב ולנצחון על "האויבים".

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". (פרקי אבות, פרק ב', משנה ב').

אחת הסיבות לכך ש"יגיעת שניהם משכחת עוון", היא, שכאשר אדם מאמץ מידות טובות או/ו עוסק במלאכה (למילים "דרך ארץ", יש שתי משמעויות, מידות טובות והתנהלות משובחת בנושאים שבין אדם לחברו, וגם עיסוק בפרנסה וביישובו של עולם), במקח וממכר ובפרנסה, ובוודאי כאשר הוא כפוף להוראות מעסיק, הוא מבין מהר מאד שע"מ להצליח הוא חייב להתגמש עם הזולת, לעיתים לוותר, לעיתים לכופף את רצונו מפני רצון הזולת, ואם ינהג ביהירות, בשחצנות ובהרגשה שהעולם כולו חייב להשתטח לרגליו הוא רק יינזק ויכשל.

חלקה השני של המשנה ("וכל תורה שאין עמה מלאכה") עוסק במתכונת נוסח פוניבז', ודברי המשנה דאז והמציאות דהיום, אינם צריכים ראיה. הם מדברים בעד עצמם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!