הרב שאול יורוביץ': בין אמונה לביטחון – בין שמיטה ליובל

פרשתנו פותחת בציווי "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'", מצוה מיוחדת זו של שמיטת הקרקעות אשר אנו כעת בעיצומה טעמה מבואר שהיא כטעם שמירת השבת וכפי שהתורה עצמה קוראת לשנה זו "שבת לה'", כך כותב בעל ספר ה'חינוך' בטעם מצווה זו:

"לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם".

אם כן עיקר טעם מצוות השמיטה היא גילוי וחיזוק האמונה בחידוש העולם כבכל שבת, אלא שבשמיטה עלינו להוסיף ולהראות עניין זה גם בנחלה שקיבלנו מאת ה' ולא רק בעצם מציאות העולם כבשבת, אם כן יש בשמיטה עליית מדריגה שהאדם שומט את אחיזתו העצמית גם בקנייניו ומצהיר שהכול של ה'.

בסוף פרשת השמיטה אנו קוראים כך: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ", הפסוק מבטיח לנו בביטחון גמור שלא נינזק משמירת שביעית, אדרבה נשב על הארץ לבטח מתוך שפע ונחת.

אם נדייק נראה שעצם מצוות השמיטה מכוונת לביסוס וחיזוק האמונה שלנו בה' וממנה נגיע אל השלב הנעלה יותר והיא הביטחון המלא בהנהגת ה'.

בהתבוננות פשוטה ביחס שבין אמונה לביטחון ניתן לומר שהם כמעט שני צדדים שונים של הגדרת היחס בין האדם לקונו שהרי 'אמונה' מבטאת שהכול ביד ה' ואין ביד האדם מאומה, אין בה שום התייחסות למצבו או הילוכו של האדם בעולם הזה, אדרבה בעיקרה היא שוללת כל כוח מאת הנברא ומוסרת את כל המציאות לשמים. 'ביטחון' לעומת זה מבטאת דווקא את הצד המשלים שה' משלים את כל צרכינו ומכוחה האדם סומך באופן מלא על ההנהגה העליונה. במילים אחרות: ה'אמונה' תנועתה היא מלמטה למעלה האדם מבטל את כל כוחות הבריאה המדומים ומייחס את הכול לה', וביטחון היא תנועה הפוכה מלמעלה למטה והיא מבטאת את ההשגחה התמידית המלאה של הבורא לנבראיו  

לפי זה נראה שהתורה מדריכה אותנו לעסוק הרבה בשמיטת האחיזות העצמיות וייחוס הכול להקב"ה, והיא גופא תוביל אותנו למודעות של ביטחון, כלומר כאשר האדם יהגה רבות באמונה פשוטה שהכול ביד ה' זה יביא אותו לראות שכל נשימה ותנועה היא מאת ה' וממילא יעלה לשלב הבא ואף יבטח בו יתברך.

לאחר פסוקי ביטחון אלו אנו קוראים כך: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים"

כאן הפסוק ממשיך לעסוק בזה שזכה אל ה'אמונה' הרי הוא שומר שביעית אך לכדי 'ביטחון' מלא הוא לא בא שהשאלה נשאלת אצלו ואינו בוטח לחלוטין בהשגחה העליונה.

סוד הביטחון כמבואר היא בהיות האדם בבחינת 'כגמול עלי אימו' ללא שאלות או תהיות, עצם השאלה 'וכי תאמרו' מנוגדת למצבו הנפשי של הבוטח.

כך מבואר עניין זה בספר נועם אלימלך לרבינו הרבי אלימלך מליז'נסק זי"ע:

"כי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם כו' בשם אחי החסיד המפורסם ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחת ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל.

ונראה שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה, וזה הוא וכי תאמרו כו' שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלהיו ולא יאמר כלל מה יאכל כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש וכי תאמרו פירוש כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי וצויתי כו' אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה"

רבי אלימלך מבאר בשם אחיו רבי זושא שעצם השאלה מבטאת חוסר ביטחון, ולו היה האדם סמוך ובטוח בהשפעה העליונה היה השפע זורם אליו תמיד, אך השאלות והתהיות שבליבו של אדם יוצרות מסך בינו לבין השפע העליון, וממילא צריך המשכה חדשה בבחינת 'וציויתי את ברכתי'. אלו הם דברי משה לבני ישראל בקריעת ים סוף "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", איך תזכו ש'ה' ילחם לכם' וישפיע לכם שפע מלא כאשר תהיו בביטחון מלא בבחינת 'ואתם תחרישון' ללא שאלות כלל.

יחס זה בין 'אמונה ל'ביטחון' מצויה גם בשבת עצמה, שמירת השבת מבטאת את האמונה כמדובר, אך עונג שבת מבטאת הרגשת הביטחון והשלמות, השומר שבת ולא מתענג על השבת מבטא בהנהגתו אמונה ללא ביטחון הוא אינו בוטח דיו שה' ממלא את כל צרכיו. בתורה עצמה נאמר מקודם "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" בבחינת שביתת האמונה, אך בפסוק שלאחריו כתוב "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" זה מבטא את היות השבת מקור הברכה והשפע בביטחון מלא, מבחוץ נראה ששובתים ומבטלים כל מציאות אך בפנימיותו זה עצמו מוביל לברכת השפע הנעלית ביותר.

זה גם ההבדל בין שמיטה ליובל, שמיטה כמבואר מבטאת את ביטול ושמיטת כל האחיזות בבחינת אמונה בה', אך על יובל אנו קוראים "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

ביובל יש פן נוסף הפוך לחלוטין משמיטה, האדם זוכה לצאת מכל שעבודיו וזוכה מחדש באחוזתו ובחירותו. זה מבטא דווקא את התנועה מלמעלה למטה בבחינת ביטחון, האדם זוכה ברכושו ובחירותו מחדש.

נוסיף ונאמר שהרצון האלוהי היא שלאחר שלמד האדם את סוד הביטול וההרפיה המוחלטת בבחינת 'אמונה', יזכה בחזרה ברכושו, אך ממקום מתוקן, לאחר שזכה האדם לסוד השמיטה הוא יכול לנהוג כראוי במה שה' נותן לו, הוא אינו חש גאווה או ישות יתר בגלל רכושו הרב.

.

אם כן אפשר שזה היחס בין שמיטה ליובל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!