שוקו! • טורה האישי של שרה פכטר

שוקו,
שוקו,
שוקו,
זה הדבר היחיד שרץ לי בראש רגע אחרי שהתקרבתי לעמדת המחשב שלה, בכל מקום שוקו, אבקת שוקו. על המקלדת, על הרצפה, על הכסא, על השמיכה שזרוקה על הרצפה, ו....למה, למה, על המעיל השחור, הג'קט שעקבתי אחר המחיר שלו שירד וירד, עד שהגיע למחיר סביר וקניתי לי אותו, רק כדי לראות אותו הופך לסמרטוט בחסות השוקו.

שוקו,
הצילו, אם אראה עוד בלטת שוקו אחת

השעה עשר!
השעה עשר!
כאילו שעון הדובר עומד לי על הראש וצורח בקול רם, השעה עשר ושתי דקות, השעה עשר ושלוש דקות
השעה עשר ואף אחד לא ישן כאן,

מתוך ענני השוקו עקבתי אחר כולם, נועה עדיין עם חולצת התלבושת שלה. מוטי מושך לשושי בקוקו. הלו, עשר בלילה? וכבר ראיתי את עיני המורה מתעגלות כשהן בוהות בי ובשעון,

תשע בבוקר? שוב פעם הבת שלך מאחרת.
ואיך היא לא תאחר, חשבתי בזמן שחישפתי מטאטא, ליתר דיוק, ידעתי מה עלה בגורלו שכן החצי השני של המטאטא היה זרוק כאן על הרצפה.

שימי ניסה להוריד מהחלון הגבוה בקצה החדר את הכדור שנזרק לשם במסגרת: מי קולע רחוק יותר.. ומקל המטאטא שנשלח לשם כדי להוריד אותו נתקע בחוטי עכביש ונחצה לשניים.

למה הם לא ישנים?

הוא צוחק עלי. למה הם לא ישנים? אולי כי התמוטטתי בשעות הערב המוקדמות ועקבתי בסלואו מושן על המתרחש בבית? ניסיתם פעם לנקות קופסאת שוקו שעפה לכל עבר? אל תנסו

טעות ראשונה, שפכתי מים, והגדלתי את כמות הבוץ בכל מקום אפשרי, כולל עקבות אבקת קקאו, המצב רק החמיר. נועם נכנס, החליק והפך לתינוק כושי עם בכי יפני. בדיוק בנקודה בה הבנתי שאין שוקו חזרה. היא צלצלה.

היא צלצלה עם הקול הכי כועס בעולם, נימת אירוניה. "אני ממש כועסת עלייך", היא אמרה והאותיות של הכעס התערבבו לי בגרגירי השוקו שהסתבכו לי בגופיה הלבנה שהפכה לשחורה. "הטלתי עלייך משימה, את יודעת איזה תור ארוך, כמה רצו אותה, ואת? פישלת!" דאגתי לשלוח לך שליח שיביא לך את החומרים היית אמורה לשלוח לי תמונות של המהלך, את ממש לא בסדר! נלחמתי עבורך, ביקשתי תשלום עבורך, מה אני אגיד לך, איכזבת!

היא סגרה את הטלפון ונשארתי עם לשון מגמגמת היא צודקת, ומה חשבתי לעצמי כשהצעתי את עצמי למשימה? ראיתי את הילדים סביב השולחן, את היופי שביצירה, את עצמי מנצחת על המקהלה, ושוב מציירת את ציור הסופר וומן. והנה השוקו, המציאות, תלשו לי את שיריון הסופרוומן והתגלתה מעבדת שוקו.

היא בטח התקשרה בזמן שישבה על כסא ליד שולחן השיש במטבח, ומולה דף משימות, והשם שלי שם עם וי. ועכשיו היא שמה עלי איקס. ובאמת תכננתי.
תכננתי
תכננתי
השם השני שלי, .תכננתי
בהחלט תכננתי לבצע את המשימה ומה קרה? "תביאו לי יעה, ואקונומיקה"
צרחתי.

החלון היה פתוח למחצה, ירח דק הסתכל עלי מלמעלה כמו אינטלקטואל צרפתי. למה אני מתעקשת?
אולי כי העקשנות תשאיר אותי על בלטה נקייה.

"הנה, אמא,", הבן שלי הושיט לי מקל ספונג'ה קצר, "ועכשיו לך לישון כבר", עניתי לו בתגובה. הוא ריחם עלי. ראה את הסמרטוט הלבן שהפך לחום, ראה אותי בעליבותי עם נעלי בית שונות, אחת בצבע ירוק, השניה נעל ספורט ישנה כתומה שמאלית על רגל ימין, רק כי לא מצאתי את התואמת הירוקה.

אז בזמן שהוא מרח את השוקו על כל החדר ופסים חומים הופיעו מתחילת החדר ועד סופו ניסיתי לתפוס את בן השלוש ברגליים, ולהודיע לו שזהו, נגמור דקות החסד. וזה פשוט לא הלך לי. כולם רקדו את ריקוד השוקו.

הרמתי את המעיל דמוי העור שהיה מאובק מעפר השוקו, הכנסתי אותו לאמבטיה ונתתי למים לשטוף וקילוחין קילוחין חומים זרמו להם באמבטיה, וכעסתי על עצמי, למה לא בצעתי את המשימה עד הסוף? מילא, בבית כבר שמתי על עצמי תווית: מכירת חיסול. גם את המשבצת הנקיה לכלכתי?

חברת מזון גדולה יצאה בקמפיין פרסומי גדול, כשקיבלתי טלפון אם אני רוצה להשתתף בקמפיין ולהכין מהמוצרים שלהם ארוחת ערב ססגונית, כאם למשפחה ברוכת ילדים.

"בטח בטח", וכבר ספרתי את רגעי התהילה שלי. התחלתי להריץ במוחי היכן אוכל לצלם את שלבי ההכנה, המטבח שלי בכלל לא בא בחשבון. והמטבח של השכנה....היא רק תסכים בלי הילדים....

אתקשר לזיווה הצלמת החובבנית שתהיה מאושרת להתגייס למשימה. כך לפחות האמנתי, עד שניסיתי לתפוס אותה ואמרו לי שהיא טסה לתאילנד במסגרת הצילומים החובבנים שלה, לצלם פרויקט של בית חב"ד

אז תכננתי לערוך את השולחן במפה ארוכה ולשים באמצע סרט אדום שאקנה בחמודית. אקלח את הילדים ואלביש אותם בגדים חדשים אותם אקנה בבאזר לצורך המשימה. וכבר רצתי לאחי השף שיעניק לי מתכונים, והוא אמר לי שיקח כמה ימים וביום שישי אם ארצה נכין את זה ביחד במטבח שלו מה שחסך לי את כאב הראש של לגשת לחמודית לקנות את הברונזה למפה.

דחיתי ליום שישי,
הבנות לא מסורקות, אין לי כוח אפילו לזוז,והגיע יום שישי והעדפתי לפגוש חברה לכוס קפה כדי לבכות לה על המשימה שעומדת בפני להכין ארוחת ערב משפחתית לתפארת הקמפיין הגדול.

חזרתי מהקפה עם חיוך, דמיינתי את התמונות, את הבנות עם שיער אסוף וחיוך של: אנחנו תמיד מכינות ארוחת ערב במטבח השיש הלבן, לצד כלים מבריקים ואמא שמנצחת על המקהלה.

"ואל תשכחי לצלם את כל המהלך", היא הזכירה לי.
רק שהצלמת בתאילנד, והשף הרי הוא אחי בביתו וטרם הצלחתי להגיע לשם. אבל לא נורא, יש לי עוד זמן, החבילות הגיעו בשעות אחר הצהריים, כמות מצרכים משובבת עין ולב, ובתוך שניות ספורות המוצרים נעלמו.

"יש לי זמן, אלך לקנות בחנות את המוצרים, העיקר שהם נהנים", הסתכלתי על הילדים שרוקנו את השקיות והשאירו אותם בכל מקום מלבד במקום הטבעי הפח. אז באמת, תאמינו לי, באמת שבמשך שבועיים עבדתי בראש, תכננתי, ידעתי בדיוק מה אני הולכת להכין, וכיצד הפרויקט שלי יהפוך ללהיט לצד הקמפיין הפרסומי.

ואז הגיע יום ראשון, והיא התקשרה לשאול אותי מה קורה, כי היא חייבת לערוך את הכתבה. ואיפה התמונות. אני בכלל לא בבית, הייתי בעבודה, בדיוק היום התנדבתי להישאר שעות נוספות. טוב, נו, בלי רחמים, רציתי להישאר שעות נוספות...

השעות התנדבו בשבילי.
"תעשה לי טובה, אתה לא מבין, התחייבתי", והבעל שרק חזר מהיאבקות עם תלמידים, נאנח קשות ורץ למכולת לקנות את המוצרים
"נו, איך הולך?" עקבתי ממרחק של שנות אור.
"נפלא" את לא מבינה איך הם נהנים, התפייט הטבח הפרטי שלי,
הוא הכין איתם בצק, ולש, וחילק לגורמים, והם המדענים הצעירים הצטרפו בשמחה לניסוי.
כן, כן, ניסוי.
אז מה אתה מכין איתם? התעניינתי
פוק'צות.
פוקצ'ות.

ליתר ביטחון רצתי לרחוב הראשי וחיפשתי חנות שמוכרת פוק'צות וגם מצאתי
"אפשר לצלם?" אני צריכה תמונה של פוקצות למשימה ספרותית של הילדים שלי, והפוקצות שלכם, תאווה לעיניים. המוכר הנרגש מהמחמאות סידר לי את הפוקצות על צלחת. תביא חד פעמי, רציתי ליצור אותנטיות. אותנטיות שעלתה לי במשימה.

"ואני פשוט המומה, איך את מצלמת פוקצות כאלה יפות על צלחת חד פעמית, למרות שמהתמונות המזלזלות שצולמו במצלמה חד פעמית וביד אחת ... נו באמת". אפילו הפוקצ'ות שצילמתי ויכלו להציל את המצב... בהבל פי העביר אותם בעל החנות לצלחת חד פעמית.

הרסתי את רגע התהילה, הרגע שיכל להעביר את פסי השוקו לפסי רוחב של: "האמא המצליחנית, האישה שסוגרת את התיק שלה בפני העולם שרואה רק את המותג גוצ'י מבחוץ".

"התיישבתי בייאוש על הכיסא השבור שלי, הילדים הפכו את הכסא האורתופדי למגלשה בחסות השעמום, הגלגל היה חסר, ניסיתי לייצב אותו בעזרת נדנוד קצר, והתמלאתי ב...שוקו. מי מעלה שוקו לחדר שינה של ההורים שלו ....

הגיליון חיכה לי. הטור הקבוע שלה, פתאם לא התחשק לי לקרוא אותה, כאילו פחדתי ממנה, ממה אני מפחדת, בעיקר אני מפחדת שהיא תראה את תיק הבלהות שלי, שמלא כמו תמיד בפירורי בסקוויטים ובגוויות מסטיק. לה יש בטח גוצ'י מעומלן מעור נחש, מלא בבשמים שיש להם עדיין פקק וניירות שיושבים זה לצד זה כמו חיילים"...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!