מצוות פדיון שבויים, מעלתה וגדולתה בראי מעשי חכמים

מצוות פדיון שבויים, כתב הרמב"ם ז"ל שאין לך מצווה גדולה מזו. ועל עוצם גדולתה ויקרתה ורוב מעלתה ניכר מדברי חכמים וממעשיהם.

יש לנו ללמוד מהנהגתו של ר' פנחס בן-יאיר בגמרא בחולין: ''...דהוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא (הגיע בדרכו לנהר גינאי), אמר ליה (רבי פנחס בן יאיר לנהר): גינאי חלוק לי מימך (יבקעו המים) ואעבור בך, אמר ליה (הנהר): אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, (שהרי לא בטוח שתצליח לפדות השבויים), אני ודאי עושה. אמר ליה: אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. (כלומר, שאז ודאי שלא יעברו בך מים ולא תוכל לקיים מצוות קונך). חלק ליה, (בקע הנהר את מימיו), ועבר ביה''.

ומבאר בעל ה"בן איש חי" זי"ע שהסיבה לכך היא מכיוון שאם רבי פנחס בן יאיר יתעכב בדרכו יהיו השבויים בסכנת נפשות, אבל אם תעוכב זרימת הנחלים, לא יהיה מזה נזק. כלומר, פדיון שבויים - הצלת נפש אדם עדיפה וקודמת על המשך קיום טבע הבריאה. ואם הטבע – מרוצת מי-הנהר מעכב פדיון שבויים, נכון לצדיק להתערב במעשה הבריאה ולגזור על עצירת הנהר, וכל זה על מנת לקיים מצוות פדיון שבויים.

ובהמשך הגמרא מבקשת להוכיח שדווקא למצוה היקרה פדיון שבויים היה מוכן רבי פנחס בן יאיר לשנות את טבע הבריאה ולחולל ניסים, ולא כך הוא למצוה אחרת: שעמד איתם על שפת הנהר אדם נושא חיטים לאפיית מצות לפסח, אמר ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי (חלוק גם לאדם זה מימיך), שגם הוא עוסק במצוה, חלק ליה  מימיו. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו (סוחר ערבי התלווה אליהם), אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי (חלוק מימיך גם למלווה), דלא לימא כך עושים לבני לויה (שלא יאמרו הבריות, שאין אנו דואגים למלווים אותנו). חלק ליה.

החתם סופר מביא כאן את הרשב''א  שמבאר כי ראוייה מצוות פדיון שבויים שיעשה הצדיק ניסים וישנה טבע הבריאה על-מנת לקיימה. ודווקא מצווה כה גדולה, ולא למצווה אחרת כגון מצוות חיטים לפסח. אבל כיוון שכבר נבקעו המים, עצר בעדם וגזר שימתינו גם לצורך מצוות חיטים לפסח, ואפילו לבן לווייה נכרי שמסייע להם: ''דאע"ג דהטבע משועבד ללומדי תורה מ"מ אין ראוי לשנות הטבעיים ללא צורך גדול. והי' ר' פנחס שוקל בדעתו אם יגזור לבקע המים או לא עד שהחליט לצורך מצוה רבה דפדיון שבוים יפליג מיא. אבל לא למצוה אחרת אפי' לחטי דפסחא. ושוב כיון שכבר נבקעו המים לפדיון לא נתן רשות שיחזור לאיתנם אפי' למצוה חטי דפסחא ואפי' לצורך בני לויה''.

הרעיון בדבר גדלות מצוות פדיון שבויים, אשר בגינה נבקע הנהר ורבי פנחס בן-יאיר עובר בחרבה, מביא את רב יוסף, להשוות רבי פנחס בן-יאיר למשה רבנו וששים רבוא יוצאי מצרים, מה הם נבקע להם הים והם עברו את הים בחרבה, אף ר' פנחס בן-יאיר נבקע לו הנהר, והוא עובר בחרבה. (חולין שם).

ונפלאים דבריו של תלמיד רבי נחמן, רבי נתן זי"ע, (יו''ד, הלכות צדקה), ''וצדקה זו של פדיון שבויים גדול מכל הצדקות, כמבאר בש''ע, כי באמת כל הצדקות הם בבחינת פדיון שבויים, כי על-ידי הצדקות מעלה כמה ניצוצות הקדושים מן השביה והגלות וכביכול, מעלה השכינה מהגלות וכנ"ל. ועל-כן הוא בחינת פדיון שבויים. ועל-כן כשיש פדיון שבויים ממש, דהינו שאחד מישראל שבוי חס ושלום, זהו עיקר מצות הצדקה, כי כשישראל שבוי הוא גלות השכינה ממש. ועל-כן על-ידי צדקה זו של פדיון שבויים הוא מעלה ביותר השכינה מהגלות והשביה כביכול, שזהו עיקר בחינת צדקה כנ"ל. ועל-כן צדקה זו גדולה מן הכל''.

וכוונתו: כי על-ידי שאדם מקיים מצוות, הוא מעלה ניצוצות קדושה מן השביה. כלומר, עצם מעשה המצווה, כל מצווה היא בבחינת פדיון שבויים, אם כן, ראו כמה גדולה מעלת מצוות שבויים ממש, שיהודי שבוי, זוהי גלות השכינה ממש, ופדיונו הוא כביכול גאולת השכינה. וכך אמנם ניתן להסביר את מעשהו של רבי פנחס בן-יאיר, (ראו החת''ס לעיל). וכן את דברי הרמב"ם, בחתימת הלכות פדיון שבויים, ''אין לך מצווה רבה מזו'', שהיא כוללת בתוכה מצוות רבות.

ובימים הקשים האלה, על כא''א לשאת תפילת אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה וגו'. בכוונה שלמה לעורר רחמי שמים, ולפדות בית ישראל במהרה בימינו. שבניסן נגאלו, בניסן עתידין להגאל. השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!