חייל נאצי גנב מכתבים מהתלמידים, נכדתו השיבה אותם לישיבת חכמי לובלין
חייל גרמני גנב גלויות מיהודים בפולין שנשלחו למחנות השמדה, כולל מכתבים של בחורי ישיבה מישיבת חכמי לובלין בפולין. 80 שנה אחרי נכדתו החזירה אותם לאוצר הישיבה וביקשה סליחה
- יענקי פרבר
- כ"ז ניסן התשפ"ד
- 3 תגובות
כשקרלה מקייב הייתה ילדה במזרח גרמניה בשנות ה-70 וה-80, היא ידעה שסבא שלה היה חייל גרמני במלחמת העולם השנייה. אבל בדיוק מה הוא עשה באותן שנים לא היה לה מושג, וזה גם לא היה נושא לדיון במשפחתה.
תשע שנים לאחר מותו, כשמקייב היתה בת 18, היא ירשה חלק מאוסף הבולים המרשים שלו. היא מצאה את האלבום הבולים הראשון שלו מ-1926, מבחר מעטפות ולבסוף, 36 גלויות שגרמו לה להצטמרר. למרות שלא ידעה לקרוא אותן, היא זיהתה אותיות עבריות ושמות יהודיים. כל הגלויות הופנו למקום אחד, ישיבת חכמי לובלין.
עד מהרה נודע לה שכשיהודי לובלין נרצחו, סבה - שהוצב במחוז עד 1941, גנב כמה מהמכתבים שלהם כדי להגדיל את אוסף הבולים שלו. ב-11 באפריל, יותר מ-80 שנה מאוחר יותר, החזירה מקייב את המכתבים לישיבה. בטקס בישיבת חכמי לובלין בפני קהל קטן אך נרגש, היא מסרה את האוסף לאיוונה הרמן, רכזת הקהילה היהודית בעיר, יחד עם מנהלי ארכיון המדינה של לובלין.
כ-40 יהודים חיים היום בלובלין וקומץ מהם השתתף באירוע. בנאום באירוע שהפך למטלטל והגיע לבכי, אמרה מקייב, "המכתבים האלה אינם מתנה ולא תרומה. אני פשוט מחזירה שלל של השואה".
במשך שנים, ישיבת חכמי לובלין הייתה דוגמא למופת לכל ישיבות פולין והתפוצות. מקום בו ייסד הרב מאיר שפירא זצ"ל את הדף היומי, עירו של החוזה מלובלין שנסתלק ביום חורבן בית המקדש. הישיבה נסגרה כאשר הנאצים השתלטו על הבניין הגדול, הנאצים שרפו מבנים יהודיים רבים, אך את בניין הישיבה השאירו בשלמותו כדי להופכו למפקדה. היום הבניין הפך לבית מלון, אך בית הכנסת וחדרים נוספים הפכו למוזיאון מפואר ושמור מאד.
גורלה של ספריית ישיבת חכמי לובלין, הוא אחד התעלומות הגדולות בהיסטוריה שלאחר מלחמת העולם השניה. אוסף ספרי הישיבה שהיה מורכב מעשרות אלפי ספרים, כולל ספרים עתיקים מאד, יקרי ערך ונדירים ביותר, נעלם כמעט ללא עקבות. במשך שנים, היסטוריונים ועיתונאים חיפשו אותו, אך לשווא, בניסיון לפענח את התעלומה הלא פתורה הזו, חוקר מיוחד מטעם ממשלת פולין, האוצר פיוטר נזארוק (לא יהודי), מנסה לגלות האם הספרייה נשרפה על ידי הגרמנים? אולי הספרים הועברו בחשאי לגרמניה, או אוחסנו במקום כלשהו ואז פוזרו ברחבי העולם, או אולי חלקם הושמדו? או שאולי הספריה כולה לא אבדה כלל, אלא נשמרה וכבר כמה עשורים היא פשוט שוכבת ומחכה לגילוי מחדש?.
הנאצים הפכו את לובלין למרכז השמדה המונית, הרגו 99% מיהודי העיר והכחידו את סמלי התרבות היהודית. למרות שהמבנה הרחב של הישיבה שימש כמשרד של הצבא הגרמני, נעלמה ספרייתה העצומה.
אוצר הספרים פיוטר נזארוק שמתעד וחוקר את ההיסטוריה של היהודים בלובלין, סיפר ל'בחדרי חרדים' כי הוא מאמין שהנאצים בזזו את הספרים ותכננו להעביר אותם לגרמניה, אבל כשהרוסים נכנסו פנימה, האוסף ננטש ולבסוף התפזר על פני הגלובוס.
מאיר בולקה, שחוקר ומגלה בשנים האחרונות את מזרח אירופה ובמיוחד את פולין, ויו"ר ארגון J-nerations (דור לדור). נפגש לפני מספר חודשים עם האוצר פיוטר נזארוק, בולקה הפתיע את פיוטר, ונתן לו שלושה ספרים שהיו שייכים לספריה של הישיבה, פיוטר הופתע מאד ושמח לקבל את הספרים, מאיר לא סיפר מהיכן הספרים. הספריה בישיבה מחזיקה עכשיו 10 ספרים שהוחזרו, פיוטר מקווה שעוד ספרים יוחזרו לישיבה.
באחד המכתבים כותב התלמיד אפרים פלאייזמן מסוכטשוב, אותו שלח בשנת 1937, על הקושי להתקבל לישיבה: "התאמצתי כל כך להתקבל לישיבת חכמי לובלין, השקעתי כל כך כדי להגיע לשם" כתב במכתב שנגנב על ידי החייל הנאצי.
עוד כתב: "למדתי למבחן מאתיים דפי גמרא בעל פה, נבחנתי עם הבחור יצחק מאיר פינקוסביץ', ונתנו לי תעודה שלמדתי את מסכת בבא קמא, ונרשמתי כתלמיד ישיבת חכמי לובלין".
חיים שווננפלד מפשמישל כתב באפריל 1939, "להנהלה המכובדת, אני רוצה להודיעכם כי העברתי את הסכום של עשרים וחמישה גילדן לידידינו, מר משה כץ, נשארו לי בערך עשרים גילדן. מה הטעם לשלוח (תרומה) כמות כזו קטנה? אשלח ברוך ה' סכום גדול אחרי יום טוב".
"נשאר לנו כל כך מעט מהישיבה", אמר נזארוק ל'בחדרי חרדים'. "אנחנו יודעים כל כך מעט על איך זה היה בפועל. לא הצלחתי למצוא מסמכים כאלה בארכיון לובלין, לגבי הישיבה - הכל הושמד".
במשך יותר מ-30 שנה היא שמרה על המכתבים, ולא ידעה מה לעשות איתם, עד שגילתה לאחרונה כי הישיבה קיימת בפולין. היא שקלה לשלוח את המכתבים בדואר, אך חששה שזה עלול ללכת לאיבוד. אז היא נסעה שמונה שעות מביתה בקמניץ, עיר במדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה ללובלין.
כבר עכשיו, יהודים מפינות שונות בעולם זיהו את בני המשפחה במכתבים. צבי גרוסמן, מישראל, ידע שחלק ממשפחתו התגוררה בלובלין לפני מלחמת העולם השנייה. הוא הופתע לגלות את שמו של דודו, שלמה דוד גרוסמן - המסומן ממש מעל כתובת ילדותו של אביו בבאבינה 1 בקאליש, כך דיווחה סוכנות הידיעות היהודית.
גרוסמן אימת באמצעות יד ושם שדודו היה תלמיד בישיבה. הוא נהרג יחד עם רוב בני המשפחה; אביו של גרוסמן היה הניצול היחיד מפולין. את המכתב משנת 1933 קשה להבין בלי הקשר.
היא סיפרה לפיוטר נזארוק, על השתלשלות האירועים: "ארנו וולטר זקס, אביה של אמי, נפטר מסרטן ב-1981, כשהייתי רק בת תשע. אז אין לי הרבה זיכרונות מסבא שלי. מה שאני יודעת הוא האופן שבו הגלויות האלה הגיעו אלי. כשהייתי בערך בת שמונה עשרה, אמי נתנה לי חלק מהאוסף שלו במתנה. הפריטים כללו בולים וקופסת סיגרים עם מעטפות וכרטיסים. כשהסתכלתי הלב שלי עצר. מיד הבנתי מה אני רואה: כיתוב בעברית ושמות יהודיים. מאז שהייתי נערה, היו לי תחומי עניין מעט יוצאי דופן, התעניינתי בכל דבר יהודי. למדתי קצת עברית ויידיש".
היא המשיכה לתאר: "כל מה שלמדתי מאמי זה שסבא שלי כנראה לקח אותם מפח האשפה של בניין הישיבה בזמן המלחמה. הוא גויס לצבא מיד לאחר הפלישה לפולין, באוקטובר 1939, ובכמה תמונות הוא נראה בלובלין וסביבתה עד 1941. הוא נפצע ובילה את שארית המלחמה כשבוי מלחמה בסרביה. מה הוא עשה בינתיים, האם הוא היה חייל פשוט, או שהיה פושע מלחמה, או שלקח חלק בפעילות כלשהי הקשורה לשואה - אני מתפללת לאלוהים שזה לא המקרה, אבל לעולם לא אדע. גורל האדם מעוות. בזמן שסבי היה חלק מהוורמאכט שהביא מוות והרס לפולין, אשתו נשארה בבית. צדק אלוהי? הוא לעולם לא ראה אותה שוב. היא נהרגה בהתקפה אווירית אמריקאית ב-10 באפריל 1945. לאחר ששוחרר כשבוי מלחמה ב-1949, הוא נישא בשנית. סבתי, אשתו השנייה ואימא של אמי, שלמרבה האירוניה, הוכרה מאוחר יותר רשמית כקורבן של השלטון הנאצי, הייתה בעצמה לוחמת בהתנגדות נגד הנאצים, ואיבדה את בעלה במחנה ריכוז".
"הכרטיסים האלה הם לא מתנה ולא תרומה"- היא סיפרה בלי להסתיר את דמעותיה, "אני פשוט מביאה הביתה חזרה שלל של השואה שלעולם לא היה צריך להיות במשפחתי. ואני מודה בענווה שקיבלתם אותם ממני כצאצאית של גרמני שהיה בעצמו באסון של מלחמת העולם השנייה והשואה והחיים היהודיים בפולין".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות