הטקסט המבהיל של עיתונאי "הארץ" שלומד באוניברסיטה היוקרתית

יותם ברגר הוא עיתונאי ומשפטן ישראלי ששימש בעבר ככתב "הארץ" בשטחים. בימים אלו הוא מסיים את שנתו השנייה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית שבמערב ארה"ב. סטנפורד נחשבת לאחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם וברגר עמל שם על עבודת מחקר לקראת דוקטורט.

ביממה האחרונה פרסם ברגר, שמחשיב את עצמו כאיש שמאל ליברלי, טקסט מבהיל בו הוא מתאר את הלך הרוח האנטי יהודי ואנטי ישראל ששורר במוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר.

הוא כותב תחת הכותרת: "חמישה שיעורים מסטנפורד, קליפורניה":

שנת הלימודים האקדמית בארצות הברית הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות וכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם. 
לקראת טקסי הסיום הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב״אינתיפאדה גלובלית״ הם – ככלל – לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי. 

זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו״ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות – להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות ״הסברה״ שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק.

למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ונוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה.

1. אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד – בראש ובראשונה – היהודים. 

השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בינלאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אינסוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו כבר בשנה שעברה אם אנחנו סובלים מאנטי-ישראליות היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברלים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם.

זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, ״יהודי אזרח העולם״, כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עלי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על ישראלותי לבין דחיה. לא הייתה שאלה.

בחוויה פוקחת העיניים הזו יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות.

2. אמריקה ראויה לדונלד טראמפ.

חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד רק כי היא לא לגמרי דמיונית.

9 בנובמבר 2016 היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארצות הברית של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיאה הייתה בלתי נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי – מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי מוסבר. דמיוני. בלתי אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים ״הנשיא טראמפ״ הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ׳ במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח.

השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד, טירוף שלא הבחנתי בו עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו.

3. התנועה הפרוגרסיבית אינה בעלת ברית פוליטית לציונים ליברלים.

בשנה שעברה, התנועה הפרוגרסיבית נראתה לי כמו מרד נעורים משעשע. כן, הטקס שבו כל אחד מכריז מה המגדר שלו בתחילת השיעור היה נראה לי משונה, לא תמיד נחוץ, אבל לא מזיק. העובדה שנאלצתי להכריז בכל טופס שמילאתי מה הגזע שלי (ומקפיד להצהיר שאני ״מזרח תיכוני״) הצחיקה אותי, לא קוממה אותי. ראיתי בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית את האחות האינפנטילית של תנועות ליברליות שכיבדתי. ראיתי בה בעלת ברית. זו הייתה טעות.

התנועה ה״פרוגרסיבית״ אינה אנקדוטה משעשעת. השבוע נחשפתי לביטוי גרפי במיוחד לכך. במאהל ה״פרו פלסטיני״ (במרכאות כפולות, שכן חלק ניכר מיושביו לא מסוגלים להצביע על הארץ במפה, וספק אם מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג פלסטיני אחד לרפואה) שהוקם מחדש בלב הקמפוס, צולם אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה מלאה – לרבות כובע גרב שחור עם חרך לעיניים, וסרט חמאס ירוק על הראש, לצד סטודנטים שפעילים למען חופש מוחלט. הברית המשונה הזו לא מצחיקה אותי. 

הפרוגרסיבים קוראים תיגר על הרבה יותר מאשר מדינת ישראל, או זכותם של היהודים למדינת לאום. אני לא בטוח כמה מהאנשים שמזדהים כפרוגרסיבים מחזיקים באידיאלים האלה באמת, וכמה מהם רק חוזרים עליהם שוב ושוב בקול רם, מתוך כוונה לזכות באיזה סוג של אהדה חברתית. אבל אלה מהם שמחזיקים בעמדה הזו באמת אינם מאמינים עוד בקיומה של ״אמת״, או בקיומן של עובדות. 

הכוונה היא לא למי שמביעים דעה לפיה קשה להגיע לחקר האמת, או חושבים שבתי המשפט אינם מצליחים תמיד לברר מה הן העובדות, או שגורסים שרעיונות שונים נתפסים באופן אחר דרך עיניים שונות. הכוונה היא למי שאומרים באופן חד משמעי שאין דבר כזה, אמת. הם לא מעוניינים להציג עובדות לתמוך בטיעונים שלהם מפני שהם לא מאמינים שיש דבר כזה עובדות, והם אומרים זאת במילים אלה ממש. הם חושבים שאסור לעשות שימוש במונח ״ג׳יהאדיסט״ מול ג׳יהאדיסטים, או לקרוא לתומכי טרור בשמם, מפני שרגשות חשובים יותר מעובדות (אם כי, כמובן, בראש ובראשונה הרגשות שלהם). הם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות למעשים, מפני שהם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות לשום דבר. על הכל ניתן לחלוק, מפני ששום דבר לא אמיתי. החיים הם מועדון דיבייט. זה לא פינוק, או לפחות לא רק פינוק: זו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו מערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית – מושגת או בלתי מושגת – כקונספט אינטלקטואלי.

4. הולכים תמיד ישר. לא כל כך חשוב מה אומרים או כותבים עליך.

ההתכחשות והפניות העורף של מי שראיתי בהם חברים, או לפחות שותפים לדרך, הגיעה עם פיתוי: להוריד את הראש. אני לא מזלזל ומבין מאוד ישראלים שבחרו בכך. בשלב זה, עדיין, התביישות בישראליות, הדחקת סימנים יהודיים, ניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי – יכולים להבטיח איכות חיים סבירה גם במקומות שבהם שנאת ישראל נוכחת מאוד. אבל כשהפיתוי הוצב בפני – במידה מסוימת לפחות – ניסיתי להיזכר במה שלמדתי משני מורים בשנים האחרונות.
 
עו״ד מומי למברגר נוהג לומר למתמחים שלו ש״הולכים תמיד ישר״. כשמקבלים החלטה בתיק – האם להגיש כתב אישום? האם לגנוז את האישומים? – הדבר היחיד שחשוב הן העובדות והדין. קל להתפתות לשקול את מה שכתבו בעיתונים. את מה שיגיד השר. את הסיכוי להתקדם במערכת. אבל שקילת שיקולים כאלה מובילה בהכרח להתברברות, לאובדן דרך. השופט ג׳ורג׳ קרא נוהג לומר למתמחים שלו ש״לא כל כך משנה מה אומרים או כותבים עליך״. העובדות חשובות יותר. לקבל החלטות נכונות זה חשוב יותר. אין סיבה ליישר קו עם הבלים, גם אם יש לזה מחיר חברתי או ציבורי כלשהו.

השיעורים האלה נכונים ביחס להחלטות גדולות וחשובות בהרבה מאשר ההחלטה האישית האם להוריד את הראש או להתעקש להחצין ולהתגאות בישראליות, גם בפורומים לא נעימים. אבל הם נכונים לאין שיעור כשהמחיר הכי כבד לשלם על ללכת ישר, הוא שכמה דוקטורנטים אמריקאים יעקמו את האף. מאז אוקטובר, למדתי שאין טעם להוריד את הראש, בעוד יש ערך פנימי להחלטה ללכת תמיד ישר, לקרוא לדברים בשמם.

5. הפתרון למשבר האוניברסיטאות לא יכול להגיע מלמטה, אבל הוא יכול להיות מוצנח מלמעלה.

הילדים שמפגינים בחצרות האוניברסיטאות האלה עבדו קשה מאוד כדי להתקבל להארוורד, סטנפורד, ייל וקולומביה. רובם אינם ״דור ויאטנם״, גם אם זה מה שהם מספרים לעצמם. הם המקבילה של ילדי 8200 וגלי צה״ל בישראל. הם עבדו קשה מאוד ושילמו הרבה כסף כדי להגיע לכאן, ואכפת להם מאוד מהאופן בו יסיימו את לימודיהם. יותר מכך, חשוב להם מה דמויות שהם מעריכים חושבות עליהם. נכון, אכפת להם מה החברים לספסל הלימודים חושבים. לרובם אכפת לא פחות מה נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה, ואפילו המרצה בקורס חושבים עליהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!