בעיית הריצוי: "אני לא יכולה להגיד לא לאף אחד"

"אני מרגישה שאני שוכחת את עצמי" אמרה מרים.

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"אני עושה כל כך הרבה דברים בשביל כולם.

בשביל יונתן, שישמח שיש לו אשה טובה.

לילדים, שאהיה אמא טובה.

ואפילו בעבודה חשוב לי לתת מענה לכולם, אני משתדלת לא לאכזב אף אחד" המשיכה.

"זה באמת נשמע קשוח לעמוד בסטנדרט גבוה כל כך, מה חשוב לך בזה?"

"אני אוהבת שכולם מרוצים ממני ולא מאוכזבים.

אני אוהבת את התחושה הזו שאני אדם טוב, יש בזה משהו שמרגיע אותי.

לא ברור לי מה ולמה בדיוק, אבל אני יותר רגועה ככה" ענתה מרים

"אחד הפחדים הראשוניים הגדולים של כולנו הוא פחד מנטישה.

כבר מגיל מוקדם גילנו שכשאנחנו מקבלים את שלושת הצרכים הבסיסיים שלנו: תשומת לב חיבור ואישור  אנחנו זוכות לחווית קשר שמעניקה לנו בטחון, מוגנות ורוגע.

אם תשימי לב, סך הכל גם את משתדלת להעניק לסובבים אותך את הצרכים האלה מתוך בקשת לב שאם הם יסופקו אז הזולת יישאר לצידך, לא יעזוב אותך וכך תוכלי להמשיך להרגיש חשובה ויקרה"

"את יודעת מה הכי אבסורדי פה? שיונתן בכלל לא מעריך אותי, הילדים מזלזלים בי ואין לי באמת חברויות אמיתיות. אז מה זה שווה בכלל כל ההשקעה שלי בכולם?" שאלה בקול חנוק

"מאחר והמניע בקשר הוא פחד, אז התדר של הקשר שעובר הוא ריצוי.

הוא רצון להחזיק את הקשר בכל מחיר, מה שמעורר בצד השני חוויה הפוכה מרצון לקירבה" הסברתי

"את מתכוונת שזה גורם לדחייה אפילו?"

"כן, לפעמים זה מה שקורה בדיוק!"

"אבל זה מה שלמדתי מגיל 0, תמיד ההורים שלי שבחו אותי על זה שאני ילדה כזו טובה, עוזרת לכולם, סיימתי את הלימודים בהצטיינות בכל מקום היו מרוצים ממני למה זה לא עובד בזוגיות ובהורות שלי?"

"כשהיית קטנה קיבלת מקום ולמדת לקבל תחושת משמעות בזכות ההישגים וההתנהגות שלך ולא מעצם קיומך.

לא הצלחת לקבל חווית אהבה ללא תנאי ולא הרגשת שאת יכולה להיות חופשייה, פשוט להיות את עצמך ועדיין להרגיש אהובה ושייכת.

הדבר הזה יצר בלבול בין מי שאת לבין ההישגים וההתנהגות שלך.

כל הילדות שלך הסתיימה כשהתחלת לחיות לפי התדמית שההורים שלך בנו לך"

"אני מבינה שההורים שלי אשמים בכל, מה אני אעשה עכשיו? אפשר בכלל לתקן את זה?" שאלה

"השלב הראשון על מנת להצליח לתקן הוא להשתחרר מכל האשמות האלה כלפי ההורים שלנו ודאגות כלפי עצמנו, אחרת ניתקע ולא נצליח לתקן את זה"

"למה?" שאלה

"כשאנחנו מאשימות, אנחנו בורחות לעבר.

כשאנחנו דואגות, אנחנו בורחות לעתיד.

הדבר היחידי שניתן לשנות זה את ההווה"

"אני יודעת שאני בורחת כל הזמן" הגיבה

"לאן את בורחת?" שאלתי

"אני כל הזמן בורחת לאכילה רגשית ולקניות" ענתה

"במקרים רבים הדרך שבה אנחנו מנסות לרפא את הפצעים שלנו זה על ידי ניסיונות להתמלא בכל מיני חומרים או התנהגויות שיכולים להיות אפילו בריאים במינון מסויים, אבל הם לא באמת מייצרים את הריפוי אלא מגדילים את הפצע בנסיון נואש למלא את החלל הזה"

"אני פתאום קולטת שאני מכורה גם לתחושה הזו שאני נצרכת, שזקוקים לי, זה עושה לי טוב לדעת שאני קריטית לאנשים כשהם במצוקה"

"בדיוק. את ממהרת להתאים את עצמך ולקחת על עצמך אחריות יתר לבעיות של אחרים.

את מלמדת אותם להסתמך עליך במקום על עצמם.

כל הנדיבות הזאת, כשהיא ניתנת על חשבון עצמך בלי לשמור על גבולותייך הופכות את החוויה לחוויה בה את קדושה מעונה והדבר הזה מעמיק את תחושת הכעס בתוכך"

"אז מה אני צריכה לעשות?"

"את צריכה לקבל אחריות למי שאת באמת,.

להתחבר מחדש לאותם חלקים בעצמך שנאלצת לוותר עליהם בעקבות התדמית שאת משרתת ולהחזיר אליך את האדם שלא התאפשר לך להיות וכך תשברי את ההרגל הזה של ההזנחה העצמית"

"את מתכוונת להתחיל להשקיע בעצמי? יותר ימי חופש? ספא? חופשות?" שאלה

"ודאי שזה חשוב, אבל יחד זה חשוב לדעת לפתח הערכה עצמית.

שום טיפוח מבחוץ לא יכול לשנות את האופן שבו תרגישי בנוגע לעצמך.

אם תלמדי לטפח את עצמך מבפנים, אז כבר באופן אוטומטי יגיע גם הטיפוח החיצוני. 

את לא צריכה לעבוד קשה כדי שיאהבו אותך, את פשוט צריכה להיות: את

ומה זה בדיוק אומר להיות את.. את זה נגלה ביחד בהמשך".

בברכה והצלחה,

חנה דיין

MA טיפול זוגי ופרטני

מתמחה בליווי לצמיחה מתוך משבר

ברוח הפסיכולוגיה היהודית

קליניקה פרטית בנס ציונה

ליצירת קשר ומאמרים נוספים לחצו כאן>>> 

טלפון: 054-4480705

מייל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!