הרב שאול יורוביץ': לא די בכוונה טובה

פרשתנו מתארת את היום הראשון לכהונת אהרן הכהן, היום השמיני למילואים, יום מיוחד זה שהתחיל כיום של שמחה גדולה כאשר עם ישראל מגיע לשיא שלימותו ותכליתו בחנוכת המשכן, נהפך בהמשכו לשבר גדול כאשר שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, נשרפו חיים לפני ה'. 

החטא של נדב ואביהוא מפורש בתורה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", כלומר, הם עשו יותר ממה שנצטוו, שורש חטאם מתפרש בדברי חז"ל באופנים שונים, וכפי שרש"י (ד"ה ותצא אש) מביא חלק מדבריהם "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש", וגם בטעמים אלו אם נתבונן נראה שהם עולים בקנה אחד עם המפורש בכתוב, יש בהן משום ריבוי איפה שצריך למעט, הם רצו לעבוד את עבודת המשכן גם בהיותם שתויי יין כאשר היה עליהם להימנע מכך, וכן הורו הלכה במקום שהיה עליהם להתאפק ולשתוק, כלומר הם עשו יותר מדי.

הסבר נוסף לעונש החמור הזה אנו קוראים בהמשך הפרשה, כך כתוב: (פסוק יב) "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים", רש"י (ד"ה הנותרים) מבאר את משמעות המילה 'הנותרים' כך: "מן המיתה מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כלוי בנים שנאמר ואשמיד פריו ממעל ותפלתו של משה בטלה מחצה". מבואר כאן שעונשם של נדב ואביהוא, בא על מעשהו של אהרן בחטא העגל, ובוודאי שאין זה בא לשלול או להפקיע את פשוטם של הדברים המבוארים לעיל שנענשו על חטאם עצמם, אלא הסבר נוסף זה בא ללמדנו מפני מה נגזר צער זה על אהרן הכהן, שהרי יש בעונש זה שני חלקים העונש של נדב ואביהוא עצמם והעונש של אהרן אביהם, והם בחטאם מתו אך בנוסף נענש כאן גם אהרן כמבואר.

אם נתבונן במעשהו של אהרן בחטא העגל, גם הוא דומה לחטאם של נדב ואביהוא, שעיקר חטאו של אהרן, הרי היה בזה שהשליך את זהבם לאש, והוא חשב לשורפו בזה, ולמעשה יצא העגל הזה, דוגמת נדב ואביהוא שרצו להקריב יותר ממה שנצטוו גם הוא רצה לעשות טוב ויצא העגל הזה. אם כן נמצא שהם שווים בזה שהקריבו אש זרה, שהם חשבוהו לטובה, ויצא מזה קלקול אשר לא חשבו עליו כלל.

הלקח המרכזי הנלמד מכל זה הוא שלא די בכוונה טובה, או ברצון טוב, אדרבה לעתים עלינו לבטל את התשוקה הבוערת בנו להרפות ולהתבטל אל הרצון העליון.

אבהיר את העניין יותר באמצעות סיפור שקראתי:

מעשה בתלמיד צעיר ונמרץ שהגיע לבית המדרש ומבוקשו בפיו, רוצה אני להצטרף אל חבורת מבקשי ה'.

'ברוך הבא' ענה לו מורה הדרך. הצעיר פונה אל המורה ושואל כמה זמן ייקח לי למצוא את דרכי ולתקן את נפשי? החכם חוכך בדעתו ולאחר שהות מה הוא עונה לו 'חמש שנים'.

חוזר הצעיר ושואל ואם אני ממש אתאמץ ואתן את כל כולי, האם אוכל לזרז את זמן תיקוני? אם כך, אם תתאמץ מאוד, אומר לו החכם, זה ייקח לך עשר שנים.

הצעיר מופתע מתשובת המורה, אך כאן התחיל המורה ללמדו את הדרך אשר ילך בה, בביטול כולו אל העבודה עצמה, ולא ישגה באשליות עתידיות אשר אינן אלא עצת היצר וביטוי לאנוכיות.

ריבוי הרצון לעתים עומדת לו לאדם לרועץ, על האדם להתבטל אל הרצון העליון ומשם לפעול.

בתורת רבי נחמן אנו מוצאים מחד החשבת הרצון והתשוקה לטוב עד כדי ראיית הכיסופים והרצון של האיש הישראלי כחזות הכול, אך לצד זה מבואר בתולדות חייו שדרכו היה שלא להתעקש על שום דבר. הביאור הוא שעל הרצון לנבוע מנקודת הביטול וההתכללות של האדם ברצון ה', אך כאשר הדבר הופך לרצונו העצמי של האדם, בקל יוכל לשכוח את מקור מחצבתו.

שגיאה זו מצויה לעתים דווקא באלו אשר נכנסו לפני ולפנים לעבוד את עבודת הקודש, וחיים בדבקות עליונה, שמרוב שהם בתודעה קדושה, הרצון הולך ומתגבר עד שהם אינם שמים לב למעשה אשר הם עושים, הפעולה החיצונית מאבדת מחשיבותה, וכפי שאנו רואים כאן אצל אהרן נדב ואביהוא. על האדם לדעת שהמבחן הסופי והעיקרי הם המעשים עצמם, כאשר תשומת הלב וחשבון הנפש נתון למעלים עצמם, או אז האדם שמור ובטוח יותר מפני חטאים כגון אלו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!