חיים ולדר מציג: סיפורה העצוב של מחלוקת

לפני 15 שנה בדיוק כתב הסופר חיים ולדר בספרו "מאחורי המסיכה", סיפור תמים לכאורה העוסק במפעל פלדה המנוהל בידי שני אחים שירשו אותו מאביהם ומנהלים ביניהם קרב ייצרי ורווי דם.

במהלך השנים, היו רבים שהיו שטענו בתוקף כי ולדר סיפר אחד לאחד את סיפור הסכסוך בישיבת פוניבז', בצורה מאוזנת להפליא, והוא רק שינה את שמות הגיבורים. ולדר לא הסתפק בתיאור העבר, הוא דמיין במידה שלא תיאמן, גם את העתיד...

לאחר דבריו הנוקבים של חיים ולדר השבוע, במהלכן הזמין הורים לקחת את ילדיהם לישיבת פוניבז כאקט חינוכי שילמד אותם מה קורה לבני אדם שאינם יודעים לוותר זה לזה ולאן מביאה הקנאה השנאה ותאוות הכבוד והממון, החלטנו לפרסם כאן את הסיפור.

הגולשים מוזמנים לנחש איזו דמות בסיפור מייצגת את איזו דמות בסכסוך שסחף אליו את כל הציבור הליטאי. מי שיחפש נטייה לצד זה או אחר עלול להתאכזב. ולדר אינו נותן לאף צד לצאת טוב מהסיפור הזה...

הסופר חיים ולדר סירב לאשר או להכחיש שהסיפור עוסק בישיבת פוניבז'. לשאלתינו הסכים לומר רק את זאת: "אני כותב סיפורים שנוגעים בחייהם של בני אדם, ומאפשרים להם להביט אל תוך עצמם. מטבע הדברים יהיו אנשים רבים שיראו עצמם כמושאי סיפוריי. לזאת כוונתי".

עם זאת, אישר הסופר לפרסם את הסיפור באתר. אנו מודים לו על כך.

השותפים. מאת חיים ולדר / שבט תש"ס
מי מאיתנו אינו מכיר סכסוכי ירושה?
תאגיד "רותם" מגלגל מאות מיליוני דולרים ונחשב לתאגיד חזק לא פחות מהפלדה שהוא מייצר. אך מסתבר שיש משהו חזק מפלדה - השנאה והקנאה. סיפורם של איתמר ויונה, אחים ויריבים, מבטא יותר מכל את המסר שכתבתי פעם: "כשאח נגד אח - המנצח תמיד מפסיד".

עשרות אלפי הנהגים העוברים מדי יום בכביש הגובל עם הר הזבל האינסופי, המשתרע לאורך עשרות דונמים, אינם משערים לעצמם כי מדובר במקום שוקק חיים. מלבד מאות משאיות הזבל הפורקות את מטענן מדי יום, מצויים במקום עשרות אנשים בלתי קרואים ובלתי ניתנים לגירוש. חלקם מתפרנסים מהזבל, פשוטו כמשמעו. ומדובר בפרנסה של ממש. אלה הם אוספי גרוטאות מקצועיים האוספים כמויות נכבדות של המתכות ומוכרים אותן בשוק החפשי. הללו מסתובבים עם טרקטורים ומשאיות, ומעמיסים כל פריט שיש בו חשש מתכת.

לצידם עובדים אנשים קשי יום, המלקטים רהיטים ישנים כדי לנסות ולמכרם בשוק הפשפשים ביפו, וכך בדרגות שונות של עליבות, מלקטים כמה טיפוסים בגדים וסחבות, ואחרים, תימהוניים משהו, מחפשים אחר מציאות ומזכרות.

הדרגה הנמוכה בין אנשי הזבל הללו היא זו של קבצני השיירים שלא באו אלא לקיים נפשם במנת לחם יומית טריה ואינם בוחלים במנת שמנת וגבינה, שנותרה מארוחתו של מאן דהו. כמו בחיים, גם בקרב אנשי הזבל, יש היירארכיות, כיבודים, מאבקי שליטה ומלחמות של ממש על אתרי חיפוש וזכויות מציאה.

ובוקר אחד, נתקל טרקטורו של קבלן מתכת העונה לשם יצחק, בגוש ברזל ענק וכבד, שבצבץ מתוך ערימה ענקית של זבל. יצחק ממהר לדחוף עם כף הטרקטור שלו את הררי הזבל, ולתדהמתו, ככל שהוא מפנה, כך נחשפים עוד חלקים של ענק הברזל המעוטר.

כחצי יום עבד יצחק לפינוי שכבת הזבל הגדולה, וכאשר הוא מפנה את התלולית האחרונה, נתקלת כף הטרקטור בכף אחרת, השייכת לטרקטור של קבלן מתכת מתחרה, העונה לשם חיים. "מה אתה עושה כאן?" שואלים הם זה את זה בבת אחת.

"מצאתי בבוקר את חתיכת הברזל הענקית ואני עובד מאז לפינוי העפר", עונים שניהם.

מתברר כי מאז שעות הבוקר הם עבדו משני צידי גבעת הזבל שכיסתה את שלד הברזל אדיר המימדים, בלי לדעת שמדובר בשני קצוות של אותו פריט. עד מהרה מתחיל ויכוח ביניהם למי שייכת המתכת, ומי גילה אותה ראשון. שניהם נוקבים בשעות מוקדמות ובלתי סבירות. הויכוח מתלהט וכבר הם מתקרבים זה אל זה כדי לנסות דרכי שכנוע פיזיים.

בלהט הויכוח, לא הבחינו בקבצן השיירים שעסק כל העת באכילת ארוחת צהריים שליקט מהזבל. הסיבה לכך שלא הבחינו בקיומו היתה הדמיון הרב בין דמותו עטויית הסחבות והשקיות לבין גושי הזבל הרבים על פני ההר. הקבצן, הידוע בין שוכני הזבל בשם "יענקי ג'אנקי", נהנה מהמחזה שנגלה לעיניו. תמיד ראה נחיצות בצוות בידור שינעים לו את ארוחות הצהריים העשויות על טהרת הזבל.

רק כאשר סיים את ארוחתו, וקינח את פיו בחולצה ישנה ומוכתמת של מכונאי רכב לשעבר, הפטיר כלפיהם: "השלט נשאר כאן, כמובן. הוא שייך לי ואני שומר עליו כמה שנים. איש לא ייקח אותו ממני".

השניים מסתכלים ב"יענקי ג'אנקי" ויודעים תכף ומיד שאיש מהם לא יזכה בענק המתכת היקר, שכן יודע כל קבלן זבל שאל לו להרגיז את קבצני השיירים הנמצאים בדרגה כזו שאין להם מה להפסיד. ובמיוחד אין להרגיז את "יענקי ג'אנקי" הנחשב לקבצן שיירים עקשן, ואיש החובב ריב ומדון, אפילו יותר משיירי זבל.

"מה לך ולשלט הברזל הזה?" שואל יצחק, "האם יוצא אתה למסע ארוך וזקוק לצידה לדרך?"

"כלום אינכם יודעים את הסיפור מאחורי שלט הברזל הזה?" שואל "יענקי ג'אנקי" מיניה וביה.
מובן שיצחק וחיים לא ידעו דבר וחצי דבר על סיפור כלשהו מאחורי השלט ההוא, ולמען האמת, שניהם לא היו משליכים חצי דולר מזוייף כדי לשמוע את הסיפור. כיורדי זבל ותיקים, יודעים הם כי הר הזבל מלא וגדוש בסיפורים למיניהם, ואם יתעניינו בכל סיפור העומד מאחורי פריטי הזבל השורצים בסביבה, חזקה עליהם, שהם מביאים את משפחתם לכדי חרפת רעב, שכן אין לך פריט מזובל, שאין סיפור חיים מאחוריו. למעשה, קבצנים מסוגו של "יענקי ג'אנקי" הפכו לסופרים במשרה מלאה, ואף פיתחו פילוסופיות חיים מהזבל מהסוג של "אמור לי מי זיבלך ואומר לך מי אתה".

"לפני שאתם מתקוטטים, הביטו נא אל הכתובת החרותה על הברזל", מזמר "יענקי ג'אנקי". "האם אינכם יודעים היכן היה מוצב השלט הזה?"

"וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות", מפענחים השניים את החרוט בגוש הברזל הענק והשבור במספר מקומות.

"לא. אין אנו יודעים", מודים השניים.

"נו, צעירים שכמותכם. לפני חמש עשרה שנה לא היה ילד בכל גוש דן שלא ראה את הכתובת הזו מתנוססת בגובה 30 מטר על מגדל ענק, ושלא ידע על הסיפור מאחוריה".

העניין מתחיל לעניין את השניים גם מבחינה עיסקית. האם עלו כאן על שרידים ארכיאולוגיים המספרים על הסטוריה עתיקה בת 15 שנה? בודאי גוש ברזל זה שווה יותר ממה שסברו מלכתחילה, ועליהם להתעקש יותר זה מול זה.

הם השתתקו, ו"יענקי ג'אנקי" החל בסיפור המעשה.

ייסוד המפעל
הרבה אגדות התהלכו בנוגע לדרך בה הוקם תאגיד הענק "רותם", וכולן נקשרו בשמו של מייסדו, הלא הוא אליהו בן סימון מנוחתו עדן.

אליהו בן סימון נולד בבית עני מרוד, גדוש במספר בלתי ידוע של ילדים. אביו של אליהו עבד קשה לפרנסתו, חייו היו קשים מנשוא, וכך גם חייהם של ילדיו.

מאז ילדותו היה אליהו הקטן יושב ומהרהר כיצד הוא מביא רווחה לביתו, וכיצד לתכנן את עתידו.
הראשון שהבין כי לאליהו עתיד כלכלי מזהיר, היה פרוספר קדוש, נפח העיירה. אליהו נהג לשבת בנפחייה שעות רבות ולהתבונן כיצד הולם פרוספר בברזל הלוהט והופכו לכלי של ממש. אליהו היה מתבל את צפייתו בשאלות רבות שהמטיר על פרוספר.
"
כשגדל אליהו ונישא, נכנס לשותפות עם פרוספר הזקן והעייף, יישם את כל הרעיונות שהציע בילדותו ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה. עשר שנים לאחר מכן, הוא קונה את חלקו של פרוספר בשותפות, ובשעה זו הוא כבר ידוע כחרשתן גדול. בבעלותו מכרות, מפעלים וחנויות. הוא מעסיק מאות פועלים ומשפחתו כבר אינה יודעת מחסור מהו.

בן 60 אליהו, כאשר מגיעה שנת 1948 ושמועות מגיעות על הקמת מדינה בפלשתינה.

אליהו, בראייתו המפוכחת, נערך למצב שנים רבות לפני כן. הוא מעביר חלק גדול מרכושו ומשקיע בבתים ובקרקעות בפלשתינה, וכאשר מוכרזת המדינה החדשה, אורז אליהו את עצמו ואת משפחתו ומשתקע בארץ ישראל.

בגיל 70 הקים אליהו את "מגדל רותם", בניין בן 15 קומות שנראה היטב בכל רחבי תל אביב, ובו אוגדו כל משרדי תאגיד הענק. משם שלט החרשתן הישיש ביד חזקה על כל ממלכת הברזל והכסף בבעלותו. היו רבים שתמהו מדוע זקוק מפעל גדול ככל שיהיה למגדל גדול כזה?

על הבניין הוצבה אנדרטת ברזל ענקית שנראתה למרחוק, עליה נרשמו המילים "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות". כתובת ענק זו היתה שיחת הבריות במשך שנים רבות. היו שראו בה ביטוי למגלומניות שלוקה בה אליהו בן סימון, אחרים ראו בה סמל לשאיפתו לשלום ולאחדות, מה שלא הסתדר במיוחד עם היותו אחד מיצרני התחמושת הגדולים במדינה.

אלה כמו אלה, ידעו כי בעצם שיחתם על השלט הגדול, בעד ונגד, פעלו לפי ציפייתו של אליהו בן סימון, ותרמו לתדמיתו של תאגיד "רותם" כספינקס כלכלי ענק ויציב.

איתמר ויונה
שני בנים היו לו לאליהו. איתמר הבכור, ויונה. כבכור, היו לאיתמר זכויות רבות אצל אביו. הוא פינקו והשפיע עליו מכל טוב. גם יונה נהנה מחיי שפע, אך ברור היה שלבכור עדיפות עליו.
שונים היו איתמר ויונה זה מזה. בעוד יונה היה אדם חברותי אוהב שיחה, איתמר נחשב רציני יותר, ולא איש רעים. יונה היה קושר קשרים ומתחבב על בני אדם, בעוד מאיתמר יראו כולם, והיו מדברים איתו בכובד ראש.

כאשר היה איתמר נכנס למשרדי החברה, היו הכל שותקים ועסוקים בעבודתם. שקט זה הופר רק בגערות שהיו נשמעות מפיו של איתמר, כשמשהו לא מצא חן בעיניו, ורק כאשר הואיל לעזוב את המקום היו הכל נושמים לרווחה ואצים לנחם את הקרבן התורן לכעסו.

לא פעם היה איתמר נכנס לאחד המשרדים בתאגיד ומורה לאחד העובדים להסתלק מהבניין לצמיתות בתוך חמש דקות. העובד היה מסתלק כמצוותו, אך לא לביתו כי אם לביתו של אחיו, יונה. בדרך כלל היה יונה מסדר את הדברים בצורה שהעובד ישוב לעבודה במפעל אחר של התאגיד, לעיתים בדרגה ומשכורת גבוהות יותר. איתמר שלא התעניין במיוחד בצוות העובדים לא שת ליבו לנעשה, העובד השתדל שלא להיראות לעיניו של איתמר והדברים היו באים על תיקונם.

אין פלא מדוע במהלך השנים הפך יונה לחביבם של העובדים, ואף למושא הערצתם, ואילו איתמר – למרוחק ואף למטיל אימה.

בהנהלה הבכירה, שמונתה על ידי האב, אליהו בן סימון, היו פני הדברים שונים במקצת.

אמנם הם ראו היטב את השוני בין השניים, והיו מודעים לכך שבתוך המשפחה פנימה, מוכר איתמר כאדם שאינו מסתדר עם זולתו. אולם מאידך, הם ראו היטב את הכוונה שמאחורי מעשיו של יונה, והיא - פופולאריות בכל מחיר. הם ידעו היטב, שכמה מהעובדים שסולקו על ידי איתמר, אכן לא היו ראויים לתפקידם, וחלקם אף הזיקו לתאגיד, ונחשדו בניהול בלתי תקין. כמו כן ידעו, שיונה יודע היטב בליבו כי אינם ראויים, ובכל זאת מקדמם בתפקידיהם. אנשי ההנהלה הבכירה תפסו היטב את הסיבה למעשיו, ולא ראו בעין יפה את העובדה שיונה עושה נפשות לעצמו, על חשבון המפעל.

אולם מהצד השני ידעו חברי ההנהלה הבכירה כי איתמר פוגע גם בעובדים טובים. ומאידך, ראו את הערצתם של העובדים ליונה, הערצה שפתרה בעיות רבות וסכסוכי עבודה אפשריים. אי לכך, סברו כי אל להם להתערב בפעילויות הנסתרות המתרחשות מול עיניהם.

בשלב מסוים, נשלח איתמר לנהל את המכרות והמפעלים בחו"ל. דווקא שם הצליח מאד בתפקידו, בשל הבדלי האופי ומערכות יחסי העבודה בין ישראל למדינות בהן עבד. שם חלקו לו כבוד ולא ראו בהתנהגותו שום דבר משונה. להפך. הם כיבדו אותו דווקא בשל ההתרחקות האנינה שלו מהם, וראו בה סוג של אצילות. יחס זה גרם לאיתמר לאהוב את השהות בחו"ל, דבר שהיה מקובל על כל הצדדים.
בינתיים, ביצר יונה את מעמדו הבלתי מעורער בקרב הפועלים. הוא הפך לדמות ידועה ומתוקשרת, ויצר מצב בו ראו בו הכל את הבעלים הבלתי מעורער של תאגיד "רותם".

איתמר הגיע לגיל חמישים ויונה לגיל 45, בשעה שתאגיד "רותם" רכש, או בעצם "בלע" את מפעלי המתכת "מרוז", המתחרה הגדול ביותר שלו מזה שנים, והפך בכך לתאגיד הגדול ביותר במזרח התיכון. מנקודה זו נראה ששום דבר לא יוכל לזעזע את "רותם".

אפילו לא רעידת אדמה.

תל אביב צמחה והיתה למטרופולין גדול, מגדלים גבוהים יותר נבנו במהלך השנים, אך משום מה, "מגדל רותם" עדיין נותר מוקד לתהייה ולשיחה, הרבה בזכות שלט הברזל הכבד, הענק והמגלומני המתנוסס בראשו.

באחד הביקורים הנדירים של איתמר במשרדי התאגיד בתל אביב, ביקש לעיין בספרי חשבונות. בעודו מעיין, עלה במחשבתו לבדוק את משכורותיהם של בכירי התאגיד. הוא עיין במספרים בעניין רב, השווה את שכרם של הבכירים בישראל לאלה שבאירופה, הציץ בהנאה לא מוסתרת בדוחו"ת ההון ואז...

דלת המשרד נפתחת ויונה נכנס.

"מה שלומך, יונה? זמן רב לא ראיתי אותך".

"מדוע אתה מציץ בספרי המשכורות?"

"סליחה?"

"באיזו רשות אתה נכנס לכאן ועושה כבתוך שלך? האם גם אני הגעתי אליך לחו"ל כדי להעביר ביקורת?"

איתמר חש איך הזעם מחלחל בעורקיו. "איני מעביר ביקורת. אני פשוט יושב ונהנה. פעם מנעתי ממך לבוא אלי לחו"ל ולעבור על החשבונות?"

"אתה לא מנעת, ואני לא הגעתי. הייתי מצפה שגם אתה תנהג כך".

הר הגעש התפרץ. "מי אתה חושב שאתה?" צעק איתמר, "אני בעל המפעל בדיוק כמוך".

"זה נכון, ואתה בהחלט נהנה מהרווחים, אבל אבקש ממך שלא להתערב בניהול השוטף. לא היית כאן מעל עשר שנים, ואין לך שום זכות לבוא לכאן ולהתחיל לפתוח כאן ספרים".

הוויכוח החל להגיע לטונים צורמים. איתמר לא שלט ברוחו והחל לדחוף את יונה אל מחוץ למשרד לעיני עשרות עובדים. יונה לא התנגד ורק הביט בו במבט גאה.

לפתע ראה איתמר את העובדים מתקבצים ובאים סביב יונה, פניהם כעוסות כלפיו.

"חזרו למקומכם", זעק איתמר לעבר העובדים. אפס, כולם נותרו על מקומם.

"עוד אראה לך מי בעל הבית כאן", אמר איתמר ועזב את המקום כרוח סערה. יונה נותר על מקומו חיוור. כמה מהעובדים הגישו לו מים אך הוא סרב. "פלגמאט שכמותו", אמר, ולאחר מכן הרשה לעצמו חיוך ציני והורה לעובדיו לשוב למקומם.

איתמר לא בזבז זמן רב. כבר למחרת הגיע אל המשרדים. התברר לו כי אין בידו המפתחות, וכי השומר אינו מאפשר לו את הכניסה. הוא הזמין פורץ ופרץ את מערכת המנעולים המשוכללת. יונה הוזעק למקום והורה לעובדיו שלא להתערב. איתמר ישב כשעה, מעיין בספר החשבונות. לאחר מכן החליט להיכנס לארכיון. "אני רוצה את תיקי דו"חות מס ההכנסה לשלוש השנים האחרונות", ציווה.
האחראי ענה לו בפנים חתומות: "אני מקבל הוראות רק מיונה".

"אתה מפוטר", זעק איתמר.

"אותי מפטר רק יונה", אמר הארכיבאי וחסם בגופו הרחב את הכניסה.

איתמר חש השפלה צורבת. הוא שנא בכל ליבו את הצעיר החוצפן שמעז פניו מולו ומונע ממנו להיכנס לרכושו שלו. הוא הרים ידו וסטר על לחי הצעיר.

דומה שלרגע הזה ציפו הכל. כעשרה עובדים התנפלו על איתמר, הכוהו, נטלו אותו עימם והשליכו אותו אל מחוץ למפעל.

דקות ארוכות שכב איתמר מוכה ומובס ליד פחי האשפה הגדולים במפעלו שלו. פצעיו הגופניים לא כאבו כמו הפצע הגדול והכואב שנפער בנפשו. הוא נעמד מול הבניין הגדול, וזעק: "אתה רוצה מלחמה? תקבל אותה".

הדברים שנאמרו אל מול הבניין הענק לא עשו כל רושם. שום רעידת אדמה לא נרשמה במכון הסיסמוגרפי. לכל היותר, השלט הגדול למעלה השיר פיסת חלודה.

איתמר חש לביתו אחוז חרון. הוא כינס את עורכי דינו ואלה מנו בפניו את האפשרויות העומדות לרשותו. "מבחינה חוקית, אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך, לפטר מי שתרצה ולהכניס מי שתרצה, אולם אל תשכח שהדבר יכול לגרום לזעזוע במפעל".

"את מי מעניין המפעל?" זועק איתמר, "האיש הזה השפיל אותי קבל עם ועולם. מתייחס אלי כמו אחרון העובדים שלו. חוצפן. אני נשבע שלא אנוח ולא אשקוט עד שיסולק מהתאגיד, עד שיחוש מה שאני חשתי. רשע שכמותו. מה כבר ביקשתי לעשות? הכל נתתי לו, הכל..."

ואיתמר פורץ בבכי המרעיד את לבבות כולם. עורך דין צעיר אחד מנסה להסביר לו דבר מה, אך זקן עורכי הדין מהסה אותו ולוחש לחבריו: "חבל על הדיבורים. זה אחד מאותם מקרים. אני כבר רואה מה הולך להיות כאן".

הסכסוך האלים מתחזק
איתמר הולך אצל אביו הישיש, בוכה לפניו ומספר לו על ההשפלה הגדולה שעבר. אליהו בן סימון תמה מאד על התנהגותו של יונה. 'ואני חשבתיו לחכם', הרהר בליבו. רגש עז התעורר בליבו של אליהו, הוא חש שבנו יונה נהג בחוסר תבונה ובחוסר אחריות.

הוא מחליט להעביר עשרה אחוז ממניות התאגיד לידיו של איתמר, מה שמעביר את רוב השליטה לידו.

כבר למחרת, שולח איתמר מכתבי פיטורין בוטים לעשרת העובדים שהשליכו אותו מהמפעל. הללו מתעלמים מהצו ומופיעים כגיבורים לעבודה, בגיבויו של יונה. איתמר פונה לבית המשפט כדי למנוע מיונה להעסיק אותם ולשלם להם משכורות. בית המשפט מציע פשרה. שני הצדדים מסרבים. בית הדין פוסק: אין להעסיק את העובדים או לשלם להם שכר. בתגובה, מורה יונה לשלם את שכרם מחשבונותיו הפרטיים. העשרה מוסיפים לבוא למפעל ולהתסיס את העובדים. איתמר שוכר חברת שמירה ומגיע למשרדי התאגיד, משליך את חפציו של יונה ומתיישב במקומו. עשרות עובדים מתחילים להשתולל. השומרים אינם מצליחים להשתלט ומזעיקים את המשטרה. זו פורצת למפעל, ולאחר עימותים סוערים, מפנה את כולם, פרט לאיתמר.

תוצאות ההשתוללות חסרת הרסן היו חמורות ביותר: נזק של מאות אלפי דולרים נגרם למגדל "רותם", אך הנזק האמיתי נגרם על ידי פרסום דבר השערורייה בעיתונות. מניות "רותם" צנחו בעשרה אחוזים, ולמחרת - בעשרה אחוזים נוספים. ביום השלישי נרשמה צניחה חופשית של עשרים ושניים אחוז - נזק של יותר ממאה מיליון דולר לתאגיד הענק.

איתמר החל להכניס את אנשיו למפעל. הוא לא ממש בדק את התאמתם. מה שחשוב לו היה נאמנותם אליו, ורוחב מוטת הכתפיים שלהם. עימותים פיזיים פרצו בכל שלוחות המפעל, חלה האטה משמעותית באספקה, שהובילה לביטול חוזים. בפעם הראשונה מאז היוסדו, החלו דו"חות התאגיד להראות הפסדים גם במסחר השוטף (להבדיל מהמניות).

בשלב זה, החל יונה לקלוט את גודל האסון. כאדם נבון ושקול, הכיר בכך שהתנהגותו חסרת הנימוס כלפי איתמר, היתה פזיזה ומוטעית. המכה הגדולה ביותר שניחתה עליו היתה החלטת אביו להעביר את השליטה בתאגיד לידיו של איתמר. בתחילה ניסה לדבר על לב אביו לשנות שוב את ההחלטה, אולם נתקל בסירוב עקשני שלא ידע פשרו.

"נהגת בפזיזות כמו ילד. הוכחת כי אינך ראוי להנהיג. דווקא האמנתי בך, תמכתי בך ואתה נכנסת לסחרור כוח ופגעת באחיך ובשרך. אינך ראוי לשלוט", אמר.

"וכלום אחי איתמר ראוי?" שאל.

"לא", ענהו אביו. "חשבתי כי הוא אינו ראוי. כעת רואה אני שגם אתה אינך. לא נותר לי אלא להשיב לו את זכויותיו כבכור. אדרבא, התמודדו".

הוא אסף את נאמניו, במטרה לעשות סימולציית כוחות. "לאחיך יש שליטה כלכלית גדולה משלך", אמרו, "אבל לך יש נשק כנגדו. העובדים הם שלך באש ובמים, והם יפעלו למענך גם ללא תשלום".
"ומה יכולים העובדים לעשות? הלא אין להם שום זכויות חתימה".

"אמת הדבר", אמרו לו, "אך יש להם כוח. הם יכולים להשבית את המפעלים ולעשות צרות צרורות לאיתמר עד שייכנע".

"ואם הוא לא ייכנע?"

"המפעל יהרס", אמרו לו. "לא תישאר כאן אבן על אבן".

"ואולי זה בדיוק מה שרוצה איתמר?" אמר יונה.

על כך לא היתה לנאמניו כל תשובה. למעשה, הם חשו שזו היא התשובה.

הבוררים
הם החליטו לפנות לגורם שלישי ולהציע פשרה. איתמר ואנשיו התנגדו. "לא תקום ולא תהיה שום פשרה", צטטו בשמו. "האיש הזה, יונה, צריך לעוף, ורק אז אסכים לדבר על פשרות".

משראו יונה ואנשיו כי לאיתמר כלל לא אכפת מטובת המפעל, הם החלו להכות אותו במקום רגיש - המפעלים בחו"ל, אותם בנה במשך למעלה מעשרים שנה. בתעלולים שונים ומשונים הצליחו לחבל בתפוקת המפעלים, לעצור משלוחי עופרת. לפתע הופיעו בעיתונות האירופית כתבות מסמרות שיער על שחיתות שהתגלתה באותם מפעלים, כשהאצבע המאשימה מופנית לעבר איתמר. משטרת צרפת הודיעה, כי איתמר מבוקש לחקירה, וכי אם יופיע באדמתה, ייעצר. הדברים אכן פעלו את פעולתם ושברו לחלוטין את מה שנותר מעולמו של איתמר.

אנשים מטעמו בדרגה שלישית, החלו לשוחח עם מקורבי מקורבים של יונה. החלה להתגבש פשרה, לפיה תתמנה הנהלה חדשה בת ארבעה אנשים שתכלול את איתמר, יונה, ועוד שני בכירים ותיקים, שלא הזדהו בפומבי לצד זה או אחר בקרע שנוצר בין איתמר ליונה. היו שניים כאלה: שמחה שינפלד ואריה סבן.

כאשר פנו השליחים אל השניים, לבקשם להפוך למנהלי התאגיד, הביע סבן את הסכמתו, אך ההפתעה המרעישה באה מצידו של שיינפלד השקט והאצילי. בפעם הראשונה הוא פתח את פיו והודיע: "אסכים ליטול לידי את התפקיד, רק בתנאי שיונה יורחק לחלוטין מהניהול בפועל. לדעתי, האיש אינו ראוי לנהל, למרות הפופולאריות שלו. אין לי אמון בו ואעדיף להישאר במעמדי כמנהל זוטר ולא לתת לו גושפנקא בהסכימי להתמנות לצידו".

דבריו של שיינפלד נפלו כפצצה בקרב העובדים ואף צוטטו בהרחבה בעיתונות. מה שהפתיע והדהים את כולם לא היתה העובדה שויתר על הצבתו בראש הפירמידה של "רותם", שמשמעותה עמידתו בצמרת הכלכלה והתעשייה הישראלית, אלא דבריו הקשים כלפי יונה.

אם עד כה עפו השמצות מכאן לכאן מבלי שאיש יתייחס אליהן ברצינות רבה מדי, הרי שדבריו של האיש השקט והנחבא אל הכלים נתפשו כ"צו מוסרי", והנחיתו מכה קשה מאד על תדמיתו של יונה. עובדים רבים שנטו לצידו באופן פסיבי, החלו להרהר בקול ש"אם שיינפלד פוסל אותו כך, אולי יש כאן משהו".

הפשרה כמובן קרסה ברעש גדול, ומלחמת העצבים והשרירים בין יונה וצוות העובדים, לבין איתמר והממסד החדש שבנה, התפרצה בכל עוזה.

איתמר, שהתעודד מהתפנית החדשה, סבר כי נוצר כאן פתח לסילוקו המוחלט של אחיו מהתאגיד, ואילו צוות החשיבה שהקיף את יונה, התגבר חיש קל על הסדק שנפער במעמדו של מנהיגם, והחל במסע השמצות כנגד שיינפלד הוותיק שמצא את עצמו, לראשונה בחייו, מושמץ, מבוזה ונושא למחלוקת.

בתוך מספר חודשים, נהרס מעמדו של שמחה שיינפלד באופן מוחלט. עובדים חדלו לברכו לשלום מתוך יראת הכבוד, כפי שנהגו עד כה, והמשקל הסגולי של דבריו ירד באופן ניכר. כעת לא היה עוד האדם המכובד ומעורר האמון והסימפטיה, אלא עוד עסקן אפור שרצה כביכול להתחנף לאיתמר. העובדים הבודדים שהצליחו להוציא עצמם ממעורבות במחלוקת, ידעו היטב כי שיינפלד לא השתנה מעולם, וכי הצעד שעשה, גם אם מוטעה, רק הוכיח את אצילותו, שכן ויתר על מעמד וכוח שמעטים, אם בכלל, היו מוותרים עליו, ובלבד שלא לנהוג כנגד מצפונו. הם הבינו שאם מעמד שנרכש בעשרות שנים מתמוטט כמגדל קלפים, אין שום דבר המוגן בפני גלגליה הדורסניים של מכונת המלחמה המתנהלת בין שני האחים.

פשיטת הרגל
איתמר, מצידו, החל בקרב הכולל הרס ללא אבחנה. הוא החל לסלק בשיטתיות עובדים - ואלה נותרו במקום העבודה והשביתו את מלאכת האחרים. הוא הגיש נגדם תלונות במשטרה, הושיב אחדים מהם בכלא, ודאג שלא יתקבלו במקומות עבודה אחרים.

ראו זאת אנשי יונה, ודאגו להתנכל למשפחתו של איתמר. הם פגעו פיזית ונפשית בילדיו, וביזו אותם במוסדות החינוך בהם למדו. איתמר, שהיה עסוק במלחמה, לא שם את ליבו לימים הקשים מנשוא העוברים על ילדיו, ולפגיעה הנוראה בהם. ילדים אלה שכבדו את אביהם והיו קשורים אליו, שמעו מדי יום השמצות נוראות כנגד אביהם. ילדים ואנשים דאגו לומר להם כי הם הוא גנב, רמאי, רודף כבוד, מלשין, ועוד השמצות שאף בן אינו שומע על אביו. הם ראו היטב שאנשים באמת שונאים את אביהם, וידיעה זו חרתה צלקות עמוקות בנפשם והמאיסה עליהם את חייהם.

לו ידע איתמר איזה מחיר הוא משלם בנפש ילדיו, ייתכן שהיה מרים ידיים ומסתלק מהמערכה, אך איתמר לא חשב על המחיר, רק על הנצחון. הוא סבר שרק אם ינצח את יונה ויכה אותו מכה מוחצת, יוכלו ילדיו סוף סוף לזקוף ראשם בגאווה. התחושה היתה, שהנה, הניצחון נמצא מול עיניו. הוא לא נתן את דעתו על כך שתחושה זו מלווה אותו כבר כמה שנים, וכמו האופק המתרחק ככל שהולכים לקראתו - כך גם הניצחון שלו.

יונה ואנשיו לא גילו כל רחמים למצבם של איתמר ומשפחתו, גם משום שהם ראו עצמם כנרדפים, שהרי כל העת הציעו פשרות שנדחו על ידי איתמר, וגם משום שהמושג "רחמים" נעלם במהלך המהומות, המלחמות והתככים שליוו את המאבק הגדול, ואם נמצא קורטוב מהמידה הזו, איש לא היה עושה בו שימוש לטובת יריבו.

אולם טעות לחשוב שיונה לא סבל מלחץ כלשהו. העובדה שאחיו החזיק את רוב השליטה במניות התאגיד הקשתה עליו מאד, ובעצם חסמה את יכולתו להשפיע. אמנם נותרה לו יכולת להזיק, אך כוחה של היכולת הזו היה מועט בשל עקשנותו של אחיו, שדומה כי נהנה להרוס את מה שאחיו שקד עליו שנים כה רבות, וכן משום שהתאגיד נקלע למצב כה קשה, שהרבה יותר כבר לא ניתן היה לקלקל.

כוחו הגדול של יונה התבטא בתמיכת העובדים, שדומה כי רק התחזקה במשך השנים.

נוצר מצב שעובדים חדשים, ביניהם כאלה שהוכנסו על ידי איתמר, הבינו עם כניסתם לאן נושבת הרוח. עובדים שהקפידו להפגין את תמיכתם באיתמר, מצאו עצמם מנודים ונרדפים על ידי חבריהם לעבודה.

השנים חלפו, וספינת "רותם" הלכה ושקעה. עובדים פוטרו מידי חודש בחדשו. גם יונה לא יכול היה לשלם לעובדים כאשר התאגיד מפסיד. מפעלים רבים של התאגיד נסגרו בזה אחר זה. מכרות אחדים נמכרו כדי לכסות את ההפסדים הרבים. בד בבד, התאגדו מספר מפעלי מתכת ופלדה לתאגיד חדש בשם "תשלובת מתכות", שהלך ובלע כל מפעל מפסיד של "רותם".

סיפורו של תאגיד "רותם" הפך למשל ולשנינה בכל העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם, כסמל למנגנון מוצלח, שכשל בשל חולשה אנושית. מאמרים פסיכולוגיים רבים הזכירו את סיפור קריסת התאגיד, כדוגמא חיה להרס העצמי הטמון בנפשם של בני אנוש.

הידיעה כי תאגיד "רותם" הכריז על פשיטת רגל תפסה לה מקום זניח בעיתונות הכלכלית.
הסגירה כלל לא היתה חדשה לאיש. עורכי הדין עמלו כדי להחתים את שני האחים השחוחים וחמוצי הפנים על המסמך המכריז על פשיטת הרגל. כה חמוצים היו, עד שלא הבחינו במבטיהם של עורכי הדין שאמרו משפט אחד: "טיפשים, סכלים, ראו מה הבאתם על עצמכם".

מגדל "רותם" נמכר לחברת ביטוח חדשה ומצליחה. מנכ"ל החברה שהגיע למגדל לאחר עבודות השיפוץ שנעשו בו, העיף מבט מבחוץ והורה: "לזרוק את הגרוטאה החלודה הדבוקה על הבניין". פועלים מיהרו לעלות אל הגג במטרה להסיר את שלט הענק, מבלי להעיף מבט ברשום בו: "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות".

הם לא ידעו שמשקלו של השלט הוא כמה טונות, ושברו את הברגים הכבדים שהחזיקו אותו, עד שלפתע ניתק מהקיר וצנח ארצה במהירות. בנס לא היו אנשים למרגלות הבניין, אך ארבע מכוניות חדישות נמחצו תחתיו. סיום הולם לתהליך ההתרסקות של תאגיד הענק "רותם".

אפילוג

"כאן לפניכם מונח סופו של הסיפור המרתק והכואב של מפעל 'רותם'", מסיים קבצן השיירים את סיפורו. "ראו כמה קצרה בינתם של בני האדם", אומר "יענקי־ג'נקי". "איש לא הביט בכתובת על השלט, איש לא ראה את העתיד. רק את כעס הרגע הם ראו. ראו כיצד אכלו זה את זה ואיש לא ניסה להפסיק את ארוחתם. אלה הם שבריו של מפעל חיים שנבנה בעמל רב, ונהרס בשל יצר הכבוד והשלטון של בני האדם. שברי הברזל נגררו לכאן, למזבלה, כדי שתוכלו אתם למצוא את שייריו, להתקוטט עליהם, ולהחליט אם ללמוד מניסיונם, או להיות כמותם".

קישורים:
לביקור באתר של חיים ולדר - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!