הרב שאול יורוביץ': בין שבת למלאכת המשכן

פרשת ויקהל כולה מתארת בפרוטרוט את תהליך בניית המשכן וכליו כהמשך לפרשות הקודמות לה, אך בפתח הפרשה משה חורג מהמהלך הכללי ומזהיר את ישראל בקצרה על השבת, כך הוא אומר להם: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" ושוב הוא חוזר להרצות בפניהם את עבודת המשכן.

זה כמובן מעורר פליאה מה עניין שבת למלאכת המשכן, לפי הפשט חז"ל לומדים מסמיכות זו שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, עוד למדו את שלושים ותשע אבות המלאכה האסורות בשבת ממלאכת המשכן. בכל זאת ברצוננו להעמיק בהבנת פנימיות העבודה הרוחנית של שבת והעבודה הרוחנית של מלאכת המשכן ולראות האם הם מבטאים עניין כולל אחד.

דבר נוסף שמעורר עניין בראשית פרשתנו היא הלשון "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" שלא מצאנו דוגמתו במקומות אחרים אף שבוודאי משה דיבר פעמים רבות אל כל ישראל, פירושים שונים ניתנו לזה, הבולטים שבהם הם א' שהמשכן היה מקום חיבור לכל ישראל שהרי כל אחד תרם את חלקו בבנייתה וממילא אכן נקהלו בה כולם כאחד, ב' מצד שפרשה זו נאמרה ממחרת יום הכיפורים לאחר שמשה שב עם הלוחות השניות וישראל הרגישו דחויים ומורחקים מה' וממילא היה כאן עבודה מכוונת להקהילם ולהחשיבם שוב. בכל זאת כאשר נבין במבט פנימי את בחינות 'שבת' ו'מלאכת המשכן' גם הביטוי 'ויקהל' הנאמר בפתחם יובן יותר.

'שבת' כשמה כן היא מבטאת שביתה וביטול מכל עשייה, מצוות רבות מזהירות את האדם לא לעשות מעשה פלוני, אך בשבת נאמר 'לא תעשה כל מלאכה' זו היא מצוות ה'לא תעשה האולטימטיבי

בעבודה הפנימית היא מכוונת אל מקום הביטול של האדם בראותו בכול את פעולת ה', שלכן אין ברצונו לשנות שום דבר אשר נקרה בפניו שהרי מעשי ה' המה, שבת מקבילה לאלף השביעי כאשר הכול כבר בא על תיקונו, ועל האדם בכל שבת ושבת לדבוק בתודעת שלמות זו בה הכול שלם ומתוקן, הוא עומד ביראת כבוד כלפי מעשי הבורא השלמים ללא שום צורך או רצון להתערב בהם.

'מלאכת המשכן' לעומת זה מבטאת את ההיפך הגמור, היא מבטאת דווקא את תמצית היכולת של עבודת האדם בתיקון העולם, בני ישראל לוקחים את כל הטוב שברשותם ומקדישים אותם למשכן לה', זוהי שלמות העבודה הרוחנית האקטיבית

לכאורה יש סתירה מובנית בין שתי עבודות אלו, שבת מקבילה לבחינת 'ידיעה' וכן לביטחון גמור בהנהגת ה' בה לא נותר ביד האדם מאומה, והוא עסוק רק בקבלת הנהגת ה' כפי שהיא, הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

לעומת זה מלאכת המשכן מקבילה לעבודת ה'בחירה', האדם רוצה לברר את הטוב מהרע, הוא רואה את החסרונות בעולם ומתקנם, ולכן במשכן בעיקר עבדו את עבודת הקורבנות שהן כנגד תפילה, שכל עניינה של תפילה היא רצון האדם לבקש מה' לשנות את המציאות היפך מקבלתה המוחלטת בבחינת ביטחון.

אך האמת לאמיתה היא שעל האדם לחבר את שתי חלקי עבודה אלו כאחד שהרי על שניהם נצטווינו, ומחד מצד ימי המעשה עליו לעסוק במלאכת הבירור ולבנות בית לה' במקומות הנמוכים ביותר, ועליו לדעת שהכול תלוי בו ואם לא יעשה את מה שמוטל עליו לעשות יכול להכריע את כל העולם כולו לדין, ומאידך בו זמנית עליו להפנים את הנהגת ה' באופן אבסולוטי ולדעת שאין ביד האדם מאומה, על האדם להיות מודע בבירור שלמרות כל עבודתו ברובד פנימי יותר הכול מלא אור ה' כמות שהוא גם בלי עבודתו, אם כן בחיצוניות עבודתו היא בבחינת מלאכת המשכן ובפנימיות העבודה היא שבת שהכול ראוי ומוכן כמות שהוא.

לפיכך נאמר לפני שתי בחינות אלו 'ויקהל משה', משה לימד את עם ישראל את דרכי החיבור בין שתי עבודות אלו הנראות כסותרות כאמור.

בכל זאת שבת קדמה למלכת המשכן, ואם נשים לב נראה שזה חוזר על עצמו בכמה מקומות, כמו שאנו מוצאים ששבת במרה נצטוו לפני קבלת התורה, ואף בעשרת הדברות עצמן היא קודמת לכל הדברות האחרות מלבד עיקרי האמונה, זה מבטא שאף שעלינו לחיות עם שתי הבחינות כאחד כאמור, בכל זאת נקודת המוצא היא שבת שהיא הבחינה הפנימית והתכליתית יותר, כלומר הידיעה שה' מצוי בכול כפי שהוא היא הסתכלות פנימית יותר, והרצון לשינוי ולתיקון נמצאת ברובד החיצוני יותר, ולכן גם בפרשתנו הכורכת שבת ומלאכת המשכן כאחד בכל זאת משה מקדים את אזהרת שבת למלאכת המשכן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!