הרב שאול יורוביץ': איך סופרים נכון?

בראשית הפרשה התורה מורה לנו איך לקיים את ספירת בני ישראל. כך כתוב: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" 

בפסוק זה כתובים שלושה משפטים שונים שבמבט ראשון אינו מובן כל כך הקשר ביניהם, אך הכתוב כורכם כאחד. 

א. "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" זה מתייחס לעצם הציווי על ספירת בני ישראל. 

ב. "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'" זה עוסק בצורת מנייתם, אך יש כאן עניין נוסף שתוך כדי מנייתם יזכו 'לכפר על נפשם', ומבואר במדרשי חז"ל שנתינה זו באה לכפר על חטא העגל, ולכאורה אין בזה שום קשר לספירה עצמה.

ג. "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" גם זה הוא דבר נוסף שאינו קשור לעצם הספירה, ודורש הסבר מדוע שיתעורר נגף בשעת מנייתם, והרי המנייה באה מתוך חיבה כמבואר בחז"ל, ואם אכן מתעורר חשש ל'נגף בפקוד אותם' איך באמת לא יהיה נגף זה על ידי נתינת מחצית השקל.  

ההסבר הפשוט הוא שאכן עצם המנייה והספירה מובנה הוא החשבת והערכת הדבר, וכמו שאמרו חז"ל "דבר שבמנין לא בטיל" (ביצה ג) וכדברי רש"י בתחילת ספר במדבר ששם אנו קוראים על הספירה בפועל "מתוך חיבתן לפניו הוא מונה אותם כל שעה". וכפי שביארו בספרי חסידות "כי תשא את ראש" שמובנו הפנימי הוא שבזה הקב"ה נושא ומרומם את נפשות ישראל אליו יתברך.

אך אליה וקוץ בה, תוך כדי הספירה יכולה להיווצר בעיה, שהרי מהות הספירה היא התייחסות והסתכלות פרטנית על כל פרט ופרט, שהרי סופרים א' ב' ג' וכו' וממילא מתייחסים לכל פרט בפני עצמו, שכל עוד לא עוסקים בספירה, ההסתכלות על עם ישראל היא כוללת, רואים את כלל העם כאחד, שזה ההתייחסות הראויה האמיתית לכלל ישראל. וכפי שמבואר בספרים חשיבות תפילת ציבור או כל עיסוק קדוש בחבורה, שאז כוח הרבים גובר על חסרונות היחיד. 

אך הספירה כאמור משמעה התייחסות פרטנית והדגשת כל פרט, והנה כאשר מסתכלים על כל פרט באופן אישי  לעתים מוצאים פגמים וחסרונות, שלא היו נראים בשעת ראיית הכול ככלל אחד, ואף שבוודאי מטרת הספירה היא לחזור ולכלול אותם ככלל אחד, אך בכל זאת תהליך הספירה היא עיסוק בכל אחד בפני עצמו, וממילא זה יכול לעורר דינים ולהביא לידי סכנה.

והפסוק כאן מורה לנו את הדרך הנכונה איך עלינו לנהוג בשעה כזו, כאשר האדם כביכול עומד לעצמו כפרט, על האדם לראות את עצמו כמחצית כחלק מהכלל ולא כפרט בפני עצמו, ואת זה הוא מקיים על ידי נתינת מחצית השקל, שדווקא אז בזמן הספירה שלכאורה מתקיימת איזושהי בחינת נפרדות, "זה יתנו" על היחיד לבטא תוך כדי מנייתו את היכללותו בתוך הכלל, שהוא נותן להם משלו, ומה הוא נותן? מחצית, כלומר, הוא רואה את עצמו כמחצית. ואם כן נמצא שהספירה לא רק שלא הדגישה שום פירוד וישות, אלא אדרבא היא גילתה את אחדותם של ישראל. וזה בוודאי מבטל את כל הצמצומים שיכולים להתעורר ממציאות הספירה.    

וביתר עומק: באותו רגע שהקב"ה מראה את אהבתו לכל אחד מישראל ומחשיב אותו על ידי שמונה אותו ומתייחס אליו באופן אישי, מיד האדם מישראל עונה לעומתו, אין לי כלום משל עצמי, כי ממך הכול, ומידך נתנו לך, ולכן אינני עומד לעצמי אלא הנני חלק מכלל ישראל.

ויש כאן לימוד גדול איך על האדם לראות את כלל כוחותיו העצמיים כחלק מכלל ישראל, והיינו שאף שעליו להכיר את ערכו הייחודי המיוחד, יחד עם זאת ותוך כדי הכרה זו, עליו להרגיש את היותו חלקיק אחד מפאזל גדול ושלם, ואין הדברים סותרים זה לזה, אדרבה הם משלימים זה את זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!