סיפור לשבת: הכלב שאבד לבעליו ושב לאחר שחצה אלפי ק"מ

פרנק ואליזבט פראסר (Fraser) יצאו יחד עם כלבם בן השנתיים, בובי, מאורגון אינדיאנה בארה"ב, לבקר בני משפחה

זה היה בקיץ 1923. כשהם כמעט הגיעו ליעדם, הם עצרו בתחנת דלק הכלב יצא מהרכב, הותקף על ידי שלשה כלבים אחרים, וברח.

הם חיפשו אחריו בכל מקום, אך לשווא, הם לא מצאו אותו.

הם חזרו לביתם באורגון שבורי לב, בתחושה שהם כבר לא יראו עוד את כלבם

אחרי שאיבדו כל תקווה, יום אחד הבת שלהם ראתה מחוץ לבית, ברחוב, כלב רזה ומותש שהיה נראה דומה מאד לכלב שלהם. הם יצאו אליו, וקראו בשמו. מתגובת השמחה של הכלב הבינו שהכלב הצליח לעשות את הבלתי אפשרי

הוא עבר כ-4000 ק"מ, בשישה חודשים, עבר את הרי הרוקי באמצע החורף, ומצא את הדרך חזרה הביתה

מה לומדים מהסיפור של בובי?

אף פעם לא לאבד תקווה, גם אם עובר הרבה זמן, ועל פי כל הגיון אין סיכוי. לזכור ש"אין ייאוש בעולם כלל"' ועד שלא נגמר, זה לא נגמר.

בפרשת השבוע נכתב על המנורה, שמדליקים אותה בשמן זית. טיפת שמן שתיפול לים סוער, לא נראה אותה. היא תיעלם בתוך המים הגועשים. אך גם אם נראה לנו שהיא אבדה, ואין זכר לקיומה, בסופו של דבר המים יירגעו, והטיפה תצוף ותתרומם מעלה

זה נכון לגבי החטופים בעזה, ונכון לגבי כל אחד מאתנו שהוא במצב שנראה לו שהסיכוי קטן ורק הולך לקטון. אף פעם לא להתייאש!

אל תסתכלו על השעון, תעשו מה שהוא עושה – תתקדמו!

אם תמשיכו עם מטרה, עם אמונה, בסופו של דבר יהי רצון שכולנו נחזור הביתה. החטופים, החיילים, המפונים, וכל אחד מאתנו שמרגיש שהוא נמצא במקום שלא טוב לו בו.

שבת שלום

שלכם, יצחק פנגר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!