הלכה שבועית: באיזה מלאכות מותר להנות מהגוי בשבת

באיזה מלאכות מותר להנות מהגוי בשבת

נושאי השיעור

טעם איסור אמירה לגוי • טעם איסור הנאה ממלאכת גוי • ליתן לכובס בגדים שיכבס בשבת באופן שילבשם אחר השבת • לקרוא לגוי למקום נזק •  גוי שהדליק לישראל האור בחדר מדרגות • גוי שעשה מלאכות בשבת לעצמו • באיזה סוגי מלאכות מותר להנות מהגוי בשבת • גוי שחימם מים במרחץ בשבת • גזירה בכדי שיעשו דוקא בגוי • מהו זמן בכדי שיעשו • גוי שעשה מלאכה לעצמו ולישראל יחד • גוי שעשה מלאכה ויש הוכחה שעשה לעצמו • מלאכת גוי שנעשית עבור חולה בשבת • אומר לגוי לילך עמו והדליק הנר • מלאכה שעיקרה עבור הגוי • גוי שהדליק תנור חימום עבורו ועבור הישראל

איסור אמירה

בשיעורים הקודמים דיברנו בדיני אמירה לגוי, ראינו שיש שני איסורים בגוי בשבת, יש איסור אמירה לגוי, ויש איסור הנאה ממלאכת גוי. ראינו שאיסור אמירה לגוי בשבת היא אסורה אף אם לא נהנה ממלאכת הגוי בשבת, משום שעצם האמירה לבדה היא איסור.

כביסה בשבת

ולכן ראינו שאם אמר לגוי שיכבס לו את הבגדים בשבת, אף אם לא לובש את הבגדים אלא לאחר השבת בכל אופן יש איסור בדבר, וכבר בארנו את טעם האיסור, שגזרו חז''ל שאם יאמר לגוי לעשות מלאכות בשבת, שמא תהא שבת קלה בעיני הישראל ויבוא לעשות מלאכות בעצמו.

איסור הנאה גם בלא אמירה

היום נראה את האיסור השני, איסור הנאה ממלאכת גוי בשבת, אף אם לא אמר לגוי לעשות מלאכות בשבת, אלא הגוי עשה על דעת עצמו בלבד, ללא אמירה מצד הישראל וגם ללא רמז או סיפור דברים, האם מותר להנות ממלאכות אלו בשבת או אסור.

במקום שההפסד ניכר

בדומה לזה מצאנו בגמ' שאם קורא לגוי בשבת למקום דליקה או נזק אחר, והגוי הבין לבד ללא אמירה מצד הישראל וכיבה הדליקה או הסיר הנזק, ראינו שהדבר אסור אילולי שהיה היתר מיוחד משום הפסד, שבמקום הפסד התירו חז''ל דכיון שאדם בהול על ממונו חששו שמא יבוא לעשות מלאכות בעצמו. אלא שאינו דומה כלל למקרה שלנו, דשם עצם הבאת הגוי למקום הדליקה זה רמז, שהרי ההפסד ניכר, ולכן אף אם לא אמר לו כלום, יש איסור, כיון שהגוי מבין מה רצונו של הישראל על ידי קריאתו למקום הנזק, אבל אצלנו הנדון באופן שלא רמז לו כלום, אלא הגוי ראה את הישראל שרוצה לעלות במדרגות והחליט להיטיב בעבורו והדליק לו את האור, האם מותר לישראל להנות ממלאכה זו בשבת או אסור.

ואם בשביל ישראל אסור

המשנה בשבת (קכב.) אומרת נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור.

כלל במשנה

במשנה מפורש כלל לגבי הנאה ממלאכת גוי בשבת. אם הגוי עשה המלאכה בשבת לעצמו, מותר לישראל להנות ממלאכות אלו בשבת, אבל אם הגוי עשה המלאכה בעבור הישראל, אסור לישראל להנות ממלאכות אלו בשבת.

עשה הנכרי כבש לעצמו

ולכן בהמשך המשנה מביאה את המעשה עם רבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר''ג וזקנים. שאלה הגמ' על מעשה זה, וביארה דמדובר שעשה הנכרי הכבש לעצמו ולכן התירו לעצמם להשתמש בו אבל אם היה עושה בשבילם היה אסור להשתמש בו.

נכרי שבא לכבות הדין שונה

ובטעם הדין, מדוע אם אינו עושה בשביל הישראל מותר להנות מהמלאכה ואילו כשעושה בשביל הישראל אסור להנות מהמלאכה, תוס' (שם) מבארים, ופותחים בקושיא, ולא דמי להא דאמרינן לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, והכא אסור כשעושה בשביל הישראל. ונבאר, דהוקשה לתוס' מדוע כאן אומרת המשנה כלל דכל מלאכה שהגוי עושה בשביל הישראל בשבת אסור להנות מהמלאכה בשבת, ואילו לעיל ראינו שגוי שבא לכבות, אע''פ שכל מעשהו אינו אלא בשביל הישראל, אין אומרים לו אל תכבה, ומדוע, והרי כל דבר שעושה בשביל הישראל אסור להנות ממנו ומדוע לא אומרים לו אל תכבה.

חילוק התוס' בין המקרים

תוס' ביארו החילוק בין המקרים ע''פ רבינו שמשון הזקן, דכי אמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד הנ''מ בכיבוי וכיוצא בזה שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף הישראל נהנה במעשה הנכרי לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוון להנאתו של הישראל.

הנאה מגוף המלאכה

ונבאר את דברי התוס', שיש הבדל בין אם הגוי עשה כבש או הדליק נר בשביל הישראל לבין אם הגוי מכבה את הדליקה בשביל הישראל. דכשהגוי מכבה הדליקה בשביל הישראל אין גוף הישראל נהנה מעצם הכיבוי, ולכן הגוי עושה המלאכה על דעת עצמו, ולכן מותר לישראל להנות ממלאכה זו, אבל כשהגוי עושה מלאכה שבה הישראל נהנה מגוף המלאכה, אז הגוי עושה המלאכה על דעת הישראל ולא על דעתו ולכן אסור להנות ממלאכה זו בשבת.

סוף סוף הישראל נהנה

אלא שתוס' לא ביארו כ''כ, שהרי עדיין צריך להבין מדוע לא נאסור גם במקום שהגוי עשה על דעת עצמו, והרי סוף סוף הישראל נהנה ממלאכת שבת בשבת ולמה לא נאסור.

חילוק הריטב''א

ואפשר לבאר יותר החילוק בין גוי שמכבה הדליקה שמותר לישראל להנות מהמלאכה לבין גוי שעושה כבש או מדליק הנר בשביל הישראל שאסור להנות מהמלאכה. ע''פ דברי הריטב''א בשבת (קכא.) שהקשה מדוע אמרינן בגמ' שגוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתן עליך, והרי אמרינן במשנה דכל מה שעשה נכרי בשביל הישראל אסור אע''פ שעשה אותו מעצמו, ותירץ דהתם הוא כשעושה מלאכה שישראל נהנה במלאכתו ממש, אבל הכא אין הישראל נהנה בגופו של כיבוי אלא שסילק מעליו נזק.

צריך להבין

ונראה שדברי הריטב''א לבדם אינם מבוארים כ''כ, דמדוע לא נאסור הנאה ממלאכת גוי גם כשאין הישראל נהנה ממש ואע''פ שזה רק הסרת נזק, כל שהישראל נהנה צריך לאסור. וכן דברי התוס' לבדם אינם מבוארים כ''כ לבדם מדוע לא נאסור אף שאין הישראל נהנה מגוף המלאכה.

ביאור החילוק

אבל אם ננסה לחבר את דבריהם נראה שהחילוק מבואר היטיב. דכבר ביארנו בשיעורים הקודמים דשונה מלאכת כיבוי שהיא מותרת, מכיון שבכיבוי אין יצירה חדשה מהגוי בשביל הישראל, בשונה מהדלקה שהגוי יוצר יצירה חדשה בשביל הישראל, ולכן גוי שכיבה שריפה אינו יוצר לישראל בית חדש אלא רק בזכותו הסיר הנזק והבית נשאר קיים, ואע''פ שסו''ס עשה הגוי את ההסרת נזק הזו בשביל הישראל, וא''כ איך נתיר לישראל להנות ממלאכה כזו, ע''כ בא הריטב''א ומתרץ דבכיבוי אינו אלא הסרת נזק ותוס' מוסיף ואומר שבמקום כזה אין הישראל נהנה מגוף הכיבוי, ולכן הגוי עושה המלאכה על דעתו ולא על דעת הישראל, ולכן מותר, אבל במקום שהישראל נהנה מגוף המלאכה, ואינו רק הסרת נזק, א''כ עיקר המלאכה היא בשביל הישראל ולא בשביל הגוי ובזה חז''ל אסרו להנות מהגוי בשבת.

לא בכל מקום גזרו

והדברים מבוארים, שהרי טעם האיסור להנות מן הגוי בשבת אף במקום שהגוי עשה על דעת עצמו בלבד, זה מטעם שמא תהא שבת קלה בעיני הישראל ויבוא בשבת הבאה לומר לגוי בא ותדליק לי את האור. וע''כ מבאר הריטב''א כל מה שגזרו חז''ל זה דוקא במקום שהישראל נהנה מגוף המלאכה והגוי עשה לדעת הישראל, בזה חששו שמא לשבת הבאה יגיד לגוי לעשות מלאכות. אבל בכיבוי שאין הישראל נהנה מגוף הכיבוי, וא''כ הגוי על דעתו כיבה, במקום כזה לא חששו שמא תהא שבת קלה בעיני הישראל בזה ויאמר לגוי לעשות מלאכות בשבת דאין עיקר המלאכה נעשית בשביל הישראל.

ביאור טעם האיסור

ובעיקר דברי הריטב''א דאסרו להנות ממלאכת הגוי אע''פ שעשה מעצמו לצורך ישראל, גזירה שמא יאמר לו הגוי בפירוש לעשות לו מלאכה, ואף שגם אמירה לגוי בפירוש אינה אסורה אלא מדרבנן, וא''כ כיצד נאסור גם כשעשה מעצמו ונעשה גזירה לגזירה, מבאר הריטב''א דכולה חדא גזירה היא, דאם לא נגזור על הנאה ממלאכת הגוי כשעשה מעצמו לישראל, לא תתקיים גזירת איסור אמירה לגוי בשבת.   

לסיכום

לסיכום הדברים, גוי שעשה מלאכה בשבת ורוצה הישראל להנות מהמלאכה, תלוי הדבר, אם הגוי עשה בשביל עצמו, מותר לישראל להנות מהמלאכה. אבל אם הגוי עשה המלאכה בשביל הישראל, אסור לישראל להנות מהמלאכה בשבת. וכ''ז רק אם הגוי יצר יצירה חדשה בשביל הישראל כגון כבש לירד בו או הדלקת הנר בחדר, אבל אם הגוי עשה מלאכה שאין בה יצירה, כגון כיבוי, אין איסור להנות ממלאכת הגוי, כיון שברור לנו שמלאכת הגוי נעשתה על דעת הגוי ולא על דעת הישראל, ובזה אין גזירה. ולכן אף שברור לנו שהכיבוי נעשה בשביל הישראל, עיקרו לעצמו עשה בשביל טובות הנאה ואינטרסים ולא בשביל הישראל, וכל שעיקרו לא היה לישראל, מותר.

רוב ישראל אסור

וזה שכתוב בברייתא בשבת (שם) עיר שישראל ונכרים דרים בתוכה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל, ימתין בכדי שיחמו חמין.

המתנה בכדי שיעשו

ופירוש הדברים מבאר שם רש''י שאסור להנות ממלאכה שהגוי עשה בשביל הישראל בשבת, וגם למוצ''ש צריך להמתין זמן בכדי שיעשו כדי שיוכל להנות מהמלאכה, כדי שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת, וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו. ע''כ.

גזירה זו דוקא בגוי

גזירה זו שאסור להנות מהמלאכה גם במוצ''ש עד שימתין בכדי שיעשו זה דוקא בגוי שעשה מלאכה בשבת בשביל הישראל, ולכן קנסו אותו חז''ל שמא אם יהנה מהמלאכה מיד למוצ''ש, יאמר לו לשבת הבאה שוב שיעשה המלאכה בשבילו. אבל ישראל שעשה מלאכה בשבת בשביל ישראל אחר אמנם אסור להנות מהמלאכה בשבת עצמה, אבל במוצ''ש מותר להנות מיד, ואם היה זה במזיד מותר לאחרים מיד, דלא חששו שמא ילך הישראל ויאמר לישראל אחר שיעשה עבורו מלאכה בשבת.

מהו בכדי שיעשו

זמן בכדי שיעשו הוא זמן העבודה שנעשתה בשבת ע''י גוי, ולכן אם הגוי עבד בשבת במשך חמש שעות אז צריך לחכות חמש שעות למוצ''ש, אבל אם עבד הגוי במשך כל השבת, צריך להמתין אחר השבת יום שלם עד יום ראשון בערב. לאפוקי ממי שרצה לומר שאין אומרים בכדי שיעשו אלא במוצ''ש בלבד, ולכן סבר שאף אם הגוי עשה עבודה במשך כל השבת, מספיק שיעבור מוצ''ש ומיד ביום ראשון כבר מותר להנות מהמלאכה, ודעתו היא מכיון שלא מצינו איסור ביום ראשון. וזה אינו כן, שהרי נתנו טעם לגזירה בכדי שיעשו כדי שלא ירוויח הישראל זמן ממה שנעשה בשבת וכמו שכתב הרמב''ם (בפ''ו דשבת הל''ח), ולכן ודאי שכל דבר יבדק לפי מספר השעות שעבדו בו בשבת. ולכן אף אם עובד הגוי כמה שבתות ברצף באופן שלא היה שהות בימי החול להמתין בכדי שיעשו כגון שהמלאכה ניתנת לעבודה רק בשבתות, וא''כ הרווח הוא כולו של שבת אחר שבת, וע''ז יצטרכו להמתין בכדי שיעשו לפי כל שבת ושבת שעבדו בה, ואם עבדו שלשה שבתות יצטרכו להמתין שלשה ימים.

הולכים אחר עיקר דעתו

ביארו הראשונים הרשב''א והריטב''א את דברי הברייתא, שאם הישראל רוצה לרחוץ במרחץ זה בשבת, תלוי אם הרוב נכרים או שהרוב ישראל. אם הרוב נכרים יכול לרחוץ במרחץ מיד ואם הרוב ישראל צריך להמתין. דכיון דדעת הגוי על הרוב, אע''פ שבכוונתו גם על המיעוט לא גזרו חז''ל כיון שהולכים לפי עיקר דעתו של הגוי, ולכן אם הרוב נכרים, אמרינן עיקר דעתו על הנכרים ולכן מותר להנות מלאכת הגוי בשבת, אבל אם הרוב ישראל, אמרינן עיקר דעתו לחמם המרחץ הוא על הישראל ולכן אסור להנות מהמים במוצ''ש עד שימתין. ואם היה מחצה גוים ומחצה ישראל, החמירו להמתין בכדי שיעשו, ואף דספיקא דרבנן לקולא, בכל אופן אסרו דהוי דבר שיש לו מתירים, וכל דבר שיש לו מתירים החמירו בו.

הדליק לעצמו וגם לישראל

וכעת נראה מה הדין אם הגוי עשה מלאכה גם בשביל עצמו וגם בשביל הישראל, האם מותר להנות ממלאכה זו בשבת, כגון גוי וישראל שנכנסנו לחדר מדרגות בבנין והגוי הדליק את האור בחדר המרדגות, האם מותר לישראל להנות ממלאכת הגוי ולעלות יחד איתו במדרגות או לא. דהרי עד כאן ראינו שתלוי הדברים למי הדליק, האם לישראל ואסור או לגוי ומותר, כאן הנדון שהדליק יחד לעצמו ולישראל, האם נאמר כיון שאדם קרוב אצל עצמו א''כ עיקר הדלקתו לעצמו ולכן אע''פ שהיה קצת דעתו על הישראל, בכל אופן נתיר לישראל להנות מהמלאכה, או שנאמר אף שעושה לעצמו, כל שהישראל איתו יחד זה נקרא שהדליק לשניהם ויהיה אסור.

מעשה בגמ' בשבת

בגמ' בשבת (קכב:) מביאה מעשה עם שמואל דאיקלע לבי אבין תורן אתא ההוא נכרי אדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה, כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי, אמר אדעתיה דנפשיה הוא דאדליק, אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא.

אדעתיה דנפשיה הוא דאדליק

ונבאר את דברי הגמ', שמואל ראה גוי שהדליק נר בשבת, מיד סיבב ראשו כדי לא להנות מאותו נר בשבת, לאחמ''כ ראה שמואל שהגוי מוציא שטר מכיסו וקורא בו לאור הנר, החזיר שמואל ראשו בחזרה כלפי הנר ואמר אדעתיה דנפשיה הוא הדליק.

מה הבין שמואל

וכאן צריך להבין, מה היה בדעת שמואל מתחילה, ומה הבין שמואל לבסוף, האם חשב שמואל בתחילה שהגוי הדליק הנר גם לעצמו וגם לישראל, ובכ''ז לא רצה להנות מהנר, וכשהוציא הגוי שטר מכיסו, הבין שמואל שרק לעצמו הוא הדליק ולכן התיר לעצמו להנות מהנר. או שחשב שמואל מתחילה שהגוי הדליק הנר רק לצורך הישראל ולכן לא רצה להנות מהנר, וכשראה שהגוי קורא בשטר הבין שהדליק הנר לצורך שניהם ולכן מותר.

עיקר הדלקתו לעצמו ומותר

אפשר לומר בפשטות שלמד שמואל מתחילה שהגוי עשה רק לצורך הישראל ולכן שמואל לא רצה להנות מהנר, ואילו כשראה שמואל שהגוי קורא בשטר הבין שמואל שהנר הודלק לשניהם ובכ''ז התיר כיון שסבר שכיון שהגוי נמצא כאן, עיקר הדלקתו לעצמו ולכן מותר לישראל להנות מההדלקה. וכן ביארו רש''י והשב''א.

רק לעצמו מותר

ואפשר לומר דשמואל חשב מתחילה דעושה לעצמו וגם לישראל, וכשהוציא את השטר הבין שמואל שרק לעצמו הוא הדליק את הנר שהרי מיד הוציא את השטר לקרוא בו ולכן מותר לישראל להנות מהמלאכה. אבל כל שהגוי הדליק לשניהם אע''פ שהוא כאן יהיה אסור, ולא אמרינן עיקר ההדלקה לעצמו.

במקום שיש הוכחה מותר

וכך למד הרמב''ם דכל מקום שהישראל מעורב בו, אסור לישראל להנות מהמלאכה. ורק במקום שיש הוכחה שהגוי עשה לצורך עצמו בלבד אז מותר לישראל להנות מהמלאכה.

שמואל ראה הוכחה דלעצמו עשה

וכן מפורש בדברי המשנ''ב ברורה דביאר דכל שמוכח שהגוי עשה לעצמו ולא בשביל הישראל, מותר להנות מהמלאכה, וביאר דמה ששמואל התיר, היינו משום שראה שמיד לאחר הדלקת הנר הוציא השטר לקרוא בו וזה מוכח דבשביל עצמו עשה כן ולכן מותר, אבל בסתם שאין הוכחה או כל שעשה לצורך שניהם אסור להנות מהמלאכה.

עיקר לעצמו מותר

ברש''י והריטב''א וכן ברשב''א ביארו את דברי הגמ' באופן אחר. דמתחילה סבר שמואל שהדליק רק לצורך הישראל ולכן לא רצה להנות מהמלאכה, אבל במסקנא ראה שמואל שהוציא השטר והשתמש לאורה אמר ודאי אדעתיה דידיה עשה והעיקר לצורך עצמו, וכל שעיקרו לצורך עצמו, מותר להנות מהמלאכה בשבת. 

פסק השו''ע

בשו''ע (בסימן רעו הל''א) פוסק, אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק בשבילו, אבל אם הדליקו לצורכו או לצורך חולה ישראל אפילו אין בו סכנה, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. עוד אומר השו''ע (שם בהל''ג) אם אומר לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אע''פ שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיון שעיקר ההליכה בשביל הישראל.

דוקא עיקר לישראל אסור

מדייק החיי אדם בנשמת אדם מדברי השו''ע דכל האיסור משום שעיקר ההליכה היא בשביל הישראל, משמע שאם עיקר ההליכה לא היתה לצורך הישראל, היה מותר לישראל להנות מהמלאכה ואף שהיה בדעתו על הישראל, דכל שעושה לשניהם והגוי עצמו שהדליק נהנה, הרי עיקרו לדעת הגוי ומותר לישראל להנות.

אינו לצורכו בלבד

ולפי דבריו גם מה שכתב השו''ע שאם הדליק הנר לצורכו, צריך לומר דאינו לצורכו בלבד, אלא אף אם הדליק לצורכו ולצורך הישראל, אם עיקר הדלקתו בשביל עצמו כבר מותר.

להלכה

להלכה במקום שאין ברירה אפשר להקל דמלשון השו''ע שכתב בהל''ג לאסור להנות מהנר שהדליק עבדו, מפני שעיקר ההליכה לצורך ישראל, מוכח דאם לא היתה הוכחה זאת היה מותר, דאל''כ מפני מה הוסיף זאת השו''ע, הול''ל דיש לאסור כי עושה לצורך שניהם. ומ''מ היכא דאפשר כדאי להחמיר כי רבים מהאחרונים אסרו זאת.

אם יש הוכחה מותר

השו''ע (שם בהל''ב) פוסק, ישראל ואינם יהודים שהסבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינם יהודים מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור. ואם יש הוכחה דלצורך אינו יהודי הדליקה כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה אע''פ שרוב ישראל, מותר.

הדליק תנור חימום

ולכן גוי שהדליק תנור חימום במקום שגוי וישראל נמצאים שם, ומיד חימם ידיו לפני התנור, מוכח דעיקר הדלקתו אינה אלא לעצמו ומותר להנות ממלאכה זו בשבת.

בשבוע הבא בעז''ה נלמד על גוי של שבת, איזה גוי של שבת מותר ובאיזה אופן          

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!