מבגדד ועד מצרים: גלגוליה של ה'כתובה' היהודית
המסמך היהודי הממסד את התחייבויות הבעל לאשתו, כולל שלל עיטורים, טקסטים וסימנים אופייניים לסביבת המושב ולתקופה • 'בחדרי חרדים' יצא למסע בעקבות שורה ארוכה של כתובות יהודיות מסקרנות מכל העולם • ויש גם תמונות
מאות שנים משמשת הכתובה הרבה מעבר לשטר התחייבות משפטי-דתי של הבעל לאשתו כדת משה וישראל. בעיני זוגות רבים צורת הכתובה שיקפה את אופי הקשר בניהם ואת חתונתם: העיטורים המסוגננים, הכיתוב המסולסל, הצבעוניות וחומרי הגלם האיכותיים הפכו את הפריט החגיגי ששאפה להיות מיוחדת. אך לא רק הטעם האישי של הזוגות השפיע על צרות הכתובה. באוסף גדול ומיוחד של כתובות מרחבי התפוצות של עם ישראל בדורות האחרונים, הנמצא בבית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים, נראה שהתרבויות והעמים הסובבים חדרו ללב לבה של החתונה היהודית.
בשורות הבאות, נקיים מסע מסקרן בעקבות כתובות, יהדות ודתות העולם.
הכתובה הפרסית:
כתובה מיוחדת מ-1926 (תרפ"ז) של זוג מאִצפהאן, אחת מהקהילות היהודיות הגדולות והעתיקות בפרס, שבה ניכרים בבירור בין האיורים הצבעוניים, זוג אריות שמגבם זורחת חצאי שמשות עם פני אדם. האריות שואגים לעבר ברוש המופיע במרכז.
מוטיב האריה עם חצי שמש בצורת פרצוף אדם מיוחד מאוד, והוא היה הסמל הלאומי של פרס עד ל-1980 (!). הסמל מגלם את דתה העתיקה של פרס, שהייתה מבוססת על אש ועבודת כוכבים. הסמל הפגאני מופיע על כתובות רבות מאזור זה של אִצפהאן, יזד ושיראז (דרום-מערב איראן), והוא שורבב לשם כדי להפגין את נאמנותם של היהודים לשלטון. בכתובה שלפנינו צוירו שני אריות, זה מול זה, לשם הסימטריה, כשמאחורי כל אחד שמש עם פרצוף אנושי.
כדאי גם להבחין בברוש שבין שתי האריות, ובברושים הקטנים המעטרים את שאר הכתובה. הברוש היה אחד הסמלים המרכזיים בדת הזורואסתטרית (דת האש האלילית הקדומה של פרס) שמאמיניה מייחסים לו סגולות של הגנה ושמירה וקושרים אותו לפולחן האש. הברוש ירוק-עד שימש כסמל אלמוות ונצחיות. הברוש הופיע על חזיתות של מקדשים אך גם במבנים חילונים. כאשר משוררי איראן תיארו אהובתם הם המשילוה לברוש, וכאשר רצו לתאר את מעלותיו, יושרו וזקיפות קומתו של אדם גם עשו שימוש בעץ. מפתיע אפוא שסמל כה פגאני וטעון של הסביבה הלא-יהודית חדר לעטר כתובה יהודית בצורה כל כך בולטת.
הכתובה הבגדאדית:
עדת הבגדאדים בכלכותה הגיעו לעיר ההודית במאה ה-19 לאחר הכיבוש הבריטי של הודו ב-1795 ובעקבות רדיפות שעברו בעִראק. מדובר בקהילה מבוססת שתפסה משרות בכירות ומשמעותיות בממשל, שתרמה להקמת תעשיית הטקסטיל המקומית. על כן לא מפתיע שהכתובה מ-1873 (תרל"ג) מאופיינת במסגרת פרחונית טיפוסית, עם ציורי ציפורים (המסמלות אהבה) ופרחים בצבעים עזים, האופייניים לתרבות ההודית המקדשת את הטבע. בראש הכתובה ניצבים שני טיגריסים מפוספסים, עם זנב מונף למעלה, שכן בהודו התקיימה מסורת ארוכה של שימור וריבוי טיגריסים שסימלו כוח ונצח. אלו אוחזים במדליון, ובתוכו פסוקים להצלחה ולברכה. בין הברכות מצוירים שני דגים אדומים עם קשקשים (כשרים כמובן) שוחים זה לקראת זה, והם כפי הנראה מסמלים פריון והגנה מפני עין הרע.
הכתובה הקוצ'ינית:
הכתובה המרהיבה והנדירה הזאת היא מ-1923 (תרפ"ד) והיא נכתבה עבור זוג מיהדות קוצ'ין (הודו), מהנידחות שבגלויות שהיו מנותקים מאות שנים ממרכזים יהודיים. בדומה לבתי הכנסת ההודיים מאוירת בצבעוניות רבה. בחלק העליון, כתובות הברכות, ובחלק התחתון- טקסט הכתובה עם חתימות. מצדי הטקסט ניתן להבחין בצמד עמודים בסגנון מערבי קלאסי שעליהם מונחים אגרטלים עם פרחים, ככל הנראה כתוצאה מהשפעת הארכיטקטורה המערבית שהכניסו הבריטים להודו. בראשי העמודים צמד ציפורים, הרומזים שוב למוטיב הטבע הרווח העיטור ההודי. המסגרת הירוקה התוחמת את קלף הכתובה גם היא מתכתבת עם הטבע.
הכתובה הבולגרית:
כתובה צבעונית זאת הודפסה בשנת 1938 [תרצ"ח] בפלובדיב (בולגריה), והיא מכילה דגמי עמודים מעוטרים בעלים ופרחים, מגן דוד וכן את שבעת המינים. לאורך הכתובה בולים מודבקים ולצדם חותמות רשמיות מטעם הממשלה, המאשרות את הכתובה, כיאה לחצר הביזנטינית של הפקידות הבולגריות שירשה את השלטון העֻת'מאני במדינה. ברקע הכתובה אף סמל "המועצה המרכזית ליהודי בולגריה". סגנון העמודים והתכשיטים המופיעים משלבים השפעות מזרח אירופאיות.
הכתובה הגיאורגית:
כתובה זו מ-1891 מקורה בעיר הגיאורגית אחלציחה, והיא מצטיינת בנדירותה וביופייה. טקס החתונה האחלציחה היה מיוחד כי היה זה המקום היחיד בגיאורגיה שבו נהגה הכלה לעטות לבוש מיוחד- "שמלת זהב". גם מסגרת הכתובה עוטרה בסרטים מוזהבים וכן בדגמים גיאומטריים וצמחיים פשוטים, בסגנון האופייני לכתובות הידועות מהעיר אחלציחה, שככל הנראה משקפים מסורת אמנותית מוקדמת הרבה יותר למאה ה-19.
סכום הכתובה,1449 מטבעות, נקבע לפי "מטבע המלך הקיסר אמפירטור אלכסנדרי אלכסנדרייש יר"ה" [קיסר רוסיה אלכסנדר השלישי]. בתחתית הכתובה מופיעות חתימת העד "יעקב בן משה" בעברית וחתימות העדים הנוספים בכּארתוּלי (שפה גאורגית).
בצדה האחורי של הכתובה נוספה רשימת חפצי נדוניה שנכללו בסכום הכתובה: חתיכות זהב, טבעות זהב, כלי כסף ונחושת, מלבושים, בדי משי ועוד. אלו למעשה שימשו את הורי החתן שהיו מניחים מטפחת משי על ראש הכלה, עונדים לידיה טבעות וצמידים, מגישים לה את חרוט סוכר ואומרים: "יהיו חייך מתוקים כסוכר".
כתובה אמריקאית:
כתובה צבעונית זו מעוטרת בצבעים אדום וכחול, המתכתבים עם הדגל האמריקאי, המחופים זהב עבור חגיגיות האירוע. מעל אותיות גותיות אופייניות לכתב האנגלי. הכתובה נוצרה בוושינגטון הבירה, בשנת 1916. הכתובה באופן לא מפתיע מופיעה בטור המקביל גם באנגלית. צורת הארכיטקטורה שואבת מבתי כנסת במזרח אירופה, משם הגיעו ככל הנראה בעלי השמחה.
כתובה מאנקונה:
כתובה בצורת עשויה על קלף מהעיר אנקונה שבצפון איטליה משנת 1844 (תר"ד). הכתיבה איטלקית ומרובעת, עם מסגרת מעוטרת בעלים ופרחים הצבועה ביד. הסגנון המצועצע והעשיר מתכתב עם הרוקוקו והבארוק ההאופייני לאיטליה בתקופה. בראש הכתובה איור מלאכים מכונפים (כפי שצוירו בכנסיות ועל ידי אומני יוון ורומא) נושאים אפריון ובתוכו הכיתוב "בסימנא טבא ובמזלא מעליא לחתנא ולכלתא ולכל ישראל אכי"ר". בתחתית הכתובה התחייבות (אופיינית ליהודי איטליה) אחי החתן לבצע חליצה כשרה במקרה פטירת החתן ללא ילדים.
כתובה טהרנית:
כתובה צבעונית זו מטהראן של 1920 (תרפ"א) עוצבה בצורת קונטרס – קרי היא כתובה קטעים קטעים בחמישה עמודים על נייר משובח. הכתובה מעוטרת בצבעי זהב וכסף וצבעים נוספים. הצבע הירוק מאפיין את דת האִסלאם ששלטה באיזור, ואילו צבר שלוש הנקודות המקשט את הכתובה יתכן ושאב את השראתו מצורת הכתב הפרסי.
הכתובה הירושלמית:
כתובה הודפסה שחור לבן בדיו זהובה על גבי דף נייר שאף קופל עם הזמן. הכתובה מירושלים של 1925 היא מנישואי החתן אליהו בן יעקב מזרחי עם הכלה שרה בת הרב אליעזר בילו. במרכזה נדפסו שני אריות אוחזים במגן עגול עליו כתוב: "חותם כוללת ועד הספרדים בעה"ק ירושלם תוב"א" בעברית, צרפתית וערבית. טקסט הכתובה כתוב בכתב יד מזרחי-מסורתי. החתן חתם לצד חתימת הרב אברהם עזריאל. מימין ומשמאל שני עמודים דקורטיביים עם פסוקים מודפסים ואיור עם הכיתוב "קברי מלכי בית דוד" ו"כותל המערבי".
כתובה מצרית:
הכתובה נכתבה בנֹא אמון (אלכסנדריה) שבמצרים שבשנת 1888 (תרמ"ט), וראשה כותרת קישוט "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', בית והון נחלת אבות ומה' אשה מש [!]".כתובה זאת חפה מכל איור, עיטור, או דמות של אדם או בע"ח, דבר המתכתב עם המסורת המוסלמית האוסרת אומנות דמות באופן כליל. תחת זאת יש עיטור קליגרפי בדיו מוזהבת, אומנות שפותחה מאוד במסגדים בשל האיסור על אומנות פיגורטיבית.
הכתובה האפגנית:
יהודי אפגניסטאן משתייכים לקהילה יהודית עתיקת יומין שהחלה ככל הנראה בסוחרים. טקסט הכתובה והברכות ממלאות את רוב העמוד, למעלה חמש קשתות (שמקורן בקשתות מסגד אופייניות באזור) במסגרת אדומה על רקע כחול, בתוך השערים כתובות ברכות מסורתיות ופסוקים. כל שורה בכתובה ממוסגרת בצבע אדום. במסגרת העמוד סימני מזל טוב על פי סדר הא"ב, מסביב מסגרת צבועה באדום. באפגניסטן, בתום טקס החתונה נמסרה הכתובה למשמרת להורי הכלה כשהיא מקופלת ועל פי המנהג לא נפתחה עוד.
כתובה מרוקאית:
כתובה זו היא מן הכתובות המוקדמות ביותר הידועות ממרוקו. זוהי אחת הכתובות הראשונות ממוגאדור שנכתבה על קלף בשנת 1794 (תקנ"ד) באופן מפואר. נדירותה האמירה את מחירה לכדי 40,000 שקלים כיום.
על הכתובה, כתיבה ספרדית-מערבית נאה, עם מסגרת חיצונית מעוטרת בדגמי עלים ופרחים בדיו צבעונית (ערבסק). עיטור צמחי חוזר ונשנה בקצב קבוע מאפיין מאוד אומנות מוסלמית, ממנה הושפעה הכתובה ללא ספק. פסוקי ברכה והצלחה לחתן ולכלה נתונים בקשת פרסה האופיינית לאדריכלות הצפון-אפריקאית המורית. בשונה מהמנהג הרווח במרוקו לערוך נישואין ביום רביעי (כתקנת חז"ל, מסכת כתובות, פרק א, משנה א), כתובה זו נכתבה לנישואין שנערכו ביום שלישי.
כתובה מגיברלטר:
כתובת קלף מעוטרת מ-1843 (תר"ג) עשויה קלף בכתיבה ספרדית. ההשפעה האירופאית ניכרת מאוד על הכתובה, העשויה בסגנון הרוקוקו (שאופיין על ידי פרחים, עלעלים וקונכיות) ובראשה אף כתר מלכות אירופאי. הסכומים נקובים במטבע ספרדי, "איספאנייא פזוס".
בשורות הבאות, נקיים מסע מסקרן בעקבות כתובות, יהדות ודתות העולם.
הכתובה הפרסית:
כתובה מיוחדת מ-1926 (תרפ"ז) של זוג מאִצפהאן, אחת מהקהילות היהודיות הגדולות והעתיקות בפרס, שבה ניכרים בבירור בין האיורים הצבעוניים, זוג אריות שמגבם זורחת חצאי שמשות עם פני אדם. האריות שואגים לעבר ברוש המופיע במרכז.
מוטיב האריה עם חצי שמש בצורת פרצוף אדם מיוחד מאוד, והוא היה הסמל הלאומי של פרס עד ל-1980 (!). הסמל מגלם את דתה העתיקה של פרס, שהייתה מבוססת על אש ועבודת כוכבים. הסמל הפגאני מופיע על כתובות רבות מאזור זה של אִצפהאן, יזד ושיראז (דרום-מערב איראן), והוא שורבב לשם כדי להפגין את נאמנותם של היהודים לשלטון. בכתובה שלפנינו צוירו שני אריות, זה מול זה, לשם הסימטריה, כשמאחורי כל אחד שמש עם פרצוף אנושי.
כדאי גם להבחין בברוש שבין שתי האריות, ובברושים הקטנים המעטרים את שאר הכתובה. הברוש היה אחד הסמלים המרכזיים בדת הזורואסתטרית (דת האש האלילית הקדומה של פרס) שמאמיניה מייחסים לו סגולות של הגנה ושמירה וקושרים אותו לפולחן האש. הברוש ירוק-עד שימש כסמל אלמוות ונצחיות. הברוש הופיע על חזיתות של מקדשים אך גם במבנים חילונים. כאשר משוררי איראן תיארו אהובתם הם המשילוה לברוש, וכאשר רצו לתאר את מעלותיו, יושרו וזקיפות קומתו של אדם גם עשו שימוש בעץ. מפתיע אפוא שסמל כה פגאני וטעון של הסביבה הלא-יהודית חדר לעטר כתובה יהודית בצורה כל כך בולטת.
הכתובה הבגדאדית:
עדת הבגדאדים בכלכותה הגיעו לעיר ההודית במאה ה-19 לאחר הכיבוש הבריטי של הודו ב-1795 ובעקבות רדיפות שעברו בעִראק. מדובר בקהילה מבוססת שתפסה משרות בכירות ומשמעותיות בממשל, שתרמה להקמת תעשיית הטקסטיל המקומית. על כן לא מפתיע שהכתובה מ-1873 (תרל"ג) מאופיינת במסגרת פרחונית טיפוסית, עם ציורי ציפורים (המסמלות אהבה) ופרחים בצבעים עזים, האופייניים לתרבות ההודית המקדשת את הטבע. בראש הכתובה ניצבים שני טיגריסים מפוספסים, עם זנב מונף למעלה, שכן בהודו התקיימה מסורת ארוכה של שימור וריבוי טיגריסים שסימלו כוח ונצח. אלו אוחזים במדליון, ובתוכו פסוקים להצלחה ולברכה. בין הברכות מצוירים שני דגים אדומים עם קשקשים (כשרים כמובן) שוחים זה לקראת זה, והם כפי הנראה מסמלים פריון והגנה מפני עין הרע.
הכתובה הקוצ'ינית:
הכתובה המרהיבה והנדירה הזאת היא מ-1923 (תרפ"ד) והיא נכתבה עבור זוג מיהדות קוצ'ין (הודו), מהנידחות שבגלויות שהיו מנותקים מאות שנים ממרכזים יהודיים. בדומה לבתי הכנסת ההודיים מאוירת בצבעוניות רבה. בחלק העליון, כתובות הברכות, ובחלק התחתון- טקסט הכתובה עם חתימות. מצדי הטקסט ניתן להבחין בצמד עמודים בסגנון מערבי קלאסי שעליהם מונחים אגרטלים עם פרחים, ככל הנראה כתוצאה מהשפעת הארכיטקטורה המערבית שהכניסו הבריטים להודו. בראשי העמודים צמד ציפורים, הרומזים שוב למוטיב הטבע הרווח העיטור ההודי. המסגרת הירוקה התוחמת את קלף הכתובה גם היא מתכתבת עם הטבע.
הכתובה הבולגרית:
כתובה צבעונית זאת הודפסה בשנת 1938 [תרצ"ח] בפלובדיב (בולגריה), והיא מכילה דגמי עמודים מעוטרים בעלים ופרחים, מגן דוד וכן את שבעת המינים. לאורך הכתובה בולים מודבקים ולצדם חותמות רשמיות מטעם הממשלה, המאשרות את הכתובה, כיאה לחצר הביזנטינית של הפקידות הבולגריות שירשה את השלטון העֻת'מאני במדינה. ברקע הכתובה אף סמל "המועצה המרכזית ליהודי בולגריה". סגנון העמודים והתכשיטים המופיעים משלבים השפעות מזרח אירופאיות.
הכתובה הגיאורגית:
כתובה זו מ-1891 מקורה בעיר הגיאורגית אחלציחה, והיא מצטיינת בנדירותה וביופייה. טקס החתונה האחלציחה היה מיוחד כי היה זה המקום היחיד בגיאורגיה שבו נהגה הכלה לעטות לבוש מיוחד- "שמלת זהב". גם מסגרת הכתובה עוטרה בסרטים מוזהבים וכן בדגמים גיאומטריים וצמחיים פשוטים, בסגנון האופייני לכתובות הידועות מהעיר אחלציחה, שככל הנראה משקפים מסורת אמנותית מוקדמת הרבה יותר למאה ה-19.
סכום הכתובה,1449 מטבעות, נקבע לפי "מטבע המלך הקיסר אמפירטור אלכסנדרי אלכסנדרייש יר"ה" [קיסר רוסיה אלכסנדר השלישי]. בתחתית הכתובה מופיעות חתימת העד "יעקב בן משה" בעברית וחתימות העדים הנוספים בכּארתוּלי (שפה גאורגית).
בצדה האחורי של הכתובה נוספה רשימת חפצי נדוניה שנכללו בסכום הכתובה: חתיכות זהב, טבעות זהב, כלי כסף ונחושת, מלבושים, בדי משי ועוד. אלו למעשה שימשו את הורי החתן שהיו מניחים מטפחת משי על ראש הכלה, עונדים לידיה טבעות וצמידים, מגישים לה את חרוט סוכר ואומרים: "יהיו חייך מתוקים כסוכר".
כתובה אמריקאית:
כתובה צבעונית זו מעוטרת בצבעים אדום וכחול, המתכתבים עם הדגל האמריקאי, המחופים זהב עבור חגיגיות האירוע. מעל אותיות גותיות אופייניות לכתב האנגלי. הכתובה נוצרה בוושינגטון הבירה, בשנת 1916. הכתובה באופן לא מפתיע מופיעה בטור המקביל גם באנגלית. צורת הארכיטקטורה שואבת מבתי כנסת במזרח אירופה, משם הגיעו ככל הנראה בעלי השמחה.
כתובה מאנקונה:
כתובה בצורת עשויה על קלף מהעיר אנקונה שבצפון איטליה משנת 1844 (תר"ד). הכתיבה איטלקית ומרובעת, עם מסגרת מעוטרת בעלים ופרחים הצבועה ביד. הסגנון המצועצע והעשיר מתכתב עם הרוקוקו והבארוק ההאופייני לאיטליה בתקופה. בראש הכתובה איור מלאכים מכונפים (כפי שצוירו בכנסיות ועל ידי אומני יוון ורומא) נושאים אפריון ובתוכו הכיתוב "בסימנא טבא ובמזלא מעליא לחתנא ולכלתא ולכל ישראל אכי"ר". בתחתית הכתובה התחייבות (אופיינית ליהודי איטליה) אחי החתן לבצע חליצה כשרה במקרה פטירת החתן ללא ילדים.
כתובה טהרנית:
כתובה צבעונית זו מטהראן של 1920 (תרפ"א) עוצבה בצורת קונטרס – קרי היא כתובה קטעים קטעים בחמישה עמודים על נייר משובח. הכתובה מעוטרת בצבעי זהב וכסף וצבעים נוספים. הצבע הירוק מאפיין את דת האִסלאם ששלטה באיזור, ואילו צבר שלוש הנקודות המקשט את הכתובה יתכן ושאב את השראתו מצורת הכתב הפרסי.
הכתובה הירושלמית:
כתובה הודפסה שחור לבן בדיו זהובה על גבי דף נייר שאף קופל עם הזמן. הכתובה מירושלים של 1925 היא מנישואי החתן אליהו בן יעקב מזרחי עם הכלה שרה בת הרב אליעזר בילו. במרכזה נדפסו שני אריות אוחזים במגן עגול עליו כתוב: "חותם כוללת ועד הספרדים בעה"ק ירושלם תוב"א" בעברית, צרפתית וערבית. טקסט הכתובה כתוב בכתב יד מזרחי-מסורתי. החתן חתם לצד חתימת הרב אברהם עזריאל. מימין ומשמאל שני עמודים דקורטיביים עם פסוקים מודפסים ואיור עם הכיתוב "קברי מלכי בית דוד" ו"כותל המערבי".
כתובה מצרית:
הכתובה נכתבה בנֹא אמון (אלכסנדריה) שבמצרים שבשנת 1888 (תרמ"ט), וראשה כותרת קישוט "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', בית והון נחלת אבות ומה' אשה מש [!]".כתובה זאת חפה מכל איור, עיטור, או דמות של אדם או בע"ח, דבר המתכתב עם המסורת המוסלמית האוסרת אומנות דמות באופן כליל. תחת זאת יש עיטור קליגרפי בדיו מוזהבת, אומנות שפותחה מאוד במסגדים בשל האיסור על אומנות פיגורטיבית.
הכתובה האפגנית:
יהודי אפגניסטאן משתייכים לקהילה יהודית עתיקת יומין שהחלה ככל הנראה בסוחרים. טקסט הכתובה והברכות ממלאות את רוב העמוד, למעלה חמש קשתות (שמקורן בקשתות מסגד אופייניות באזור) במסגרת אדומה על רקע כחול, בתוך השערים כתובות ברכות מסורתיות ופסוקים. כל שורה בכתובה ממוסגרת בצבע אדום. במסגרת העמוד סימני מזל טוב על פי סדר הא"ב, מסביב מסגרת צבועה באדום. באפגניסטן, בתום טקס החתונה נמסרה הכתובה למשמרת להורי הכלה כשהיא מקופלת ועל פי המנהג לא נפתחה עוד.
כתובה מרוקאית:
כתובה זו היא מן הכתובות המוקדמות ביותר הידועות ממרוקו. זוהי אחת הכתובות הראשונות ממוגאדור שנכתבה על קלף בשנת 1794 (תקנ"ד) באופן מפואר. נדירותה האמירה את מחירה לכדי 40,000 שקלים כיום.
על הכתובה, כתיבה ספרדית-מערבית נאה, עם מסגרת חיצונית מעוטרת בדגמי עלים ופרחים בדיו צבעונית (ערבסק). עיטור צמחי חוזר ונשנה בקצב קבוע מאפיין מאוד אומנות מוסלמית, ממנה הושפעה הכתובה ללא ספק. פסוקי ברכה והצלחה לחתן ולכלה נתונים בקשת פרסה האופיינית לאדריכלות הצפון-אפריקאית המורית. בשונה מהמנהג הרווח במרוקו לערוך נישואין ביום רביעי (כתקנת חז"ל, מסכת כתובות, פרק א, משנה א), כתובה זו נכתבה לנישואין שנערכו ביום שלישי.
כתובה מגיברלטר:
כתובת קלף מעוטרת מ-1843 (תר"ג) עשויה קלף בכתיבה ספרדית. ההשפעה האירופאית ניכרת מאוד על הכתובה, העשויה בסגנון הרוקוקו (שאופיין על ידי פרחים, עלעלים וקונכיות) ובראשה אף כתר מלכות אירופאי. הסכומים נקובים במטבע ספרדי, "איספאנייא פזוס".