ניצול השואה בכנסת: ראיתי 8000 אנשים נכנסים למשרפות

ישיבה מיוחדת לציון יום השואה הבינלאומי 2024 בסימן ניצולי השואה לאור מלחמת "חרבות ברזל" - ממשבר לצמיחה, נערכה היום בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה, בראשות ח"כ מירב כהן.

בישיבה השתתפו ניצולי שואה שבני משפחתם בשבי, ניצולי שואה מעוטף עזה, שר הרווחה יעקב מרגי, סגה"ש במשרד רוה"מ אורי מקלב ושגרירים זרים. בישיבה סיפרו השורדים על הטראומה הכפולה והזיכרונות הקשים בעקבות אירועי השביעי לאוקטובר.

יו"ר הוועדה, ח"כ מירב כהן אמרה בדיון: "לפני פחות מארבעה חודשים, הציפה מחדש טראומות וכאבים של שורדי השואה, בכל מקום בארץ, ובמיוחד בקרב תושבי עוטף עזה, בתקופה הזו 1,894 שורדי שואה פונו מבתיהם מאז ה-7 באוקטובר, מתוכם 554 תושבי עוטף עזה. שורדי השואה הולכים ומזדקנים, רבים מהם נפטרים בכל שנה, ואין לנו עוד הרבה זמן כדי לדאוג ולוודא שגם בסוף חייהם יוכלו לחיות בכבוד. דווקא שפוגשת שורדי שואה אני שואבת אופטימיות, צמיחה ותקווה ואהבה למדינת ישראל. מי שהגיע לארץ לא ביקש רק לשרוד בגופו אלא ביקש לבנות חברה ערכית, סובלנית ומלאה סולידריות. ברגעים אלו אנו נמדדים כמה יש סולידריות וערבות הדדית להשיב את החטופים שברגעים אלו עוברים את השואה שלהם".

שר הרווחה, ח"כ יעקב מרגי: "אני לא אותו אדם אחרי ה-7 לאוקטובר, אני איש של ממסד, אני איש של אמונה, של אמון, חשבתי שאני חי בעולם נאור, בכל נאומיי בימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל תמיד הזכרתי "לא עוד". את החשבון הפנימי שלנו בתוך מדינת ישראל אנחנו נעשה, ונעשה חשבון נוקב. אבל יש לי גם חשבון נוקב עם העולם שבכלל אנחנו נדרשים לתת הסברים. חשבנו שהעולם עבר כברת דרך, אבל לצערי הרב העולם הולך בכיוון הפוך – מרכין ראש לטרור, נכנע לטרור, נכנע למדינות שממנות טרור בעבור אינטרסים, בעבור נזיד עדשים. אני בוש ונכלם שאני שייך לאנושות הזאת, ליקום הזה. אנחנו נדרשים לתת הסברים ולהתנצל על זה שאנחנו מגנים על עצמנו? אומרים עולם "נאור" אני לא חי בעולם "נאור"! גם יום השואה הבינלאומי לא היה מובן מאליו, מדינת ישראל היתה צריכה לעבוד קשה כדי שהאו"ם יקבל את ההחלטה לציין את היום הזה".

סגן השר במשרד ראש הממשלה, אורי מקלב הממונה על הרשות לניצולי השואה: "היום יותר מתמיד אנחנו צריכים לציין את יום השואה על רקע הנסיונות להכחשת שואה, השואה הייתה בלתי אנושית, ניסיונות להשמדת עם, בשביעי לאוקטובר חווינו מהאכזריות והרע שהאנושות יכולה להגיע במסווה של אידיאולוגיה והסתה ולמרות שיש הרבה מוטיבים דומים אין להשוות את הפשעים הנוראים של החמאס למאורעות השואה הנוראית. המלחמה פגעה בכולם, ניצולי השואה חוו שבר גדול. הרשות לניצולי שואה נותנת מעטפת מלאה לניצולים, קרוב לאלפים ניצולי שואה פונו מבתיהם בקווי החזית בדרום ובצפון. מאז תחילת המלחמה התקבלו שמונים אלף פניות במוקד של הרשות לניצולי השואה. בשבועות האחרונים הגענו להסכמה עם ממשלת גרמניה למענק חד פעמי לכלל הניצולים בארץ בהיקף של 25 מילוני שקלים את המענק תחלק בזמן הקרוב ועידת התביעות לכלל הניצולים. בימים הללו אנחנו מעניקים גם את הקצבה השנתית שחצה לראשונה השנה את רף השבעת אלפים שקלים לניצול, ואנחנו ממשיכים בסיוע יחד עם הארגונים והעמותות שמסייעים לניצולים".

ניצולת השואה, בלה חיים סבתו של יותם חיים ז"ל אשר נהרג בשבי וגופתו מוחזקת בידי החמאס: "נולדתי ב-1938 בפולין. בגיל שנה אמא שלי לקחה אותי ואת אחיותיי, נדדנו בקור ושלג. היו רגעי משבר בהם אמא שלי חשבה להשאיר אותי ולהציל את אחיותיי, בדרך למפגש עם אמא בביאליסטוק. אחרי המלחמה חזרנו לפולין, וצעקו לנו "חבל שהיטלר לא גמר אתכם". תמיד בחרתי בחיים. האמנתי שהשואה לא תחזור. בחרתי ונאבקתי לחיות גם כשחליתי בסרטן. כיום יש לי חמישה נכדים ושני נינים, חשבתי שהגעתי לשלווה והייתי מאושרת. התעוררתי ב-7.10 והתקשרתי ליותם בכפר עזה. הוא שלח לי הודעה קולית. לא האמנתי שזאת הפעם האחרונה שאשמע את קולו. יותם, הילד היפה עם הבלורית האדומה והנשמה הטובה. לא האמנתי שככה ייגמר הסיפור שלנו. האמנתי בחוזק שלו לשרוד ולחזור. תיארתי לעצמי שהוא כמו שמשון הגיבור. קיוויתי והתפללתי שיחזור. לצערי ולכאבי לא כל נגמר הסיפור. יותם של המדינה, לא רק שלנו. האבל לא רק שלנו. שוב אני בניסיון, ובוחרת בחיים. אני סבתא ניצולת שואה, לא יכולה לתפוס את זה שהשואה חזרה אחינו שוב - ובעוצמה חזקה. הבטחתי לכם עולם חדש וטוב, ולא הצלחנו לקיים. יותמי, אתה איתי ביום ובלילה, היית רוצה שאחזור להיות הסבתא השמחה שמחכה לנכדים ולנינים. מבטיחה לך שאמשיך לדאוג לכל המשפחה, ואתה - תמשיך להופיע בשקיעות האדמדמות. שלום לך נכדי האהוב, אחזיק אותך חזק חזק באירוע אין קץ. ושום אני בוחרת בחיים. אנחנו במולדת שלנו, אין לנו ארץ אחרת".

ניצול השואה שמחה צוהר, סבו של עומר נאוטרה שנמצא בשבי החמאס: "נולדתי בשנת 1941 בסלובקיה, בקהילה של 1,300 יהודים ממנה חזרו רק 120 אחרי המלחמה. היום אין בה יהודי אחד. אנחנו שוב עדים לשתיקת העולם הנאור מול רצח יהודים. עד גיל 3 אני לא זוכר מה קרה עם משפחתי. לימים סיפרו לי שמשפחתי מצד אמא ניצלה כי עלתה לישראל לפני השואה, ומשפחתי מצד אבי נספתה במחנה סוביבור. נכדנו האהוב, עומר, יליד ארה"ב, לא היה חייב להתגייס, אבל רצה בכך. הוא נחטף בבוקר ה-7.10, ומאז לא קיבלנו ממנו כל אות או סימן. היום כמו אז, קמים עלינו לכלותנו, אבל אין מה להשוות. היום יש מדינה ליהודים, וחיילים גיבורים שנלחמים ברגעים אלה ממש על עצמאותנו. אנחנו שולחים להם כוחות. אנחנו חייבים להיות מאוחדים כדי לנצח את הרוע. ה׳ עוז לעמו ייתן, ה׳ יברך את עמו בשלום".

הדסה לזר, אחותו של החטוף המבוגר ביותר שלמה מנצור, שורד פרעות הפרהוד בעיראק: "אני אחותו של שלמה מנצור שנחטף לבדו מקיבוץ כיסופים, בגיל כמעט 86. שלמה נולד בעיראק, והתמודד עם שואת הפרהוד. ערבים רצחו, התעללו בתינוקות, חטפו, ריטשו ראשים, בזזו ושרפו חנויות שסומנו בצבע אדום מבעוד מועד. זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק. והעולם שתק. שלמה ראה מראות שליוו אותו כל החיים. אם חשבנו אז - לעולם לא עוד - לא העלינו על דעתנו שמראות כאלה יחזרו כשיש לנו משינה ריבונית. שלמה אחי נחטף מביתו, מבצרו, ובימים אלה הוא עובר בזקנתו שואה נוספת. מחבלי חמאס עשו פוסקות בבית, אזקו את ידיי אחי, וכשהוא לבוש פיג׳מה - חטפו אותו במכוניתו לעזה. הלב כואב מגעגוע ומחשבה מה עובר עליו במחשכים. אני בטוחה שגם בשבי הוא חולק את המנה הזעומה שלו עם החטופים האחרים. אני מדברת עליו, והלב מחסיר פעימות. שלמה איש של משפחה וחברים. אני אחותו הקטנה ומרגישה לפעמים כמו אמא שלו. הוא נחטף במשקל 58 ק"ג. אנחנו מקווים שהוא לא בחרפת רעב, ומקבל את התנאים לחיות. ומכאן היום, ודווקא בימים בהם מציינים את יום השואה הבינ"ל, אני רוצה לשאול איך הוא שוב עובר טרגדיה כזאת - והעולם שותק. העולם צריך להתגייס להחזיר את שלמה ושאר החטופים לביתו ומשפחתו. שלמה, אנחנו מקווים שהאור המתוק בעיניים שלך - מאיר את העלטה בה אתה שרוי. שמור על הרוח שלך, אנו עושים הכל להחזיר אותך הביתה ולעטוף אותך באהבה".

ניצולת השואה, צילי וונקרט סבתו של עומר וונקרט שנמצא בשבי החמאס: "נולדתי בצ׳רנוביל, באוקטובר 1941 לקחו אותנו ברכבת, ואז ברגל. אבא החזיק אותי בכרית, כשעל הגב שלו - הציוד שלי. אמא זרקה את המזוודות לאחר שלא יכלה לסחוב אותן עוד. היינו בלי כלום. הגענו לדז'ורין. בסוף המלחמה אני זוכרת את ההפצצות של הנאצים על הגטו שלנו. אנשים מתו לא רק מהפצצות, אלא גם מרעב ומחלות. כשיצאנו מהגטו חזרנו לרומניה. לישראל הגעתי ב-1965, עם ההורים. באתי כאשה נשואה, אבל הבנים שלי נולדו בארץ. שמחתי שלא יגדלו בתור עולים חדשים. עומר הוא הנכד הראשון שלי, והוא חולה קוליטיס. הוא בסכנה. הוא צריך אוכל, הוא צריך תרופות. הם לא יתנו לו מה שמגיע לו. הם חיים מתחת לאדמה ללא אור שמש, וללא אוכל. עומר היה ילד חייכן. כולם רוצים לעזור - אבל אין עם מי לדבר. אני סומכת על הצבא שלנו, שאין כמוהו בעולם, חזק ואנושי. אני מקווה שיביאו את עומר הביתה, לאחיו, הוריו, ואליי - סבתא שלו. את השואה השנייה שלי. אז - לא הבנתי את הסכנה. היום - אני מבינה".

ניצול השואה, מנחם הברמן בן ה-96 סיפר על התלאות הרבות שחוו משפחתו בשואה ועל התקומה והתקווה בארץ ישראל. הברמן תיאר בוועדה כיצד בכל יום היה עובד במשרפות ומול עיניו חלפו 8000 איש ביממה. הברמן סיפר על המראות הקשים שראה במשרפות. "ראיתי אנשים נכנסים עם כיפה ובלי כיפה, עם זקן ובלי זקן", הוא אמר. "הם כולם נרצחו באותה צורה". הברמן הדגיש את החשיבות של אחדות כדרך לנצח את הרוע. "יש רק דרך אחת לנצח את הרוצחים", הוא אמר. "זה להיות מאוחדים מאוחדים מאוחדים. רק ככה ננצח את הרוצחים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!